"זה מאוד מהותי לאדם לדעת שההורה לא מוותר עליו"

במשך שנים רבות ראובן אלון (60) קצין רכב מהיישוב מתן בדרום השרון, נשוי לרותם אלון (54) גננת ואב לארבעה ילדים שי (28) גל (25) איתי (21) ועמית (19) השתוקק לשמש כמשפחת אומנה לילד או לילדה. אחרי שהוא נתקל בכתבה בעיתון בשנת 2012, שבה צוין כי מחפשים משפחות אומנה, הרצון לעשות זאת רק התגבר. "חשבתי אז ואני חושב גם היום שלקחת ילד שזרוק באמצע שום מקום זה להציל נפש", אומר ראובן.

ב-2013 משפחת אלון החלה לעבור תהליך התאמה שנמשך כשבעה חודשים, לאחר שנבדקו המרכיבים האישיותיים, הזוגיים והמשפחתיים, באמצעות עמותת אור שלום, נמצאה המשפחה כשירה לשמש כמשפחת אומנה, והחלו להציע לה ילדים שיתאימו לאופי המשפחה.

לפני כעשור הילדים שלכם היו יחסית צעירים, איך זה התיישב עם ההחלטה שלכם לשמש כמשפחת אומנה?

"דווקא העובדה שהם היו בבית והיוו חלק בלתי נפרד מהדבר הזה מול כל האתגרים, סייעה לנו, לימים כשהגיע אלינו ילד האומנה, הוא התייחס בהרבה יותר קלות ומהירות אל אחיו, כאחים לכל דבר, לעומת הזמן שלקח לו להתייחס אלינו כאל אימא ואבא שלו. הקשר עם הילדים היה מצוין והם היו חלק מהותי בהצלחה של האומנה", אומרת רותם.

איך התנהל תהליך ההיכרות עם ילד האומנה?

"זה היה במרכז חירום שבו הוא שהה מספר חודשים", מספר ראובן, "הגענו לשם ישבנו בצד והתבוננו בו, הוא היה למעשה הילד הראשון שהכירו לנו פיזית. התחברנו למה שסיפרו לנו עליו, כשהכירו בינינו, שיחקנו איתו כדור, ראינו שזה מסתדר והמשכנו הלאה. יש לנו בן אחד, אז הוא גם התאים לנו מבחינת המין והגיל, הספורט הוא חלק מהותי במשפחה שלנו, וחיפשנו ילד שזה יכול להתאים לו, ראינו שהכדור הוא חלק מהחיים שלו, והתחברנו", מוסיפה רותם.

רותם וראובן מספרים כי בתחילה רק שניהם הגיעו למפגשים עם הילד, ובהמשך הצטרפו הילדים, לאחר מכן הילד הגיע אליהם הביתה בליווי עו"סית, ולאחר מספר ימים הביאו את ב' שהיה אז בן 5 וחצי לביתם.

"זה היה כמו להביא תינוק חדש הביתה"

"כולנו היינו באופוריה, הכול היה נחמד ויפה, הכנו לו חדר, מיטה וכל מה שהוא זקוק לו, זה היה כמו להביא תינוק חדש הביתה", מספר ראובן, "אבל אז גם הגיעו הלילות עם הסיוטים והצרחות".

עד גיל 5.5 ב' הספיק לחוות סיפור חיים מפרך ומלא בטלטלות. ב' הוא אתיופי נוצרי אשר הגיע ברגל עם אימו מאתיופיה. כשנכנסו לישראל הם היו כלואים במשך חצי שנה בכלא חולות, משם עברו לבאר שבע ואח"כ לתל אביב. האם הייתה צריכה לעבוד ולהתפרנס ו-ב' שהה במקום שנקרא "מחסני ילדים", מקום שבו ילדים נמצאים כל היום בלולים ללא משחקים, ללא טיפוח היתפחותי וללא מענה לצרכים שלהם. אימו, שככל הנראה לא יכלה לטפל בו, העבירה אותו לשירותי הרווחה, משם הוא התגלגל למרכז חירום, ולאחר מכן עבר למשפחת אלון.

רותם מציינת שחוסר ידיעה וסימני שאלה הם חלק מהותי מההוויה של משפחת אומנה. "משפחת אומנה היא סידור זמני כשאף פעם אי אפשר לדעת אם הוא זמני או קבוע, אתה מחזיק את חוסר הידיעה כל הזמן וזה יכול להימשך שנים. חוסר הידיעה הוא גם לגבי מה שהילד אומנה עבר בחייו, מגיע ילד ואתה לא מכיר אותו, גם אם אתה מקבל פרופיל מסוים לגביו, עד שאתה לא נפגש ולא חווה אותו, אתה לא באמת יודע. ארגון אור שלום עושה עבודה מאומצת ומדויקת ויש להם כלים להתאים את האופי של הילד לאופי של המשפחה, במקרה שלנו הם הצליחו ואנחנו מכירים עוד הצלחות.

ב' היה בן 5.5 אבל היה פער מאוד גדול בין הגיל לבין השלב ההתפתחותי שהוא היה בו, בגלל חוויות חיים מטלטלות ולא יציבות. ילד כזה לא היה בסביבת חיים שמותאמת לגילו, והמסע הרגלי ממדינה למדינה, הגעה למקום שבו אין יציבות וקרקע בטוחה, רק הגבירו את עוצמת החרדה והפחד. לצד זה אנחנו היינו מאוד קשובים, נותנים מענה, תמיכה וחיזוק ומרגיעים. נתנו לו חוויה של משפחה, מקום בטוח ושייכות, כל מה שהיה חסר לו בתחילת חייו".

הילדים היו מגויסים למאמץ המשפחתי?

"הילדים הלכו איתו לשחק כדורגל במגרש, הקריאו לו סיפור לפני השינה, הכינו לו טוסט, שיחקו שש בש, ציירו וטיילו איתו, הוא היה אח לכל דבר מהרגע הראשון. ברגע שהמקום שלו היה יותר בטוח, וככל שהם הרגישו יותר בטוחים בקשר איתו, הילדים הרשו לעצמם גם להביע רגשות שליליים. הייתה מתיחות והיו ריבים כמו שיש בין אחים. כל אחד מהם עבר כל מיני שלבים: אחד הילדים שלנו הרגיש שהמקום שלו במשפחה מאוים, הבכורה שלנו הייתה נגד הרעיון ובאנטי מוחלט ובסוף היא זו שהייתה הכי קרובה אליו והוא היה הכי קרוב אליה. המקום שלהם בתוך האומנה היה קריטי להצלחת התהליך ולחוויה של כולנו".

באילו התמודדויות נתקלתם?

"בהתחלה ב' לא היה בקשר עם אימא שלו ואח"כ פעם בשבוע הם נפגשו במרכז קשר, וזה היה חשוב לכולם. מצד שני זה היה בעייתי, המפגשים איתה עוררו בו סערה והיה צריך לאסוף אותו בכל פעם מחדש. כשמסתכלים על זה ממבט של יחסי הורה וילד, כל עוד שהדבר אפשרי וההורה לא מוותר זה קריטי לילד. אנחנו המשפחה שלו ואוהבים אותו, ויחד עם זה אימא שלו תמיד תהיה חלק מהחיים שלו, היא לא וויתרה עליו ועשתה מאמצים עילאיים לפגוש אותו, וזה מאוד מהותי לאדם לדעת שההורה לא מוותר עליו", אומר ראובן.

רותם מוסיפה של-ב' היו בעיות התנהגות שדרשו ממנו לעשות התאמות למקום חדש עם כללי התנהגות וערכים אחרים. "הכעסים והתסכולים שהיו בו יצאו בהתקפי זעם, אך כאימא וכמי שעובדת שנים עם ילדים, גם לילדים שלנו יש התקפי זעם, זה לא מאפיין רק אותו, ובמבט על מה שעבר, אפשר היה להבין אותו".

כשזה לא הילד הביולוגי שלך, נזהרים יותר?

"תמיד אמרנו לו שאנחנו המשפחה שלו, לא עשינו לא הנחות ואמרנו שאנחנו אוהבים אותו ודואגים לו. הוא שאל אותנו כל הזמן למה בחרנו אותו? ואמר שהייתה שם ילדה בלונדינית ולמה לא בחרנו אותה במקומו. אמרנו לו שמבחינתנו הוא לא יצא מהבטן שלי אבל הוא הילד שלי כמו שאר הילדים שלי. ברגע שלקחת ילד אז הוא שלך ואיתך לכל דבר, הוא היה ילד שבודק עד כמה אתה אוהב אותו, גם כשהוא מאתגר אותך, ילד שחווה נטישה ופשוט צריך להשקיע בו".  

איך מפתחים ומעמיקים קשר ולצד זה יודעים שיום אחד הוא לא יהיה כאן יותר?

"מדחיקים", אומר ראובן, "אי אפשר להתעסק עם זה, אחרת משתגעים".

"זה אתגר ויש מי שמדחיק או מספר לעצמו דברים אחרים", אומרת רותם, "אתה לא יודע אף רגע אם זה יהיה לעולמים או בעוד כמה זמן יגידו לך שההורים השתקמו והם מקבלים בחזרה את הילד. אתה מחזיק את שתי הידיעות האלה ולצד זה אתה במסירות טוטאלית לעשייה. חשוב להחזיק את זה מול הילדים שלך, שזו המטרה, שההורה ישתקם ויקבל בחזרה את הילד. אומנה מצליחה כשההורה הביולוגי מצליח לשקם את חייו ולקבל את הילד כי חלק מהרעיון של משפחת אומנה הוא שהוא יוכל להתפנות ולטפל בעצמו".  

ואז הגיע יום הפרידה.

"הודיעו לנו חודש או חודשיים מראש", אומרת רותם, "זה היה לקראת העלייה לכיתה א'. הם "גורשו מרצון" ב- 2019 ועברו לקנדה. ביום שבו הבאנו אותו בחזרה למשפחה שלו, אימא שלו ניגשה אליי ונתנה לי זר פרחים מפלסטיק ואמרה תודה, זה היה מאוד מרגש, שמרתי את המזכרת הזו במשך זמן רב. הכנו לו אלבומים עם תמונות של כל מה שעשינו ביחד. החזרה למשפחה שלו הייתה מטלטלת לכולנו, זה היה סוג של אבל. לפעמים הוא היה מתקשר בלילה שנבוא לקחת אותו. נפער חלל מאוד גדול וזה היה מאוד קשה, כי היה משהו בשהות שלו כאן שהדביק אותנו, הייתה לנו מטרה משותפת, כל בני הבית התאמצו והשקיעו בשבילו וכשיצא מהבית זה כאילו הוריד את הדבק, זו הייתה הזהות המשפחתית שלנו בשנים שהיה אצלנו, לימים הצלחנו לייצר זהות משפחתית אחרת, אבל זה לקח זמן".

רותם מספרת שלימים הצליחו ליצור קשר יפה עם משפחתו של ב', קשר שנמשך עד היום. "לפני שהם נסעו, הזמנו את כל משפחתו לערוך אצלנו את ליל הסדר. הראינו להוריו את היישוב, החדר שהיה לו, את המיטה שישן בה. זה מאוד חשוב, וזה מה שייצר את החיבור בהמשך, כי בהתחלה היא נרתעה מאיתנו והייתה חשדנית. צריך להבין שיש פער בין אורח החיים של משפחת אומנה לבין החיים עם המשפחה הביולוגית, שתנאי המגורים והיכולת הכלכלית שלה פחות טובה. אך עדיין התפיסה היא שהדבר הכי טוב לילד הוא להיות עם ההורה הביולוגי.  

"הצלנו נפש וזה שינה את כולנו"

היום ב' כבר בן 15.5 חי בקנדה, דובר טיגרית, אמהרית, ערבית, אנגלית ועברית, השפה שמקשרת בין שתי המשפחות. "בגלל ש-ב' הגיע מתרבות שונה, זכינו כולנו לשיעור אנתרופולגי, למדנו הרבה מאוד על הקהילה, מנהגים, אוכל, צורת אכילה, שפה ועוד, עד היום אנחנו מתקשרים ומדברים איתו, נוצר קשר משפחתי קרוב וזו הצלחה מאוד גדולה. הרבה פעמים הוא רוצה שנספר לו איך הוא היה כדי לבנות את סיפור חייו".

מהי המתנה הכי גדולה שקיבלתם מהחוויה הזו?

"לדעתי זה שינה את כולנו", אומרת רותם וראובן מוסיף, "הצלנו נפש, הוא בא בגיל כמעט 6 בגובה של ילד בן 3 ויצא כמו ילד בן 8. היום הילדים שלנו רואים את עצמם הופכים להיות הורי אומנה, לכולנו יש זיקה לקהילה האתיופית, היה משהו מאוד עמוק בחוויה עצמה, שניים מהילדים שלנו שירתו עם נוער בסיכון, בעקבות החוויה הזו, זה השאיר חותם בכולנו במובן העמוק, הערכי והמשמעותי בחיים".

חשבתם לעשות את זה שוב?

"ראובן חושב על זה כל רגע", אומרת רותם, "אני פחות. בעיקר בגלל שהילדים היו כאן והיו חלק בלתי נפרד, היום זה יהיה אחרת לגמרי".

מי לדעתכם יכול להתאים לשמש כמשפחת אומנה?

"כל משפחה נורמלית וממוצעת, שרוצה לתרום. זה קשה אבל יש ליווי ויש היום 70 ילדים שמחכים למשפחת אומנה. הילדים שלנו גדלו ביישוב קהילתי קטן, בבית עם ערכים, שאחד מהם הוא כשאתה נותן אתה מקבל, מה שכל אחד מאיתנו קיבל יחד עם הקושי, האתגרים, ההנאה והאהבה זה לא משהו שאפשר לקנות בכסף, גם לשמוע אותנו מדברים על זה מבוקר עד ליל - שום דבר לא דומה לזה שאתה עושה את הדבר עצמו. לדעתי משפחה כזו צריכה להיות בעלת פניות, לכן זה פחות יתאים להורים עם תינוקות. חשוב לזכור שארגון אור שלום מתאימים את הילד לאופי המשפחה, והם עובדים על זה מאוד חזק", אומרת רותם, וראובן מוסיף: "נכון שזה קשה, מפחיד ומאתגר אבל זה לגמרי אפשרי. אנחנו ממש ממליצים לאנשים לעשות את זה, כי זה שינה את מי שאנחנו ואת המשפחה. לאורך כל התקופה הרגשנו שאור שלום מלווים אותנו יד ביד בליווי מקצועי, תמיכה, ואוזן קשבת. אם אנשים חוששים מהעניין הכלכלי חשוב שיידעו שאור שלום ומשרד הרווחה מממנים כמעט את הכול, אפשר לומר ש-90 אחוז ממומן, כולל כל הטיפול המקצועי שנדרש לשקם ולטפח ילד". "אנחנו לרגע אחד לא מפקפקים אם היה נכון או לא נכון לעשות את זה, ואנחנו מחכים שהוא ידפוק בדלת יום אחד ויגיד שהוא רוצה לגור כאן", מוסיפה רותם.

בישראל כיום ישנם 65 ילדים שמחכים לבית כרגע אין אף משפחה במאגר (25 מתוכם מהמגזר הערבי). כל משפחות האומנה מלוות על ידי גופי אומנה המפוקחים על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי. ארגון "אור שלום" יוצא לראשונה בקמפיין שגרירים לקמפיין גיוס המונים, מוזמנים להיכנס לאתר הקמפיין ולתמוך בארגון.