השיחה הראשונה שאביגיל עוז עשתה בעודה נצורה עם בתה בממ"ד, הייתה דווקא ליועצת בית הספר שאותו היא מנהלת. עוז, מנהלת בית הספר השש שנתי אורט נווה יונתן-לילינטל ברמלה, התגוררה עד לאחרונה במושב עין הבשור שבעוטף עזה. באותו בוקר נורא ב-7 באוקטובר, בזמן שבעלה ושני בניה הגדולים יוצאים להגן בידיהם על היישוב, היא הסתגרה עם בתה בממ"ד ופשוט הרגישה שהיא מאבדת את זה.
"בשעה 6:31 התחילו מטחים כבדים. זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו, אנחנו לרוב פחות חוטפים", מספרת עוז. "נכנסנו מיד לממ"ד, ביחד עם הכלב, אני ובעלי, ילד מג"בניק שמשרת באיו"ש והיה בבית בגלל החג, חייל משוחרר מיהל"ם, וילדה בת 14. בשעה שמונה הבן שלי קיבל הודעות שמחבלים נמצאים בכל המרחב, ואז אנחנו מבינים שזה משהו אחר".
"כשירדנו שמענו נשק קל, רק אז הבנו את גודל האירוע"
בעלה של עוז לא רצה שהיא ובתם יישארו במושב. הן עלו על רכבים כדי להסיע אותם החוצה, אבל גילו שכיתת הכוננות כבר סגרה את כל שערי המושב וחזרו הביתה. "אנחנו גרים קרוב לשער הראשי, ואיך שירדנו מהאוטו שמענו ירי מנשק קל ממש לידינו. אז התחוור לנו גודל האירוע. הבן שלי מיד אמר שהולכים להגן על היישוב. הוא, בני השני ובעלי לקחו נשקים, אני והבת שלי נכנסנו לממ"ד". שם, בדקות הראשונות בתוך הממ"ד, חוותה עוז בפעם הראשונה בחייה חוסר תפקוד מוחלט. "אני מאוד לא כזאת בדרך כלל, אני מתנדבת אצלנו בחמ"ל, תופסת מעצמי חזקה. אבל פשוט קרסתי, נשברתי. התקשרתי ליועצת החינוכית של בית הספר וביקשתי את עזרתה. ואז היא והבת שלי פשוט דיברו איתי כדי להחזיר אותי לתפקוד". הסיפור הזה, היום היא יודעת להגיד, הוא עדות לכוחה של הקהילה, לכוחו של החינוך וההשפעה המטיבה הקריטית שלו, לא רק על הילדים, אלא גם על צוות המורים.
את החדשות הרעות מכל עבר היא שמעה עוד כשהייתה נצורה לילה שלם בממ"ד עם בתה. "מתישהו הבן שלי חזר ואמר ששני חברים שלו נהרגו הוא התעשת ויצא להמשיך להילחם. אחר כך התחילו להגיע ידיעות מכל מיני חברים. התקשר אליי מורה שלי, שהבת שלו הייתה במסיבה ברעים ובסוף הוא מצא אותה בסורוקה. היא נאבקה על חייה שלושה שבועות ונפטרה לפני שבוע בערך. יש לי מורה בחטיבת ביניים אחיה מאופקים נרצחו. אחד מהם יצא יחף ובלי נשק להתמודד עם המחבלים. לימדתי עשר שנים בשדרות, אני מכירה אנשים מבארי ואני שומעת שהם כותבים בקבוצות שיבואו להציל אותם, רואה תמונות משדרות, ואני, בחוויה שלי, מרגישה שאין מדינת ישראל, שכל מדינת ישראל נופלת".
תחושה בלתי נתפסת.
"אני מורה להיסטוריה. כשהייתי מלמדת את נושא השואה בכיתות התיכון, תמיד הקדמתי ואמרתי לתלמידים שהם עומדים ללמוד נושא קשה במיוחד, אבל שהיום יש לנו מדינה, שזה לא יקרה שוב. באותו יום הרגשתי שואה. התחושה הכי קשה שיש. היינו לבד. אזרחים לקחו מה שיש כדי להגן על הקהילות. זה בהחלט משהו בלתי נתפס. זה שבר מאוד גדול ואני מודה שהוא ערער אצלי הכול. ימים אחר כך הרגשנו שאין מדינה".
"אין מעגל שזה לא פגע בו, זה בכל הארץ"
בשעות הערב המוקדמות הודיעו שאין מחבלים בעין הבשור. עוז ובתה בילו את כל הלילה בממ"ד, ולמחרת פונו מהיישוב. "היו לנו 20 דקות להתארגן, 20 דקות לארוז הכול. לא באמת הבנו שאנחנו לא חוזרים. יצאנו כמו הפליטים באוקראינה. ברחנו דרך שער השדות האחורי וליוו אותנו עד בסיס צאלים. ואז היינו צריכים לבחור לאן ללכת". עוז התפנתה עם בתה לאחותה בגן יבנה, המפקדים של בנה אישרו לו להישאר לשמור על המושב. והמשפחה הגרעינית שלה התפצלה והם נפגשו בעיקר בסופי שבוע ("הנסיעה הראשונה הביתה הייתה מעוררת פלצות. ממש פחדתי").
בשבועיים הראשונים עוז התמודדה עם המצב על ידי זה שעברה מבית לבית לנחם אבלים. "בימים הראשונים היה הלם טוטאלי, לא הייתי בהכרה. ותוך יומיים התחלתי לעבור מלוויה לניחום אבלים ללוויה, היקף הפגיעה הוא בלתי נתפס". אחת המתאמנות שאיתה בחדר הכושר בחולית נרצחה, אחרת בעלה נרצח. בשכבה של הבת שלה נרצחו שני תלמידים ויש מורה שהיא בין החטופים. נערה אחרת בשכבה משתפת קעקוע שעשתה אחרי שאביה נרצח. בן של חברה שלה הוא בין נרצחי המסיבה. "אין מעגל שזה לא פגע בו. אני מוצאת את עצמי עוברת מים המלח, להוד השרון, לגני תקווה. זה בכל הארץ".
"בית הספר הוא משהו יותר גדול ממקום שמקנה דעת"
מה שהפך מאוחר יותר להיות הכלי המשמעותי ביותר בהתמודדות של עוז עם המצב, היה החזרה לבית הספר. לאורט רמלה הגיעה אחרי שעבדה עשר שנים בשדרות. הנסיעה מדי יום מעין הבשור לרמלה לא הייתה פשוטה, אבל היא הייתה מאוד שלמה עם הבחירה שלה. "רציתי משהו באותו פרופיל כמו שהייתי בו, ורמלה מזכירה את זה. הצוות והתלמידים - כולם מכירים את כולם. זה בית ספר נפלא וקהילה נהדרת".
מאז שחזרה לעבודה, היא אומרת, היא מרגישה עטופה לחלוטין. "הצוות קיבל אותי עם המון אהבה, זה מקור כוח מאוד גדול. על כל הגדרות היו תלויים תמונות של החטופים ויש כבר פינת הנצחה לכל החללים ולבת של המורה. בבית הספר לומדת גם אוכלוסייה ערבית, והדבר הזה לא פסח על אף אחד. יש לנו מורים מגויסים ואנחנו בקשר עם הנשים שלהן ושלחנו צעצועים לילדים; יש בוגרים שחשוב להם היום לבוא ולתת חיבוק. בית הספר הוא משהו הרבה יותר גדול ממקום שמקנה דעת".
את החשיבות של החזרה ללמידה פיזית, היא לא יכולה להפסיק להדגיש. בבית הספר שלה יש היום קרוב ל-90 אחוז נוכחות. "הקורונה כבר הוכיחה לנו את העוגן שבית הספר מהווה עבור התלמידים. יכול להיות שהם פחות מתעניינים בפרבולות והיפרבולות, אבל השגרה והקטע החברתי משמעותיים ביותר. וגם לנו המורים ולי כמנהלת, בית הספר מהווה עוגן".
למרות שיש גם דאגות מוצדקות של הורים?
"היה חשש מצד ההורים, ועשיתי זום לכל שכבה והסברתי להם עד כמה הם ברי מזל שהוא יכולים להחזיר את הילדים לבית הספר. להיות בבית על הטלפון זה הכי נורא שאפשר. התחלנו בחזרה הדרגתית, בהתחלה הקרנו להם סרט, ופופקורן, אבל אז הם אמרו 'אנחנו רוצים ללמוד מתמטיקה' והבנתי שהם רוצים לחזור למוכר ולידוע, למה שעושה סדר".
מפתיע.
"אני מאמינה ששגרה זה אחד הכלים המשמעותיים ביותר להתמודדות עם מצבים שמערערים את הביטחון ודרך לפתח חוסן. החזרה לבית הספר מחזקת ומאפשרת להתמודד. ברמה האישית, אני אומרת שבחינוך יותר ממה שאת נותנת את מקבלת. התגמול הוא גם אחרי הרבה שנים. כשהייתי באילת תלמידים משדרות באו לבקר אותי. את מבינה שלמורה יש אפשרות להיות מאוד משמעותי עבור התלמידים שלו אם הוא בוחר בכך".
עוז, בעצמה עקורה וללא בית. אחרי שעזבה את בית אחותה בגן יבנה הדרימה לאילת עבור בתה, שם נמצאים מפונים בני כיתתה ושכבתה. "היא התחילה להסתגר והבנו שלא יהיה נכון לנתק אותה. היא ירדה לאילת עם אבא שלה ואיתי". אחרי תקופה באילת, היא הבינה כמה חשוב לה לחזור לעבודה. "לבת שלי יש חברים מתנועת הנוער ברמת נגב, אז עשינו מאמץ לעבור לשם. קהילת אשלים ברמת נגב קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. הבת שלי התחילה ללמוד שם בבית הספר. אני גרה בדירת סטודנטים באשלים שבקרוב אצטרך לפנות עבור תושבי כרם שלום שיעברו למקום כקהילה".
"יש בנעורים כוח ריפוי הרבה יותר חזק ממה שאנחנו יודעים"
נכון להיום עוז מתכוונת להישאר באזור. "המקום הזה באמת טוב לבת שלי. הכוח הכי משמעותי עבור בני נוער זה בני נוער אחרים. בבת שלי התחולל שינוי דרמטי מעצם היותה עם בני גילה. זה מרפא. אני יכולה לשבת איתה שעות, אבל שתי דקות עם החברות שלה הוציאו אותה מהמקום המסתגר והעצור. יש בנעורים כוח ריפוי הרבה יותר חזק ממה שאנחנו יודעים. המפגש החברתי קורה בבית הספר, ולכן הוא כל כך משמעותי".
ככל שהזמן עובר, כשברמה הפרקטית התחושה היא שאין לאן לחזור, עוז מרגישה שהקהילה שלה איננה. "חלק מההתמודדות היא חזרה הביתה, ואת זה איבדנו", היא אומרת. מצד שני, היא לא יכולה שלא להתמקד בכל הדברים החיוביים שהיא רואה וחווה. "בכל רגע נתון אני נפעמת מההתגייסות. מבחוץ ומבפנים. קהילת אשכול מובילה פעילויות עבור הקהילה. הם מניעים את הפעילות החינוכית, המורים עוברים ממלון למלון, עין גדי, מצדה, כדי לפגוש את התלמידים שלהם. זה משהו שמחבר, שנותן תחושה שלא הכל נשבר, שיש תקווה".