כמו בסרט שמסתובב לאחור ומתחיל את הקרנתו מחדש, כך הרגשתי כשנודעה החטיפה לעזה.

לפני 47 שנים - אנחנו יושבים במטוס, כולנו: עוזי, אני ושני הבנים. עברנו שנה קשה, אבי היקר והאהוב נפטר מעט זמן לפני כן, אני עברתי ניתוח קשה של כריתת שד עקב גילוי סרטן והתוכנית לחגוג יחד עם אבי בן ה-60 את בר המצווה של בני - נגוזה, כמובן. חל שינוי בתוכניות ואנחנו בדרכנו לאחיו של עוזי בארצות הברית כדי לטייל עם הבנים מקצה לקצה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מצב הרוח של הבנים טוב, זו להם טיסתם הראשונה, הסקרנות גדולה והצפי לטיול שמח ואתגרי גבוה מאד.     אבל לא כך קרה – נחטפנו באוויר על ידי מחבלים מהקבוצה הקיצונית ביותר שהייתה בזמנו שחברו למחבלים גרמניים, מה שהגביר עוד יותר את הפחד של כולנו. מרגע זה הדאגה לבנים שלנו הייתה כל מה שיש לנו בראש.  זה מפחיד ובעיקר כואב ממש בלב והכי נורא – זה חוסר האונים – אתה עומד מול הטרור הנורא ולא יכול לעשות דבר...   

שרה גוטר דודזון אז (צילום: באדיבות המצולמת)
שרה גוטר דודזון אז | צילום: באדיבות המצולמת

                                                              

זו בדיוק ההרגשה שחשתי ברגע שנודע לי על החטיפה לעזה. צביטה ענקית בלב שלא מרפה לרגע. איך אפשר בכלל לחטוף תינוקות? איך אפשר לחטוף ילדים? צריך רשעות שאין כמותה כדי לבצע דברים כאלה. מרגע זה מחשבותיי לא זזות מלתהות מה קורה "שם" לכולם. האם רוכזו יחד, כמונו אז? – זה ללא ספק עוזר במעט, אך נראה לי שזה ממש לא כך. האם הם אוכלים שם? האם יש אוכל לתינוקות? לילדים הקטנים? לזקנים שכבר מתקשים יותר ללעוס? היכן הן ישנים? האם קיבלו מזרנים להניח את גופם הרוטט מפחד? האם יש שם בגדים להחלפה? שירותים לעת הצורך? 

ושוב אני בזיכרונות מאנטבה, איך העסקנו את הילדים שלא יחשבו על החטיפה, שלא יסתכלו על הרובים המכוונים והעיניים שזורות אימה. אז הכנו מקופסאות סיגריות, קופסאות גפרורים ופקקים של בקבוקי משקה כל מיני משחקים, מסמרטוטים שונים גלגלנו כדורים, הטלנו עליהם מטלות שונות וכך דעתם הוסחה לא מעט מהמצב בו היו שרויים. העיקר שלא לשקוע במה שקורה מסביבם ולהיכנס לדיכאונות... אבל האם מישהו יכול לעשות זאת גם בעזה? שם – מתחת בית חולים "שיפא" במאורות של המנוולים האלה? האם ניתן לקיים חיים כלשהם?

"מי יכול להחזיק מעמד בתנאי השבי של חמאס?"

עכשיו בחוץ גשם עז ורוח שמעיפה את העלים שנותרו על העצים – אנחנו בביתנו, חם ונעים כאן, ומה קורה איתם? האם יש כסות מתאימה? אני בלי משים משווה בראש את תנאי השבי שלנו, הפחד מהחוטפים הוא אותו הפחד; אבל שם בקבוצה הישראלית שהיינו, התארגנו לחלוקת אוכל, למתן מזרנים למי שזקוקים לכך יותר, לניקיון, לעזרה הדדית בין כולנו, לטיפול בחולים שבינינו – ואז המחשבות רצות שוב ושוב – מה קורה איתם? האם יש להם אפשרות כלשהי להתארגן? לעזרה הדדית? לתנאים אנושיים כלשהם? וכשאני נזכרת איזה חיות אדם הם החוטפים שלהם – אני מתחלחלת ומרגישה רעד בגוף.

שם, באנטבה, הייתי חושבת שעות ארוכות על אמא שלי... מה קורה איתה? רק זמן לא רב לפני החטיפה היא התאלמנה, כל כך קשורה אלינו, ובעיקר לבנים שלנו ששהו אצלה בכל פעם שנסענו לחו"ל. הפעם – כשנפרדה מאתנו נתנה לי בשדה התעופה מחברת שקנתה ואמרה "תמיד את שולחת אליי גלויות מקסימות עם סיפור המסע שלכם והפעם כשהילדים איתך – בטח לא תשלחי... אז כתבי יומן וכשתחזרי אקרא הכול על נסיעתכם המיוחדת", אמרה ולא שיערה כי המחברת הזו ששמתי בארנקי תהיה היומן שאכתוב שם באנטבה ולימים יהפוך לספר...

שרה גוטר דודזון היום (צילום: באדיבות המצולמת)
שרה גוטר דודזון היום | צילום: באדיבות המצולמת

ואני שוב חושבת, האם הם יכולים לכתוב? לקרוא? לצפות בטלוויזיה? להקשיב לרדיו? האם יש להם עם מי לדבר? להחליף את הפחדים הנוראיים? ובעיקר - מי יכול "להחזיק מעמד" בתנאי השבי של החמאס? ומה קורה כשנשברים – האם יש פינה לבכות? וכשהלב נקרע בא לי לצרוח "אנא, שחררו אותם כבר!"  - אני נזכרת בסיפורים של בני משפחתי שהגיעו ליצחק רבין ובקשו "אנא, אל תחזירו לנו משפחה שלמה בארונות מתים"... וחושבת על יצחק רבין, כמה התלבט אם לנהל משא ומתן או לנסות לשחרר אותנו בכוח הצבא שלנו...        

אני בטוחה שהצבא שלנו עושה הכול, אבל ממש הכול, כדי לשחרר את החטופים – אבל האם יגיע אליהם בזמן? האם ימצאו אותם חיים?  העיניים מתמלאות בדמעות והתחושה שצריך לבטוח במקבלי ההחלטות שיחליטו נכון. העיקר שישובו כבר הביתה!

הכותבת היא ניצולת אנטבה ודיירת אחוזת פולג.