רעיה רותם-שושני, בתה הילה וחברתה אמילי הנד, נחטפו בשבת השחורה מקיבוץ בארי. שלשום הילה ואמילי שוחררו מהשבי, אך רעיה נותרה מאחור - הפרה בוטה מצד חמאס להסכם שנחתם עימו, שלפיו לא יפרידו בין ילדים לאמהותיהם. בחמאס טענו כי לא מצאו את רעיה, אך הילה העידה כי הפרידו ביניהן יומיים לפני השחרור.
בימים שחלפו מאז, בני המשפחה מחכים לשיחת הטלפון שתבשר כי רעיה תשתחרר באחת הפעימות הקרובות - אך בינתיים זה לא קורה. לדברי יאיר רותם, אח של רעיה: "ראיתי בתקשורת שיצאה רשימה להיום, אבל עוד לא קיבלתי עדכון מהגורמים שמעדכנים אותי רשמית אם היא ברשימה או לא. יש קצינה מטעם הצבא שמודיעה לי ברגע שיש הודעה רשמית, ככה היה בפעימות הקודמות. זו הפרה, העולם יודע את זה ומאפשר לחמאס להפר את ההסכם בצורה בוטה. אני לא מבין מה קורה: איפה הקטארים? איפה מצרים? זה שחור או לבן. או שמשחררים אותה או שלא, אין פה באמצע. עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, אבל זה כמובן יומיים מאוחר מדי".
יש לכם אינדיקציה לגבי רעיה? מה אומרים האנשים שמלווים אתכם?
"מטעמו של גל הירש הבנתי שנעשים מאמצים כבירים בעניין הזה, אבל אותי זה לא מספק. איזה מאמצים צריכים להיעשות פה? היא הייתה שם עם הילה ואמילי, היו יכולים להוציא אותה ובחרו שלא. חמאס בחר במודע, במתכוון, שלא להוציא אותה באותו יום. זה משחק מלוכלך שהוא משחק. קטאר, מצרים, גל הירש והאמריקאים צריכים להפעיל לחץ".
רעיה הבינה שהילה עומדת להשתחרר?
"כן, הייתה להן אינדיקציה. זה נראה שאמרו להן שיש עסקה ומשחררים נשים וילדים. אני מבין שהיו דיבורים כאלה ברקע, פחות או יותר יידעו אותן שזה מה שהולך לקרות. ממה שהילה מספרת הן הבינו איכשהו, לא ברור לי איך. אני חושב שהמחבלים רמזו להן".
איך הילה?
"בסדר, בהתחשב בנסיבות. היא מדברת הרבה. הייתה לי שיחה איתה היום עד שלוש בלילה. לא שמנו לב אפילו שכל כך מאוחר, עד שנרדמנו. היא מספרת לי הרבה דברים, יש דברים שמתבלגנים לה קצת בראש, כל מיני פרטים שאני מתעניין בהם יותר. אני לא מקשה עליה, לאט לאט היא מספרת לי דברים חדשים. זה ברור לגמרי שהן היו ביחד, אין פה ספק. אם החמאס טוען שלא מוצאים את רעיה, זה פשוט קשקוש. זה ידוע לכולם".
רעיה והילה היו אחראיות על אמילי, אימצו אותה לחיקן. איך הן העבירו את הזמן?
"אחותי הייתה צריכה לטפל בשתי ילדות, עד כמה שהיה אפשר בתנאים שהיו להן. הבנתי שהיא הייתה מסרקת אותן כל יום, נתנו להן מסרק. לא היה הרבה מה לעשות שם, חוץ מלסרק ואולי לדבר איתן. היו מקומות לשכב ומקומות לשבת, אבל לא הרבה מעבר לזה".
היה להן מושג מה קורה בישראל?
"הן שמעו הפצצות מאוד חזקות, הבינו שכנראה מתנהלת איזושהי מלחמה. הן לא ידעו בכלל מה קורה".
מה הכי איתגר אותה בתקופה הזאת?
"בעיקר השעמום, הפחד, חוסר החופש וחוסר הוודאות. הן לא ידעו מה הולך להיות הלאה. הילה לא כל כך מספרת דברים קשים אלא מין אנקדוטות כאלה. אני כל פעם נאחז במה שאני יכול לשמוע, לא רוצה להקשות עליה יותר מדי. אני נותן לה לספר לי בקצב שלה. הילה ואני מאוד קרובים, היא מאוד שמחה לראות אותי. היא קיבלה עוצמות ואופטימית בנושא אמא שלה, שהולכים לשחרר אותה. היא מדברת עם האנשים שבאים לבקר פה, מחבקת, לא רק אותי. אני שמח שהיא לא מופנמת מדי ושהיא זורמת איתנו".