עמותת "האחים שלנו" הוקמה ע"י אליסף פרץ, ששני אחיו נפלו בעת מילוי תפקידם בצבא. העמותה מבקשת לאחד את האחים והאחיות שאיבדו את אחיהם, ובאמצעות אפיקים חדשים לעבד את האובדן ולהנגיש את השכול לדור הצעיר. העמותה מאפשרת לכל אח ואחות להצטרף לסדנאות כתיבה, אמנות, יצירה, טיולים , סיורים מרגשים - "אחים לדרך" ועוד. לאחרונה התקיימה סדנת כתיבה בשיתוף עם 'סדנאות הבית'- בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, בה לקחו חלק 8 נשים, כולן אחיות שכולות, בגילאים שונים. אחת מהן היא אילנה עמיחי (55) נשואה פרק ב', אימא לארבעה ילדים וסבתא לשני נכדים. עמיחי גדלה באופקים למשפחה דתית, אביה היה רב מוהל ושוחט אזורי, עבדה בעיצוב גרפי ובהמשך פנתה לעסוק ברפואה משלימה, והנחיית קבוצות.
עמיחי מספרת כי התזה שלה במסגרת לימודי התואר השני הייתה "תהליכי אובדן ושכול אצל מתבגרים" והשפעת הקבוצה על תהליכים אלו. "אני שכלתי את אחי נהוראי כשהייתי בת 15.5 ולא הייתה לי קבוצת שווים, לא היה עם מי לדבר בבית, לא דיברנו על השכול, הכול היה מאוד קבור בפנים והיה צריך להמשיך את החיים. כשלמדתי הנחייית קבוצות, ניתנה לי הזדמנות לעבור את התהליך מחדש כאדם בוגר. הבנתי שגיל ההתבגרות ושכול זה כמו שתי מכוניות בהתנגשות, ובעקבות ההתנגשות מתחוללת סערה גדולה. אני לא חוויתי את זה ככה כי הייתי ילדה הורית. ההורים שלי התפרקו ואני הייתי צריכה לתפקד כי לא הייתה לי ברירה, והסיטואציה הזו נצרבה בגוף וגרמה לי לשנות תפקוד לאורך שנים. זה תמיד היה התפקיד שתפסתי אותו, כשאין מבוגר אחראי אני צריכה לקבל החלטות ולבצע, לקח לי שנים להרפות".
"ברגע אחד ראיתי עולם שלם שנחרב"
ביום חמישי, בחופש הגדול של כיתה ט'. עמיחי, הקטנה מבין תשעת אחים ואחיות, שהיו מחוץ לבית, ענתה לטלפון שצלצל. "זה היה נהוראי שאמר: "תני לי מהר את אימא", וסיפר לאימא שהוא מגיע לשבת. היא שמחה כי הוא לא היה הרבה זמן בבית. זו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, הוא היה 40 יום בלבנון ובא רק פעם אחת לחופשה של 48 שעות, ולא ראיתי אותו כשהגיע כי הייתי באולפנה. ביום חמישי נהוראי עלה מלבנון, והיה אמור להשתחרר בבוקר הביתה. ביקשו ממתנדבים להישאר בבית ספר למ"כים בכרמיאל כדי לנקות את הנגמ"שים שעלו מלבנון. נהוראי התנדב להישאר עם עוד שני חבר'ה וכשניקו את הנגמ"ש הוא התפוצץ. הוא שרד את החודש בלבנון ונהרג פה. לפני שבועיים היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-61. 41 שנים עברו מאז שנהרג".
עמיחי מספרת שהדקות סביב ההודעה על מותו, נצרבו היטב בזיכרונה. "ביום שישי בבוקר פתחתי את הדלת לקצין העיר, קראתי לאימא שלי והביאו את אבא שלי מבית הכנסת עם הרב המקומי. נהוראי היה אמור להגיע כל רגע. מוקדם יותר בבוקר ראיתי על השביל את יהודה, חבר טוב שלו מישיבת ההסדר שיצא איתו ביחד ללבנון והיה איתו ביחד בבסיס. יהודה עבר דרך הבית והסתכל עליי בחיוך, נופף לשלום והמשיך. בדיעבד הבנתי שהוא ידע את הכול כבר יום קודם והבין שעוד לא אמרו לנו שום דבר. אימא שלי הכניסה אותם לסלון, קצין העיר התחיל לדבר ואמר לה "זה נהוראי", היא שאלה אותו "נפצע?" והוא אמר "לא". באותו רגע הכול התפרק. ראיתי את ההורים שלי מתפרקים לחלקים, וכשזה קרה הבנתי שאני חייבת לתפקד, אין כאן בכלל שאלה. אבא שלי נשאר יושב על הספה ומעולם לא ראיתי אותו בוכה ככה כמו תינוק, ואימא שלי צרחה את נשמתה למוות. מה שאני ראיתי באותו רגע זה עולם שלם שנחרב. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לדודים שלי שגרים רחוב ליד, התקשרתי ואמרתי להם: "תגיעו מהר נהוראי נהרג". הזעקתי עזרה כי לא יכולתי להשתלט על כל הדבר הזה. ברגע שדודיי הגיעו, קצין העיר ביקש מספרי טלפון של אחים שלי, כל אחד היה במקום אחר. התיישבתי עם קצין העיר ועם ספר טלפונים. הודיעו לנו בתשע בבוקר ובשתיים או שלוש נהוראי נקבר לפני כניסת שבת. השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים".
איך התמודדתם עם האובדן?
"לא כעסתי אפילו. המסר היה צריך להמשיך את החיים, להיות ראויים לקורבן הזה. להיות יותר טובים ממה שהיינו קודם, החיים יותר חזקים ויש השגחה עליונה. לא שאלתי למה. כי לא שאלו למה. אבא שלי אמר "אני באמונה חלש", ונפטר שנתיים אחרי שנהוראי נהרג. הלך לישון ולא קם. כאב הלב שלו היה כל כך גדול, הוא היחיד שהעז לגעת בכאב בצורה בוטה, הוא היה בוכה המון. אימא שלי מאוד כעסה אחרי שנהוראי נהרג. חודש אחרי שזה קרה, היא הוציאה את כל הבגדים מהארון וסידרה אותם. היו לנו בבית עציצים מטפסים, והיא הוציאה אותם מהבית ואמרה: "אם נהוראי נהרג שום עציץ לא יצמח בבית הזה". אימא שלי נפטרה לפני 6 שנים, היא נשארה לבד 36 שנים, לאחר מותו של אבי וחיה את החיים עם כאב גדול. מה שהחזיק אותה היה השבט שלנו, הנכדים, הנינים, זה נתן לה המון נחת. אחד הדברים שעשתה כדי לשרוד היה לסרוג סוודרים עם דוגמאות מורכבות. היא אמרה: "אם אני אתחיל לחשוב, אני אשתגע אני צריכה להיות עסוקה 24/7" והיא העסיקה את עצמה כדי להישאר שפויה בידיעה שאם היא תתן מקום לשכול היא תיפול. המסר שלה: "אל תתעסקו בכאב כי אתם יכולים ליפול ולשקוע בדיכאון", עבר. רק כשלמדתי הנחיית קבוצות הבנתי שאני יכולה לגעת בכאב הזה, ושההימנעות ממנו מנעה גם שמחה אמיתית לאורך שנים. הבנתי שאני חייבת להפסיק לפחד מהשכול, ואלו היו שנתיים של עיבוד, בכיתי המון. אם היה לי עם מי לחלוק את הכאב, יכול להיות שכל חיי היו מתפתחים אחרת. המסר בספר שלי הוא שהמוות והחיים שלובים יחד. למות במלחמה זה לא דבר טבעי אבל מי שיוצא למלחמה יכול למות. השאלה היא מה עושים עם זה אחר כך".
בסדנת הכתיבה אותה הנחתה אילנה זיידמן, התבקשו משתתפי הסדנה לספר משהו אזוטרי על עצמם. "סיפרתי שאני מאוד אוהבת צמחייה בבית, ויש לי בקיר הכניסה לבית מתקן שיש בו מלא עצים מטפסים. קיר צבעוני שקוראים לו: "הפגייה של אילנה" כי אני עושה ניסיונות ובודקת, וקשה לי לראות צמח שמתייבש, אני צריכה שהכול יהיה חי. זה התחבר עם אימא שלי. היא הוציאה אותם ואני לא יכולה שמשהו ימות אני צריכה שזה יחיה".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מנהוראי?
"אין לי הרבה זיכרונות מנהוראי וזה נורא קשה לי. נתפסת בשברירים של זיכרונות כי המרחק בינינו היה 5 שנים ולא היו לנו חוויות משותפות, אבל פתאום עלה לי זיכרון של יום ששי שניקיתי את הבית והוא עבד בגינה ונכנס עם הסנדלים התנ"כיות שלו, ואני צורחת עליו "למה אתה כל הזמן עושה לי סימנים?". על בסיס זה והזיכרון עם העציצים בניתי את הסיפור שלי. הספר נקרא: "שממית משאירה סימן", מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לי, שבו אני מספרת סיפור לנכדה כשאני שותלת איתה פרחים חדשים בגינה. אני מספרת לה על זה שיש לי הרבה אחים, ויש דוד שהיא לא מכירה וקוראים לו נהוראי. כמו השם של אבא שלה. סיפרתי לה שביום שישי אחד, אחרי שסיימתי לנקות מאוד כעסתי עליו כי הוא השאיר סימנים על הרצפה ולקחתי את הסמרטוט ומחקתי את הסימנים שהשאיר. אחרי כמה חודשים שזה קרה נהוראי כבר לא נכנס בפתח של אף בית כי הוא נהרג במלחמה. וכל פעם שאני שותלת פרחים אני נזכרת בו".
"אני פוחדת שלא יזכרו אותו כשאנחנו לא נהיה פה"
עמיחי מספרת כי בכל פעם שהיא יורדת למעיין בנופי פרת, מקום מגוריה, היא נזכרת כמה נהוראי אהב לטייל בארץ ורצה להיות חקלאי, ובכל פעם שהיא עושה מעשה טוב ואף אחד לא יודע היא נזכרת כמה אהב לעזור לאנשים בחסד. "סיפרתי לה על מי הוא היה, והיא אומרת לי: תראי מה יש פה על הקיר - שממית וניסתה לגעת בה, השממית נעלמה, והזנב שלה נשאר אחריה וממשיך לזוז. כמו נהוראי. אנחנו כבר לא נראה אותו והוא לא יבוא שוב אבל משהו ממנו ממשיך לנוע בתוכנו, כמו הזנב של השממית. אחרי שאני מסיימת לספר לה על נהוראי, היא מורידה את הכפפות ורצה הביתה. אני צועקת לעברה "נעמה תורידי את הנעליים הן מלאות בבוץ". עמדתי לחלוץ את הנעליים ופתאום זכרתי את הסימנים של נהוראי, ונעמה רואה אותי ואומרת: "את משאירה סימנים על הרצפה", אני עונה לה: "לא נורא שנשאיר סימן" והמשפט שמסיים את הסיפור הוא: "ואתה נהוראי אם אתה כאן אתה מוזמן להיכנס ולהשאיר לי סימן".
עמיחי מספרת שהעבודה על השכול והאובדן של נהוראי היא ספירלית ולא מסתיימת אף פעם. "אני רוצה להעביר את הספר למשפחה ולחברים ורוצה לחבר את הדור הצעיר לסיפור של נהוראי. המשפחה גדולה והילדים קטנים, והפחד שלי שלא יזכרו אותו כשאנחנו לא נהיה פה, שהוא יישכח. היה חשוב לי להעביר את המסר שגם כשאנחנו כבר לא כאן, החותם שלנו נשאר אחרינו. בספר אני שמה את האמת על השולחן, המוות מול הפנים: נהוראי נהרג ולא ייכנס יותר הביתה. זו הייתה בחירה מודעת לספר לילדים על מוות כחלק מהחיים, לא לשמור עליהם מהמוות אלא להנכיח אותו, ולתת פרופורציה לחיים, לדעת לחיות נכון. אנשים שלא הספיקו ומתו בגיל צעיר זה כואב יותר. אבל בחיים יש גם וגם שדרים בכפיפה, וצריך לראות איך חיים הכי טוב שאפשר גם אחרי זה".
נהוראי מאיר אמזלג ז"ל. נפל במלחמת שלום הגליל הראשונה. ביום י"ז בתמוז תשמ"ב 8.7.82. נקבר בבית העלמין באופקים.