שבע דקות נסיעה מפרידות בין ביתה של חווי כהן בשדרות ובין איבים, כפר קליטה לעולי אתיופיה של הסוכנות היהודית. שבע דקות נסיעה שאותן מגדירה כהן כ"טיסה לחו"ל: "חלפתי במשך 15 שנה ליד כפר איבים. לפני חמש שנים פשוט פניתי שמאלה ונכנסתי לראות מה זה המקום הזה. כשפגשתי את מנהל הכפר, הבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה", היא אומרת בשיחה עם mako, "ראיתי כפר יפה, מטופח, וקהילה - שכחברה אנחנו מפסידים אותה".
עמותת "שכן קרוב", שאותה מנהלת כהן מזה 12 שנים, פועלת למען העמקת החיבור בין קהילות שונות ברחבי הארץ ויצירת דיאלוג ושוויון בין קבוצות בחברה הישראלית. "הצלחנו לייצר בשדרות קהילה וערבות הדדית. כשאתה מגיע לעיר יש תחושה שאתה יכול להסתדר אבל זה לא באמת עובד ככה. הפעילות הקהילתית תפסה בשדרות. לכן החלטנו להכיל את המודל על כפר הקליטה באיבים", היא מציינת.
"הבנתי שכפר שנמצא ליד עיר הוא משאב גדול", היא מוסיפה. "העיר גדולה ועירונית ואין לנו מרחבים ושקט כזה, ועל אף שהכפר קיים משנת 1992 אין בינו ובין שדרות שום קשר". כהן החליטה שהיא רוצה לעבור לגור שם, "לא רצינו לעשות את זה לבד, הצלחנו לגייס עוד אנשים ועברנו עם עוד ארבע משפחות".
ואכן, כבר שנתיים וחצי מפעילה העמותה גרעין המתגורר שם. חברי הגרעין מקיימים יחסי שכנות עם משפחות העולים ומפעילים - יחד עם צוות הכפר - פעילויות שונות לחיזוק הקשרים ואיכות קליטת העלייה במעגלים השונים. בעקבות הצלחת הפרויקט נעשה בימים אלו ניסיון להרחיבו למרכזי קליטה נוספים ברחבי הארץ.
כפר איבים ששייך למועצת שער הנגב יועד במתכונתו הראשונית לבני נוער בודדים, עולי ברית המועצות, שהיו זקוקים למעטפת. עם הזמן התגלגל למבנה משפחתי, וכיום מתגוררים שם כ-600 אנשים, מתוכם 75 משפחות של עולי אתיופיה: "הם מגיעים לכאן אחרי המתנה ארוכה במחנות מעבר, הם מקבלים סל קליטה לשלוש שנים, שבהן יוכלו להתאקלם ולעבור תהליך גיור. יש בכפר דירות גדולות, ולכן זה מאפשר להביא לכאן משפחות בנות 7-8 ילדים. בניגוד לשנות ה-90 העולים יודעים בדיוק לאן הם מגיעים, לכולם יש סמארטפונים, הם לא מתביישים בזהות ובמאכלים שלהם ולא מוכנים 'לעברת' את השמות שלהם. גם החברה הישראלית יותר בשלה לקלוט אותם ומבינה שהעלייה הזו היא משאב עבורה".
לדברי כהן, בתחילה העולים היו חשדניים כלפי המשפחות הישראליות שעברו להתגורר במקום. "ככל שעבר הזמן והם ראו שאנחנו מנסים ליצור מרחב משותף, נבנה הביטחון שאנחנו יחד בכל המצבים: גם בקורונה וגם בהפסקות חשמל. אנחנו מתארחים אצלם המון לארוחות משותפות ואירועים כמו לידה, ברית וחתונות".
לחברה הישראלית, מציינת כהן, יש מה ללמוד מקהילת האתיופים בכל מה שנוגע להכנסת אורחים וחינוך ילדים. "אין שם מאבקי כוח ואין צעקות, הילדים יודעים את מקומם ולאימהות יש פניות נפשית. הן מגדלות את הילד על הגב עד גיל שנתיים והוא חלק מהן, אין הפרדה, ויש גם העברת מסר של 'אתה חלק ממני אבל מאחורה ואתה לא מרכז העולם'. הם לא מלמדים את הילדים או מסבירים להם, הילדים לומדים תוך כדי צפייה. הגבולות שם הם טבעיים ויש להם הרבה חום, אהבה ושמחה".
בקרוב יגיע זמנה של משפחת כהן לפנות את ביתה באיבים לטובת משפחה ישראלית אחרת ולחזור לשדרות, אבל כהן מבטיחה שהיא תמשיך לנהל את התוכנית ולדאוג מרחוק לשילובם של בני הכפר: "יצרנו כמה תוכניות שמטרתן לעזור להם להסתגל לחברה הישראלית", היא אומרת, "יש חלון זמן מיוחד שקורה כשהם יורדים מהמטוס ואז יותר קל לאפשר להם להתרגל אלינו, לקולניות שלנו, לבלגן הישראלי, כדי שלא יהיה להם קשה בהמשך, כשיעברו לגור בעיר. יש משפחה שעברה מאיבים לבאר שבע למגורי קבע, וכשהגיעו לבקר אמרו שבמשך חצי שנה הם לא יצאו מהבית. זו משפחה שהייתה כאן לב הכפר, וזה ממחיש את כוחות הנפש שנדרשים במעבר".