"סקרנות, שעמום, וחרדה נכנסו לכיתה..." – זאת לא התחלה של בדיחה, אלא המציאות היומיומית בכל בית ספר בישראל. בית הספר נתפס לעיתים כמין "מפעל" נטול רגשות שמכשיר תלמידים למקצועות השונים כמו מתמטיקה, שפה או מדעים, אך בפועל, ידוע כי תפקיד בית הספר הוא בעיקר לעצב יצורים סוציאליים שידעו להתנהל בחברה ובתרבות בה הם חיים. וכשהם בכיתה, התלמידים לא לומדים רק בעזרת המוח, אלא גם באמצעות הרגשות, ומחקרים מוכיחים שיש לכך השפעה משמעותית על התפקוד הלימודי.
האם כדי שתלמידים ילמדו היטב, הם צריכים ליהנות בלמידה? התשובה היא לא!
התלמידים בכיתות חווים מגוון רגשות רחב. בשיעור היסטוריה יכולה לשבת תלמידה משועממת, אך שמחה על כך שהיא יושבת בשיעור ליד החברה הטובה שלה, ומתרגשת לקראת המסיבה אליה תלך בערב. מאחוריה תלמיד סקרן שנהנה מאוד מלימודי ההיסטוריה, אך מתוסכל מהעבודה הקבוצתית שהמורה נתנה בשיעור. אי אפשר באמת לשלוט בכל הרגשות הללו ולהבטיח לכל התלמיד למידה מהנה לאורך כל הדרך ולכן המאבק הזה מיותר.
יודגש כי חוויה רגשית חיובית לא בהכרח מקדמת למידה, כמו שלא כל חוויה רגשית שלילית מרחיקה למידה. מחקרים מוכיחים שחרדה יכולה מצד אחד לשתק את האדם ולא לאפשר לו ללמוד, ומצד שני להעלות את המוטיבציה החיצונית שלו להימנע מכישלון ולכן דווקא להוות גורם מניע ללמידה.
קראתם עד כאן והתבלבלתם? זה מצוין! כנראה שהצלחתי להשפיע עליכם
בלבול אולי נחשב לרגש שלילי, אך בפועל הוא מעיד על תהליך למידה. וגם אם לא התבלבלתם בטוח הרגשתם משהו – אולי שעמום, אולי כעס, אולי סקרנות – מה שבטוח שיש רגש מסוים שמלווה אתכם בקריאת שורות אלו. ולמה חשוב שתדעו את זה? הרגשות הללו משפיעים הן על תוצר הלמידה והן על הרווחה הנפשית של התלמידים. בזמן מבחן, תלמיד שחווה חרדה כי הוא מפחד להיכשל, יישב מכווץ בכיסא, עם יד על הראש, בוחן בזהירות כל מילה ומשפט, מוחק וכותב שוב, בניגוד לתלמיד שעונה בגאווה על השאלות, בעודו יושב זקוף, קורא וכותב בנחת. גם אם שניהם יקבלו בסוף את אותו ציון במבחן – אין ספק שמבחינה רגשית יש כאן פערים עם השלכות משמעותיות על חייהם כבוגרים.
מי צריך להיות מודע לכך? כולם: מורים, תלמידים והורים, ולא, זה לא אומר שכולם צריכים להפוך להיות פסיכולוגיים. בשנתיים האחרונות, בעיקר מאז משבר מגפת הקורונה, הטרנד הוא לדבר על למידה רגשית חברתית (SEL). למידה רגשית חברתית היא למידה של ידע, מיומנויות ועמדות המסייעים לבני האדם להתנהל בחברה, היכולת להיות מודעים לרגשות שלנו בסיטואציות שונות, להבין איך הרגשות משפיעים על ההתנהגות שלנו וכיצד ניתן לשלוט בהם, כמו גם היכולת להתמודד עם אתגרים וקונפליקטים. אז איך תעשו זאת? הנה 3 צעדים לקראת:
שיתוף ברגשות
צעד אחד הוא לשאול את התלמידים איך הם מרגישים, ולתת להם לגיטימציה לשתף בכך, ללא שיפוטיות. כך נוכל לעורר בהם את המודעות לכך שהרגשות שלהם משפיעים על האופן שבו הם לומדים ומתנהלים. ברגע שתלמידים יהיו מודעים לכך, ניתן יהיה להתקדם לצעד הבא, ולתת להם ידע וכלים איך להתמודד עם הרגשות שלהם בצורה הטובה ביותר, ובעיקר לעבוד איתם על היכולת לווסת את הרגשות שלהם.
כשתלמיד נמצא בחרדה כי הוא לא מצליח לפתור משוואה במתמטיקה, צריך לצייד אותו בפעולות קוגניטיביות ו/או גופניות שהוא יכול לבצע כדי שהחרדה לא תשתלט עליו, כמו למשל לסגל דפוסי חשיבה מסוימים, לתרגל מיינדפולנס (קשיבות) או להשתמש בתרגילי נשימה. הדבר החשוב ביותר הוא לתרגל את הפעולות הללו בסיטואציות מגוונות כך שהן יהיו טבעיות עבורו.
לקבל את האחר ולהתמודד עם קונפליקטים – גם בשיעור
צעד משמעותי נוסף הוא לשלב פרקטיקות הוראה שמקדמות למידה רגשית חברתית בתוך כלל מקצועות הלימוד, ולא רק בשיעורי כישורי חיים, או בשיעורים שמובילות היועצות החינוכיות. לדוגמה, אם מחליטים שחשוב לקדם בקרב התלמידים מיומנויות של פתרון קונפליקטים, למה לא לנצל לצורך כך את שיעורי האזרחות?
לדוגמה, בזמן שהמורה מלמדת על הקונפליקטים שנלוו לעלייה למדינת ישראל בשנות החמישים, והפתרונות שיושמו – אפשר ולקשר יחד איתם בין הדרכים לפתרון עליהם למדו בשיעור, לבין היישום שלהם גם בקונפליקטים היומיומיים שלהם. דוגמה נוספת יכולה להיות קשורה לפיתוח המיומנות של התלמידים לקבלת האחר או השונה ולקיים דיון או דיבייט שמאפשר את פיתוח היכולת להתבונן על הנושא מנקודות מבט שונות.
NAME IT
הדבר החשוב ביותר שיגרום לכך שהשיעורים ינוצלו לא רק לשם למידת ידע, אלא לשם פיתוח מיומנויות אלו הוא השיח והשיום (naming) של המיומנויות והתהליכים הללו. לא מספיק לתת לילדים לעבוד בקבוצה ולצפות שבדרך זו הם יפתחו מיומנות של עבודת צוות. צריך לקיים עם התלמידים שיח על הקשר בין הפעילות הלימודית לבין המיומנות שהיא מייצגת. לשאול אותם איך הרגישו כשעבדו בקבוצה, מה הייתה התרומה של הקבוצה להם ובמה תרמו לקבוצה, באילו אתגרים נתקלו ואיך פתרו אותם. בדרך זו יוכלו התלמידים להשתמש במיומנויות אלו בסיטואציות נוספות בחיי היומיום שלהם.
מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות צריכים לנהוג באומץ ולהתייחס למיומנויות רגשיות-חברתיות באותו משקל שמתייחסים למיומנויות לימודיות. הצלחה במתמטיקה או באנגלית חשובה אך לא פחות ממיומנות בעבודת צוות או ביכולת גילוי אמפתיה לזולת, וצריך לפעול כדי ששתי אלו יתפסו משקל שווה על המאזניים החינוכיות. במובן הזה – לא מספיק רק to name it, צריך להתקדם ל-do it.
הכותבת היא ראש תחום לקויות למידה והיבטים רגשיים ברשת חינוך עתיד.