אחרי שנתיים של כאבים, בגיל 15 וחצי, עברתי ניתוח ברגל שאמור היה לפתור את הכול. עבר שבוע ולאכזבתי, ואכזבת כולנו, הכאבים לא עברו. ואז הגיעה השיחה. הורי חיכו לי אצל יועצת בית הספר. אימי הייתה עם דמעות בעיניים וביחד הם סיפרו לי שהמחשבה האפלה שלי הפכה למציאות. סרטן. זה אולי מוזר אבל כל מה שהרגשתי זאת הקלה עצומה. יש פתרון לכאבים שלי. כמובן שלא הבנתי בכלל מה מחכה לי. אחרי עוד חודש וחצי של אי וודאות ועוד ניתוח הבנו שאין מנוס, הסרטן כאן וחייב כימותרפיה.
"פתאום הבנתי כמה חשוב זה היה שתרמתי שיער"
נזכרתי שתרמתי שיער, זה היה בדיוק הזמן ופנינו ל"זיכרון מנחם", ושבועיים לפני הטיפול הראשון נסענו לירושלים. הגעתי לפאנית של זיכרון מנחם. הבנות שם היו מקסימות ובאחת החדרים אפילו ראיתי ממש איך מכינים את אחת הפאות. התיישבתי על כיסא וסביבי כל תרומות השיער ממוינות לפי צבעים וסוגים בסדר מושלם והפאנית מסבירה לי כל דבר שארצה לדעת. אני זוכרת שכל מה שחשבתי זה האם תרומות השיער שלי עדיין שם? האם מישהי בגילי קיבלה אותן? יותר גדולה? יותר קטנה? ופתאום הכול קיבל משמעות אחרת. פתאום הבנתי כמה חשוב זה היה שתרמתי שיער. כשאני יושבת שם ומסתכלת סביבי ומרגישה חנוקה מדמעות של התרגשות עוד לא הבנתי דבר.
אחרי הטיפול הראשון התחיל לנשור השיער. הייתי יושבת מול הטלוויזיה ומעבירה יד בשיער וכל פעם יש יותר ויותר שיערות ביד. בשלב מסוים כדי לא ללכלך ישבתי עם שקית ושמתי בתוכה את כל השיער. והיה לא מעט. 4 ימים אחרי הטיפול הראשון כבר הופיעו קרחות. הבנתי שאין ברירה ועדיף כבר לגלח הכול מאשר להיראות מוזר. אני חושבת שאם לא "זיכרון מנחם" והפאה שבדרך, לא היה לי האומץ לגלח הכול.
אחרי שהתחילו הקרחות ואבי גילח לי את כל הראש לא הייתי מסוגלת להביט במראה, אפילו לגעת בראש שלי הגעיל אותי, כך שאמא שלי הייתה צריכה לסבן לי את הראש. חשבתי שלגלח הכול יהפוך את זה לקל יותר, אבל זה רק החמיר. עם כל מבט במראה שהקרחת שלי השתקפה ממנה, הדימוי העצמי שלי התרסק עוד קצת, לבסוף הוא התרסק למקומות שלא ידעתי שקיימים. לא זיהיתי את עצמי. הפסקתי להסתכל במראות, הפסקתי לגעת בראש ובעיקר פחדתי. פחדתי מהדמות החולנית הנשקפת אליי במראה. שנאתי אותה. התביישתי בה. כעסתי שאפשר לראות עליי הכול בלי שאדבר. פחדתי משיפוטיות של הסביבה. פתאום התחלתי להרגיש שכולם מסתכלים עליי, מרחמים עליי, מתלחששים ומרכלים עלי. הרגשתי שמפחדים לדבר איתי, מפחדים לפנות אליי, שאני לא אשבר, שלא אבכה, אז מסתכלים מרחוק.
"הבטחתי לעצמי שכשאחלים אני אתרום שוב צמה"
בערך שבוע אחרי הטיפול השני הפאה הייתה מוכנה. שוב נסענו לירושלים. שוב הגענו לפאנית. הפעם הפאה שלי כבר הייתה שם. מחכה לי שאמדוד אותה. איך שהיא הונחה על ראשי עלו לי דמעות בעיניים. זאת אני! אני מזהה את עצמי! ושם, ברגע הזה, על הכיסא של הפאנית, עם הפאה שלי על ראשי, כבר אז הבטחתי לעצמי כשאחלים אתרום שוב צמה.
הפאה הצליחה לשקם את הדימוי העצמי שלי, אמנם נדרשה עוד הרבה עבודה אבל עם הפאה הכול היה הרבה יותר פשוט. פתאום לא הרגשתי שונה בנוף. לא הרגשתי שכולם מסתכלים ומרחמים. כל פעם שהייתי עם הפאה הרגשתי שוב עצמי. הרגשתי רגילה. זה כל כך כיף להרגיש רגילה. שנת הטיפולים וההחלמה הייתה קשה. אבל עברתי אותה.
בשנה השנייה להחלמה השיער התחיל לצמוח. בשנה השלישית נלחמתי והצלחתי להתגייס בהתנדבות לצה"ל (חתמתי על שירות של שנתיים וחצי). בשנה הרביעית עשיתי קעקוע לזכר הניצחון הגדול ובשנה החמישית, אחרי שקיבלתי את האישור שהסריקות נקיות והסרטן רשמית מאחורי – ידעתי שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה שהבטחתי אז, על הכיסא של הפאנית. הגיע הזמן לתרום שיער. הגעתי לספר להיפרד מהשיער שצמח לי לאורך כל המסע הארוך והמייגע.
"הניצחון הכי גדול שלי במסע ההחלמה מסרטן"
אי אפשר לתאר במלים את התחושות לקראת התרומה. לפני הסרטן הספקתי לתרום פעמיים את השיער. בגיל 9 ובגיל 12 – אבל התרומה הזאת – היא הייתה הדבר הכי מרגש שהספקתי לעשות. ישבתי על הכיסא, הסתכלתי בגאווה במראה וחשבתי. נזכרתי בפאה שאני קיבלתי, חשבתי על כל החברות שפגשתי לאורך הדרך וקיבלו גם פאה, חשבתי על כל הנשים המקסימות שתרמו כדי שלי תהיה פאה בלי שנכיר אחת את השנייה והכי חשוב, חשבתי על הילדה שתקבל את הצמה שלי. הפעם לא פחדתי, לא שנאתי את מי שאני רואה במראה, והסתכלתי בהתרגשות בלתי נתפסת על הרגעים של גזירת הצמה.
פתאום, הצמה אצלי ביד, השיער שלי קצר. אבל זה בסדר. אני בחרתי שהוא יהיה קצר. אני החלטתי שזה מה שיקרה. הפעם אני לא דואגת, השיער שלי יצמח חזרה תוך זמן קצר. אבל לעומתי, השיער של הילדה שתקבל את השיער שלי, אין לדעת כמה זמן יקח לו לצמוח חזרה. והפעם אני יכולה לעזור לה, כמו שעזרו לי. אני קיבלתי בחזרה שליטה על החיים שלי. והצמה הזאת, שהחזקתי ביד, היא הניצחון הכי גדול במסע הזה שנקרא החלמה מסרטן. הצמה הזאת, היא לא רק שיער שגדל במשך חמש שנים. זה שיער שמסמל ניצחון, התגברות. עוצמה. זאת ההגדרה של צמה של עוצמה ואיזו זכות להעביר אותה הלאה.
בימים אלה ממש מתקיים הקמפיין השנתי לגיוס תרומות שיער עבור חולות סרטן של עמותת "זיכרון מנחם" ומותג פנטן. אם אתן יכולות, אל תוותרו על הזכות הזו, מניסיון של מי שמכירה את שני הכיוונים. צמה של עוצמה זו לא סיסמא, זה צו המציאות. בכוחכן לתקן למישהי אחרת את החיוך, ביכולתכן להציל למישהי את החיים. אין זכות נפלאה מזו בכל העולם. מניסיון.