חוי ארנפלד (44) נשואה ואם לשלושה מבית שמש, נולדה למשפחה חרדית אנטי ציונית מרובת ילדים מבני ברק, ומעולם לא הכירה את המנון "התקווה". כיום היא מובילה מהפכה להנגיש את הקריירה האקדמית לנשים חרדיות, מנהלת את העמותה המובילה סיוע וליווי למשפחות השכולות, ואימא לחייל שנלחם במלחמת חרבות ברזל. "כשעשיתי את התואר הראשון במדעי החברה, ארגון וניהול מערכות חינוך בבר אילן, הייתי לבד ולא עזרו לי, למדתי במכללה לנשים חרדיות, שלמדו בתוכנית נפרדת, ומי שהקימה אותה היא הבת של הרב עובדיה יוסף. לצערי הרב, המכללה נסגרה מסיבות פוליטיות, וזו הייתה אכזבה והחמצה גדולה למגזר החרדי".
"חוויתי על בשרי את הפערים"
לדברי ארנפלד, רוב הנשים החרדיות מוסללות ללימודי חינוך, ומטבע הדברים, הן ממשיכות בייעוץ, טיפול וחינוך. לאחרונה יש תנועה קלה של רכישת השכלה בעולמות ההנדסה והעולמות הפרא-רפואיים, אך שינוי זה, כמו כל שינוי, אורך זמן. "כשלמדתי לפני 16 שנה זה היה די נדיר, היום פחות מ-20 אחוז מהנשים החרדיות הולכות ללימודים אקדמיים, זה עדיין נדיר. כשהמשכתי ללימודי תואר שני בייעוץ אורגני במסלול האקדמי המכללה למינהל, חוויתי על בשרי את הפערים והצרכים של סטודנטית שחוויית הלימודים אינה מונגשת עבורה. רוב הלימודים בתואר השני הם בימי שישי, עבור אישה חרדית, ללמוד בימי שישי משמונה עד שתיים ואחרי זה לקבל מטלה קבוצתית שרוב החבר'ה בלימודים רוצים להכין אותה בשבת בבוקר, זה מאוד בעייתי. התוצאה היא שיש כאן אוכלוסייה שלמה שמודרת, כשאתה מקפיד על שמירת תורה ומצוות נוצרים פערים שאי אפשר להתפשר עליהם".
איך התמודדת עם האתגר?
"היה לי מזל גדול, התחלתי את התואר השני כשמצאתי פיליפינית שהגיעה אליי בימי שישי ועשתה הכול, יש לי בן זוג מאוד תומך, ואני גרה יחסית קרוב וניידת, התמיכה שיש לי בבית אפשרה לי".
התוצאה היא שיש כאן אוכלוסייה שלמה שמודרת, כשאתה מקפיד על שמירת תורה ומצוות נוצרים פערים שאי אפשר להתפשר עליהם
המסע שעברה הוביל אותה להקים לפני 13 שנים מיזם חברתי שמנגיש השכלה אקדמית לנשים חרדיות. עד היום כ-6,000 נשים מכל הארץ למדו בתוכניות נפרדות ומותאמות. המיזם הוא פרי שיתוף פעולה עם מכללות רבות, ביניהן מכללת לוינסקי, מכללת תלפיות, מכללת אונו ועוד. "נשים חרדיות לא יכולות וגם לא מוכנות ללמוד במוסדות מעורבים, ולכן ברגע שמייצרים עבורן את אותן תוכניות קיימות בקבוצות נפרדות ומותאמות זו ההזדמנות שלהן לרכוש השכלה, ולהתפתח אישית, מקצועית וכלכלית, ובכלל לקדם את החברה החרדית".
סוללת חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל
ארנפלד מסבירה, שההתאמות נעשות בנוגע ללוחות הזמנים, אופי הקבוצה, מידת הכשרות, ואפילו הפלייליסט כמו בקורס תרפיה למוזיקה. "בקורס הביאו שירים לפי נושאים מסוימים, הפלייליסט של הסטודנטיות שלנו הוא לא שירים ישראלים, זה לא עולם התוכן שלהן. בצמתים האלו, אנחנו עושים התאמות למה שהקבוצה מכירה".
לדברי ארנפלד, התגובות ליוזמה החברתית שלה לא היו אוהדות במיוחד, בלשון המעטה. "בעבר היו נגדי גם פשקווילים, ברור שחברה שרוצה להישמר בדרך מסוימת, חוששת. לא הכול בא בקלות אבל אני לא מוותרת, אני הולכת עם האמת שלי עד הסוף בכל מחיר. בסופו של דבר, אני חלק מהחברה והקהילה, ואני יודעת שיש את מי שחושש ממה שאני עושה וזה מפריע לו, ואני מכבדת ויכולה להבין את המקום הזה, אנשים מצליחים לא תמיד באים טוב, לכולנו יש יצרים, אגו וקנאה. אבל אני מאמינה מאוד במשפט של הרבי מלובביץ' - חושך מגרשים באור. אני תמיד מסתכלת מה עוד אפשר לעשות יותר טוב, איך להתמקד באור, אני עסוקה בליצור שינוי ולא להיתקע במי חושב עלי מה ומה אומרים עליי. אני מונעת שליחות, הכוח שלי זה הסטודנטיות שלי, אני פוגשת אותן בעמדות מפתח והחזון שלי מתממש. האינטרס שהחברה החרדית תיקח חלק בהשכלה, בתעסוקה, במיסים ובצבא, וזה אתגר לאומי מורכב וקשה לשני הצדדים - לעשות שינוי לחברה וגם למדינה, ואני מרגישה שאני בצניעות סוללת חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, הן מתקדמות, יוצאות מאזור הנוחות ונשארות חרדיות אבל גם הופכות לחלק מהמשק של החברה הישראלית".
מה סייע לך לפרוץ את גבולות החברה שבה את חיה?
"יש אנשים שקיבלו מתנה ונולדו בעולם עם יוזמה ורצון לשנות, לא ידעתי מה ואיך, גדלתי במשפחה חרדית, השלישית מבין 12 אחים ואחיות, אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי מורה, בסביבה שלי הרוב היו ככה ומגיל צעיר ידעתי שאני לא אהיה כל היום בבית, אגדל ילדים ואבשל, ידעתי שאני ארצה לעבוד, אבל לא ידעתי במה ושאעשה משהו משמעותי, תמיד אמרתי לאימא שלי "תצאי לעבוד ותביאי עוזרת". היה לי חשוב להתפתח ולהגשים בהתאם למה שיכולתי. דווקא הקושי והמצוקה הם שדחפו אותי לעשות הרבה מהשינוי. הפסיכולוגים מדברים על ילדה הורית מגיל צעיר, לקחתי או קיבלתי את התפקיד הזה, מצד אחד הייתי אחראית וניהלתי מגיל צעיר ולא הייתה לי ילדות תמימה אבל זה הכשיר אותי לא לוותר ולעשות הרבה דברים ולא לפחד מקושי, אני מהז'אנר שכשאומרים לי "לא" זה מדליק לי את הפיוז".
החברה החרדית בכלל מוכנה לשינוי שבו נשים ייצאו לרכוש השכלה?
"החברה עצמה לא, אבל הפרטים מתחילים לזוז, וברגע שזה הולך וגדל ויש יותר רווחה כלכלית, ולנשים כייף לעבוד והן מגשימות את עצמן, השינוי גדל. לחלק מהנשים, תלוי באיזה מגזר, יש מחירים לא פשוטים, חלקן לומדות מתחת לראדר כי אסור שאף אחד יידע שהן לומדות, מורות חרדיות שעובדות במוסדות חרדיים חותמות על תקנון שהן לא לומדות תואר אקדמי אחרת יעיפו אותן ממוסדות מוכר שאינו רשמי, וזה פוגע בשכר ובתנאים, וככה משמרים אותן קטנות ונאמנות. בקהילה החרדית כשאת לא נוהגת לפי כללי הקהילה, את משלמת מחירים, הכלי הכי חזק של החברה החרדית הוא להדיר את הילדים ממסגרות החינוך, זה מנוע מטורף שעוצר אותן, או עניין השידוכים, ברגע שמישהו מייצר כתם המנייה שלך יורדת. כשאנחנו יודעים מה צריכה אישה חרדית לעבור, יש סיכוי שנעזור לה. יש נשים מאוד מוכשרות בחברה החרדית שהמגזר העסקי יכול רק להרוויח אותן כהון אנושי איכותי".
רק בחו"ל הכרתי את הסיפור הישראלי של נפילת חללי צה"ל
נקודת המפנה בזהות של ארנפלד, ובהמשך גם בפעילות משמעותית עבורה הייתה כשנתיים לאחר נישואיה, אז יצאה עם בעלה לשליחות ברוסיה מטעם הסוכנות של משרד החינוך וזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלה להכיר מקרוב את החברה הישראלית. "בחו"ל אתה יהודי מול גויים, הוזמנו לטקס יום הזיכרון בשגרירות ישראל במוסקבה, ושם, בפעם הראשונה הכרתי את הסיפור הישראלי על נפילת חללים וההקרבה הגדולה. אף אחד במשפחה שלי לא שירת ולא היה חייל, לא ראינו במדינת ישראל את התחלת הגאולה, אלא גוף שלצערנו לא מתנהל כדרך התורה והמצוות, והיה בזה איום גדול".
כששבה לארץ מהשליחות, נתקלה במקרה במודעת דרושים לעמותת נאוה התומכת במשפחות שכולות מטרור חללי צהל ואסונות. "עבדתי שלוש שנים בעמותה ונשארתי לניהול משותף בהתנדבות של מיזמים, אחד מהם הוא "הכיסא הריק", בו צוות מקצועי מלווה את המשפחה בליל הסדר. השנה המיזם יהיה מיועד לאלמנות ויתומי חרבות ברזל". מיזם נוסף שאותו הקימה ארנפלד ובימים אלו יוצא לדרך הוא מיזם "לטעת בלב" - פארק נטיעות ראשון מסוגו בלוד, לזכרם של נרצחי הטבח ב- 7 באוקטובר וחללי צה"ל, שנפלו מאז תחילת המלחמה. כל עץ שנשתל בפארק יהיה לזכרם של הרוגי חללי המלחמה. ליד כל עץ יהיה שלט עם שמו של החלל, קוד QR שיקשר לאתר שיספר את סיפורו של החלל, כמו גם לוגו של החברה שלקחה חלק במיזם ונטעה את העץ.
בנוסף, יזמה מנהלת אנרפלד את פרויקט "אבנים עם לב אדם" - במסגרתו משתתפים בפרויקט מעטרים חלוקי נחל עם מסרים של אחדות ואהבה, במטרה להניח על קבריהם של חללי צהל ונרצחי פעולות איבה. כל שנה מדי יום זיכרון, החברות והגופים הגדולים במשק מצטרפים ומשתתפים בפרויקט. בשנה שעברה למעלה מ-30 אלף חלוקי נחל הונחו על קברים כאשר המטרה השנה להגיע לכ-100 אלף חלוקי נחל.
המפגש הקרוב עם החברה הישראלית, הוביל את ארנפלד להעביר את ילדיה מחינוך חרדי לחינוך דתי ציוני. "היה לי חשוב שהילדים שלי יקבלו לימודי ליבה ותעודת בגרות כדי לא לייצר מצב כמו של בעלי שכיום בגיל 46 עושה תואר ראשון במשפטים, אנחנו מחנכים אותם לקחת חלק בגיוס לצבא. אני מכירה את הצד הרע של הסטטיסטיקה - השכול ולא את החיילם החיים, ולמרות זאת היה לי ברור שאני לא יכולה להסתכל לאימהות בעיניים אם הילדים שלי לא יהיו חלק מהאחריות הזו, הייתי גיבורה עודדתי את הבן ללכת לשירות קרבי משמעותי, וכשהוא נכנס למלחמה אני שלמה וגאה בבחירה הזו, עם כמה שהיא קשה".
החברה החרדית מתחילה להבין את חשיבותו של הצבא הישראלי
בשולחן עגול שבו ישבה לפני מספר שבועות, בנושא גיוס חרדי, ארנפלד מספרת שישבו שם נשים חרדיות ודתיות שהודו שהן לא הכירו מקרוב את הכאב על חללי צה"ל. "מדובר בנשים חרדיות, פעילות חברתיות, משכילות, זה יכול לגרום לכעס, אבל אם לא יודעים ולא מספיק חשופים, כשהכאב לא נוגע בך אתה לא יכול להיות חלק מזה. נכון שהיום החומות נסדקו בזכות הרשתות החברתיות, אבל יש אוכלוסייה שלמה שלא יודעת וגם זו שיודעת, יש הבדל בין מה שאתה קורא בעיתון לבין זה שאתה יושב מול אימא שכואבת. הנשים האלו לא יכולות להשתתף בטקסי זיכרון כי נשים שרות בטקס, ואין הפרדה, זה מנוגד לרוח ההלכה ושמירת המצוות".
המסע הפרטי שארנפלד עוברת נדמה בעיניה למסע שחלק מהחברה החרדית עוברת בימים קשים אלה. "ההתמקמות בחברה הישראלית, זה מסע שלא מתחיל ומסתיים ביום אחד, לעולם התורה יש משקל גדול אבל יש צד שני ואנחנו מנסים למצוא את האיזונים ולהתאים את הדרך שתהיה מותאמת לעולם הזה ולעת הזו. ממקום שהחברה החרדית העלתה בעבר קמפיין נגד החיילים היא הפכה להיות מתפללת, מכינה אוכל לחיילים, מתחילה להבין שחייל זה דבר גדול וקדוש, זה שינוי תודעתי והזרעים האלה יחולל חלק מהמהפכה".
השינוי אותו מכנה ארנפלד "ציונות חרדית" הוא בהזדהות של החברה החרדית עם המדינה והחיבור לזהות הישראלית, והוא מתחולל הודות לכך שיש יותר חרדים באקדמיה, במשק הישראלי, ובצבא. "פתאום לאותה אישה חרדית יש אחיין שהתגייס, או שהיום היא לומדת והמרצה מספרת שבעלה מגויס, בגלל החיכוך של החברה החרדית עם הישראלית נוצרת היכרות. כשאתה לא מכיר אתה לא רגיש לזה, וכשאתה לא גדל על ערך שמקדמים מינקות קשה לשנות. זה נכון שהיינו רוצים לראות יותר חרדים לבושים במדים בבקו"ם, אבל אם מסתכלים רואים שהשינוי קורה ברוב המגזרים של החברה החרדית, גם בחסידות גור".