אובדן של אדם קרוב ואהוב הוא שבר קשה. הזיכרונות והגעגועים מלווים אותנו ביום-יום, ועם הזמן אנחנו לומדים לחיות לצד האבל כחלק משגרת חיינו. השגרה הזו עלולה להשתבש כשאירועים משמעותיים כמו ערב חג, יום הולדת או ציון דרך חשוב בחיינו, מפגישים אותנו מחדש עם האובדן ועם חסרונו של האדם היקר שאיבדנו. זכורה לי מטופלת שקיבלה תואר אקדמי שחלמה עליו מילדות, וכאבה על כך שאביה לא זכה להיות נוכח ברגע המשמעותי הזה, לו ציפה שנים רבות.
ההתכנסות בערב החג מתאפיינת בדרך-כלל במפגש של המשפחה המורחבת, ומלווה בציפיות ובזיכרונות הנסמכים על מפגשים דומים שנערכו בשנים קודמות. חסרונו של בן משפחה יקר סביב שולחן החג משנה את התמונה, מחדד את ההבדל בין הציפיות לבין המציאות, ובמשפחות קטנות עלול לגרום גם לתחושת בדידות.
לתפקד לצד האבל
הצורך לתפקד כרגיל ולשבת סביב שולחן החג עלול להיות מלחיץ. האם זה אומר שחזרתי למסלול? האם זה אומר ששכחתי? עם הזמן אנחנו לומדים לחיות לצד האבל, לתפקד בחיי היום יום ולתמרן בין שני המסלולים. למעשה, גם כשהוא היה בחיים לא חשבנו עליו לאורך כל היום, וגם עכשיו לאחר האובדן אפשר למצוא זמן לתפקוד וזמן לאבל. זה לא גורע מאהבתנו לאותו אדם ומהחשיבות שלו עבורנו.
להגיע או לא להגיע?
לחלק מהאנשים קשה "לוותר" על האבל ולחגוג את החג – כי איך אני יכול לחגוג כשהאדם הכי יקר לי לא יכול לעשות את זה? האם "מותר" לי לחגוג, האם זה בסדר? אולי עדיף שאישאר בבית? ומה לעשות אם לוחצים עלי להגיע ואני לא רוצה?
אין תשובה אחת ואין דרך אחת המתאימה לכולם. רק האדם עצמו יודע איך נכון לו להתאבל, וכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו ולעשות את מה שנכון לו. חשוב להבין כי אף אחת מהבחירות לא תהיה מושלמת או אידיאלית. אפשר להישאר בבית עם הכאב, ואפשר ללכת ולהיות שם עם הכאב. אם אני מחליטה לא ללכת, כדאי לתווך את זה למשפחה ולהגיד שאני מאוד מעריכה את הדאגה ואת ההזמנה, אבל זה מה שנכון לי השנה. יתכן שבשנה הבאה ארגיש אחרת, ואני מבקשת שיכבדו את הבחירה שלי. אם בכל זאת מחליטים ללכת, כדאי לחשוב מראש אלו תנאים יסייעו לי ויקלו עלי, ולשתף בזה את המשפחה (למשל: אני מעדיפה לא לדבר על האדם שנפטר, או – אני אגיע לארוחה אבל אעזוב מיד לאחר מכן, אנא קבלו זאת בהבנה).
בלעדיו, אבל איתו
אפשר למצוא את הדרך לחגוג את החג עם האדם שנפטר, למרות שהוא לא איתנו פיזית: לתת לו מקום, להזכיר אותו, להנכיח אותו. אמנם הוא נפטר, אבל הוא עדיין חלק מהמשפחה. אפשר לתת מקום לערכים שלו, למסורת שהייתה חשובה לו, למנהג מסוים או למאכלים שהוא נהג להכין, להעלות זיכרונות, ושתהיה בזה גם שמחה: הוא עדיין חלק מהמשפחה.
כשהכאב קשה מנשוא
אם הסבל והכאב מקשים על התפקוד היומיומי, על הטיפול בילדים או על הטיפול בעצמי, ומובילים למחשבות מייאשות על החיים – יתכן שיש מקום לפנות לתמיכה נפשית מקצועית. כאב לאחר אובדן הוא טבעי מאוד, והוא יכול להימשך זמן רב. לכל אדם יש את הקצב שלו, אבל כשהקושי פוגע בי ובסביבה שלי, כדאי לפנות לעזרה.
התמודדות נפשית עם אובדן היא תמיד מורכבת, ולעתים קשה "לוותר" על האבל מתוך תחושה שהוויתור הזה יוביל לפרידה מהאדם שנפטר או יגרום לנו לשכוח אותו. הטיפול מאפשר לקונפליקט הזה להתקיים בלי שיפוטיות, בלי עצות ובלי ביקורת (כמו "צא מזה כבר"), ומפחית את תחושת הבדידות בתהליך.
איך להקל על עצמי
אם האירוח מתקיים בביתך, ניתן לתאם ציפיות מראש עם האורחים ולומר – "אנחנו מארחים, אבל חשוב לי ליידע מראש שהחג הזה לא פשוט לי. אנחנו שמחים שאתם באים, אבל יכול להיות שיהיה לי קשה". כדי להקל על עצמך פיזית, ניתן לבקש מכל אחד להביא משהו לארוחה. כששמים את הקושי על השולחן, זה נותן לגיטימציה לתחושות וגם מאפשר לי ללכת לחדר לרגע, לעשות הפסקה, להיות עצובה במהלך הארוחה ולא להתנהג לפי המצופה ממני.
גם כשמתארחים אצל אחרים כדאי ליידע מראש – "אני רוצה להיות אתכם בחג ולכן אגיע, אבל אני בתקופה קשה ועצובה וחשוב לי שתדעו את זה". אפשר לתאם ציפיות ולבקש שלא ידברו על דברים שקשה לי לדבר עליהם. אפשר לשתף אדם אחד קרוב ולבקש ממנו מראש שישמור עלי, שישים לב למה שעובר עלי ושיעזור לי אם אקלע למצוקה.
איך להתמודד עם אובדן של אחרים
אנשים רבים חוששים להגיע למפגשים חברתיים ומשפחתיים אחרי שחוו אובדן, מחשש שייאלצו להתמודד עם תגובות ואמירות קשות. שאלות כמו "מה, אתם עדיין בזה?" לזוג שאיבד היריון, למשל, מבטלות ומקטינות את האבל שלהם. אמירות שיפוטיות גורמות לאדם להרגיש שהוא לבד עם הכאב, גם אם הן מגיעות ממקום חיובי ומתוך ניסיון לעודד ולעזור. עדיף להימנע מלתת "ציונים" ועצות, להימנע מלהגיד מה נכון ומה לא נכון. כדאי לשאול – מה את צריכה? אתה רוצה לדבר על זה? את מעדיפה שלא נדבר על זה? לתת כבוד לקצב של אותו אדם ולמה שנכון לו, ומצד שני לא להימנע מלגשת ולדבר איתו, כדי שלא יישאר לבד עם הכאב.
הכותבת היא עו"ס MSW, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומנהלת קלינית במרכז אלה להתמודדות עם אובדן.