במהלך שהותי באחד ממלונות ים המלח עם מפוני העוטף לעזרה נפשית ראשונית, ניגשה אלי אמא מקסימה מבוהלת וחרדה, שהייתה עם ילדיה במשחקית המלון, ואמרה לי: "תיראי, הם לא מפסיקים לשחק בצבע אדום, רצים לממ״ד, יורים במחבלים ואז בורחים… אני לא יכולה לראות את זה כבר, אני מפחדת שתישאר להם טראומה מהימים הנוראים האלה…".
ליבי יצא אל אותה אמא לביאה. אחרי ימי זוועות של הרבה מוות מסביב וחרדה קיומית שעדיין מפעמת, אי אפשר להיות אדיש אל מול משחק ילדי שכזה. ילדים רכים המשחקים בהישרדות, במוות, בעקבות מציאות שנחשפו אליה בעל כורחם. הצפייה במשחק שכזה מעוררת את כל החרדות ההוריות לבריאות נפשם של הילדים ומנפצת באחת את המשאלה ההורית הבסיסית - שעומדת בלב ליבה של ההורות: להגן על הילדים.
התנאי לריפוי: מתן מרחב בטוח ומוגן
על כן, האינסטינקט הראשוני שלי באותה סיטואציה, עבור אותה אמא, וגם קצת עבורי, היה לחבק ולגונן עליה ועליהם מאותו גהינום שהגיח אל חייהם ואל חיינו ב-7 באוקטובר, מאותן תחושות של חוסר אונים, בהלה, חוסר שליטה. יחד עם זאת, לאחר מספר רגעים של שהייה עם אותה אמא, והתבוננות במשחק של ילדיה, יכולתי להבחין במשחק נינוח, נטול לחץ וחרדה. כלומר, על אף שהתכנים של המשחק מעוררים פחדים, ומשקפים מציאות בלתי נסבלת, הילדים נראו חיוניים, וניכר שהם חווים במשחקם סוג של שליטה בתוך מציאות דמיונית שיצרו לעצמם.
קרל יונג, תיאורטיקן בתחומי הפסיכולוגיה טען כי הנפש האנושית שואפת לשלמות ואיזון, ועל כן יודעת, באופן לא מודע, מהו הכיוון המיטיב עבורה. על ברכי התיאוריה שלו התפתחה שיטת טיפול המבוססת על משחק בחול, ומקדמת עיבוד חוויות קשות וטראומטיות לצד בנייה והתפתחות, עם התערבות מינימלית מצידו של המטפל. רינה פורת וברט מלצר, מטפלים מובילים בארץ במשחק באמצעות חול, שהנחו קבוצות ילדים ביישובי העוטף במשך שנים רבות, הוסיפו כי גם במצבי משבר, אישיים וקולקטיבים, הבנייה בחול לכשעצמה, מאפשרת ריפוי פנימי באמצעות העלאה ספונטנית של תכנים טראומטיים, בצורה שאיננה מאיימת על שלמות הנפש. במהלך הטיפול הקבוצתי, הילדים בחרו באופן חופשי את הדמויות למשחק בחול, וניתן היה להבחין בעבודת הילדים: תנועה בין סימבולים שביטאו פחד וחרדה, לבין סימבולים שביטאו עולם פנטזיה שקט ורגוע. שני החלקים הללו, שעלו בטיפול באופן ספונטני, ביטאו בו זמנית עיבוד של תכנים פנימיים טראומטיים, לצד הבנייה של מציאות פנימית בטוחה, שומרת ומגנה.
דורה קאלף, אחת ממייסדות הטיפול באמצעות משחק בחול יונגיאני, טענה כי בהינתן התנאים המתאימים, הנפש יודעת לרפא את עצמה. היא גרסה כי התנאי ההכרחי, שעשוי לאפשר ריפוי הוא מתן מרחב בטוח ומוגן, הכולל אספקט פיזי (שולחן החול, שבו המטופל יוצר באופן חופשי תמונה, המהווה יצירה מהתת מודע) ואספקט פסיכולוגי (המטפל האמפטי, המכיל ונטול שיפוטיות).
אם נוכל להתבונן על דבריה של קאלף, בהקשר העכשווי, ובהתייחס למציאות המסויטת, אליה התעוררנו בבוקר ה-7 באוקטובר, נוכל אולי להסכים כי מורכב מאד כרגע לייצר ולבסס את התנאים הללו. שכן שאלה שלא נותנת מנוח היא: איך ניתן לייצר מרחב מוגן ומאפשר עבור ילדים, כשרבים מההורים אינם חשים מוגנים בעצמם?
"תיקון לסיטואציה זוועתית אך עם חוויית שליטה"
ובאשר לאותה אמא מודאגת, ההתערבויות המינימליות האפשריות בתוך מציאות קשה שכזו מתמקדות בביסוס מרחב פנימי מוגן, על מנת לאפשר לה להיות אותו מרחב בטוח עבור ילדיה, שהיא כה משתוקקת להגן עליהם. על כן, אני מתקשה לכנות את אותה התערבות 'טיפול', אלא עזרה נפשית ראשונית: כלים להרגעה עצמית, והסבר קצר לגבי מהות המשחק של ילדיה, ועד כמה הוא משמעותי לבריאות נפשם הרכה, מה שעשוי לסייע בהפחתת תחושות מצוקה אימהיות טבעיות.
החלק המשמעותי במפגש הזה היה הזדמנות הפז לסייע לאותה אם להבין כי היא למעשה צופה בבריאות נפשית ספונטנית שילדיה מספקים לעצמם, ולכן אמרתי לה שאני כל כך מבינה את הפחד, אבל ילדיה עושים את מה שכל כך חשוב לבריאות שלהם: תיקון לסיטואציה זוועתית, והפעם עם חוויה של שליטה.
הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית בילדים, נוער, בוגרים והורים במצבי שגרה ומשבר, ומטפלת באמצעות שולחן חול יונגיאני.