אני לא טוב בשום דבר. אני גרועה. אני כשלון. שום דבר לא הולך לי. אף אחת לא רוצה להיות חברה שלי. זה תמיד קורה לי. אלה הן רק חלק קטן מהמחשבות שיכולות לעבור אצל כל אחד ואחת מאיתנו ובפרט אצל הילדים שלנו. הם לא יגידו אותן בקול אבל ההתנהגות שלהם בפועל תראה שיש איזשהו קושי.

ראייה בשחור לבן היא חלק מעיוותי או טעויות החשיבה שקיימים במצבים אשר גורמים לנו לפרש את המצב הנתון בצורה שאינה תורמת לנו אלא להיפך. ראייה בשחור לבן היא מצב שבו אנו מחלקים את העולם לשתי קטגוריות מנוגדות ותוך התעלמות מדרגות הביניים (שזה מה שקורה בדרך כלל) - אני רע ואחרים טובים. אני כשלון אחרים מצליחים. הילד שלי תלמיד לא טוב אחרים מצטיינים. יש כאן בעצם "מעגל קסמים" של אירוע (לדוגמה: כשלון במבחן) – מחשבה (אני כשלון) – רגש שמלווה בתחושות בגוף (תסכול ואכזבה) - תגובה (הימנעות,אי למידה או הברזות מבית הספר)

"לשבור" את המעגל

בסביבות כיתה ד' ילדים מודעים להצלחה או חוסר ההצלחה שלהם בהשוואה לבני כיתתם במיוחד בתקופה זו, שרואים הצלחות של אחרים ולא את הכישלונות, יש יותר "מעמסה" רגשית להצליח. אנשים עם הפרעת קשב, נמצאים בסיכון גבוה לפיתוח ערך עצמי נמוך בכל הנוגע ליכולות הלימודיות והחברתיות שלהם וזאת משום שהם נוטים להסתמך על דימוי עצמי אוטומטי, הנשען על המוח הרגשי שם מתבצע פרשנות על סמך ממקרים וחוויות בעבר בעיקר חוויות שליליות – העלבות, ירידות, הצקות וגם חוות דעות שליליות מהסביבה החינוכית, להבדיל מהמוח החושב שבו נעשה דימוי עצמי מחושב שנשען על בדיקה וניתוח של המצב . תוסיפו את האימפולסיביות והתגובה לא תאחר להגיע.  

אז איך אנחנו, ההורים, נעזור "לשבור" את המעגל? נלמד את הילדים לאמן את המוח לעצור רגע ולהשתמש במוח החושב – לא להאמין לכל מה שחושבים. לפני הכל אתם הורים נפלאים! משקיעים ורוצים שלילדים שלכם יהיה טוב ועל זה מגיעה לכם הערכה! תזכרו, לא תמיד מה שקורה לילדים שלנו, קשור אלינו או נגרם בגללנו, את תחושת האשם שימו בצד כי זה לא מקדם לשום מקום וכעת אספתי בפניכם 11 צעדים שאפשר לעשות:

  1. ההבנה שהם לא מוותרים או לא מתאמצים, כי איך אפשר להתמיד ולהתאמץ כשאתה חושב שאתה כשלון?
  2. להקשיב, לשקף ולעודד ראיה חיובית – במקום לשאול איך היה היום בבית הספר? לשאול באיזה שיעור היה לך הכי כיף להקשיב? מה הכי אהבת בשיעור ספורט? מי חייך אלייך או אמר לך שלום כשנכנסת לבית הספר? יכול להיות שיגידו "אף אחד, כלום לא אהבתי" וזה בסדר.
  3. לשתף אחד את השנייה ולהגיד 3 דברים טובים שקרו לך, זה מצוין.
  4. אתם ההורים נכשלים במשהו? תגידו בקול. לא נורא, האורז נשרף אבל יש סלט טעים וגם...", תתחילו אתם בראיה חיובית.
  5. גם אם אתם חושבים ויודעים שהם מגזימים אל תגידו - "מה? כולם אוהבים אותך" או "אתה לא כשלון", כי זה מה שהוא חושב ומרגיש וזה כל כך אמיתי אצלו בראש, כך שאם תגידו לו את זה הוא ירגיש שמשהו באמת לא בסדר אצלו. תנסו למצוא יחד מי חייך אליו באותו הבוקר, איפה הוא כן הצליח במקומות שהוא חזק בהם, למשל בשיעור ספורט.
  6. אני מבינה אותך אבל...- זה לא המשפט הנכון להגיד במקום זה להיות אמפתיים. עדיף לא להגיד כלום רק להקשיב ואם זה חזק יותר ממכם אז אפשר להגיד "זה לא קל להרגיש ככה, זאת לא הרגשה נעימה". ברור לי שזה ממקום טוב אבל אל תחזקו את החשיבה השלילית.
  7. להעלות דימוי עצמי. להחמיא ולחזק איפה שהם טובים, לא להתעקש ולשחרר איפה שהם לא כל כך טובים. שימו דגש על החוזקות שלהם ולא על חולשות. עידוד, עידוד, עידוד – את צריכה להיות גאה בעצמך על כך שאת חברה טובה.
  8. לצ'פר התנהגויות מועילות, מקדמות ולהתעלם מהתנהגויות שליליות. אצל ילדים קטנים טבלת חיזוקים, להחליט יחד על מה לעבוד, איך ומה מקבלים בסוף. לגבי בני נוער למצוא יחד איתם פתרונות שיקלו ויקדמו אותם וגם את הצ'ופרים. זכרו לתגמל על השתדלות ולא רק על הצלחה.
  9. העתקת הצלחות ממקומות אחרים – לגלות יחד מהן התכונות החזקות שלהם שמאפשרות להם להצליח במקומות מסוימים למשל ספורט או אפילו ליצור סרטונים בטיקטוק (כמובן לגיל המתאים).

הורים יקרים, קחו דבר אחד או שניים להתחלה ותזכרו גידול ילדים זו ריצה למרחקים ארוכים. לפעמים זה צעד אחד קדימה ושניים אחורה, וגם חיוך שמבצבץ לו קצת יותר, זה שינוי.

הכותבת היא מאמנת ומטפלת רגשית בשילוב ספורט לילדים, נוער ומשפחות קשב.