משפחת דרייליך-מיכאלוביץ' מנתיב העשרה, שמתגוררת כעת בגבעת עדה ומתמודדת עם השגרה החדשה - לא ביקרה בביתה כבר מעל לשלושה חודשים למעט אודי, אב המשפחה. נתיב העשרה, שהוקם על ידי מפוני סיני בשנת 1982, הוא המושב הקרוב ביותר לעזה שהותקף ב-7 באוקטובר וספג אבדות קשות. 20 חברים וחברות נרצחו וכיום תושביו עקורים בשנית.
"התחלנו לשמוע צבע אדום ויריות" מספרת חן, אם המשפחה, על אותה שבת ארורה. "היה תרגיל בעזה כמה ימים לפני כן ונאמר לנו, כמו תמיד, שאלו אימונים של החמאס. אבל 'האימונים' נשמעו לנו קרובים מהרגיל, כאילו הם מתקיימים בחצר הבית שלנו. אני בדרך כלל לא מתרגשת מאירועים כאלה אבל הפעם זה נשמע לי חריג".
"הרגשתי שהטלפון זה הנשק היחיד שלי"
חן ואודי הבינו מיד שיש חדירת מחבלים למושב, בגלל קולות הירי וההנחיה להישאר בבתים ולנעול את הדלתות. אודי חבר בכיתת הכוננות של המושב, ובשלב זה קיבלו חבריה הנחיה להישאר בבתים ולתפוס עמדת תצפית עם נשק מכוון החוצה. "העדפתי בהתחלה לא לשבת בממ"ד אלא בסלון", מספרת חן, "מכיוון שבעלי היה במטבח עם נשק בחלון והילדים שלי היו בממ"ד. רציתי לראות אותו וגם להיות קרובה לילדים". בצוהריים אודי הצטרף לכיתת הכוננות הנלחמת במושב, וחן נשארה בבית עם שניים מתוך שלושת ילדיהם (בני 6, 7, ו-8), בעוד ביתם הצעירה שהתה אצל גיסתה במושב.
הצלחתם לתקשר ביניכם?
"הצלחנו לתקשר לסירוגין בעיקר כדי לבדוק אם הכול בסדר, ובשלב מסוים נגמרו הסוללות ואי אפשר היה לטעון אותן כי לא היה חשמל. הרגשתי שהטלפון זה הנשק היחיד שלי ובלעדיו אני לא אדע אם המחבלים מתקרבים - ולכן יצאתי להטעין ברכב על אף הסיכון".
חן מספרת שאודי השאיר לה נשק לפני שיצא. "צירפתי אלינו לממ"ד את השכנה עם שני ילדיה, כיוון שהיא לא הרגישה בטוחה להיות איתם לבד. התחלנו לקרוא בוואטסאפ דיווחים על מחבלים בבתי התושבים. בסביבות השעה 18:00, כעבור 12 שעות בממ"ד ללא תקשורת לרוב, החלטתי לפנות את עצמי ואת הילדים. לקחתי עמי את הנשק ונמלטתי עם הילדים מהשער האחורי דרך השדות. בדרך גם אספתי את הילדה מגיסתי".
מי נתן לך הנחייה מה לעשות ולאן ללכת?
"צה"ל לא נכח שם עדיין. הבן של שכנתי עבד במחסום ארז, והוא הגיע בסביבות 15:30 פצוע מירי. הוא עדכן אותנו שמתחילה תנועה של יציאה מהמושב, ולאחר שראיתי כמה רכבים נוסעים החלטתי לצאת. אודי לא היה זמין, באותם הרגעים, כל אחד מאתנו היה מרוכז ב'זירה' שלו."
בלי ארנק ונורית הדלק דולקת
שלוש הילדים של חן נסעו איתה ברכב כשהם צורחים מפאניקה. למזלה, היא מספרת, היא הצליחה לגייס אותם להיות בשקט כדי שתוכל להתרכז בנהיגה ולא להיתקל במחבלים. "ארזתי לפני היציאה תיקים עם קצת בגדים, אבל ארנק לא הבאתי ונורית הדלק דלקה. עצרתי בשתי תחנות דלק והן לא עבדו, רק השלישית עבדה ולמזלי מישהו הסכים לתדלק עבורי כי יצאתי בלי ארנק".
גם בשלב הזה, כשהיא בדרך לבית הוריה בבנימינה, חן מסבירה כי עדיין לא הבינה מה באמת קורה בחוץ. "ממש לא תיארתי לעצמי את סדר הגודל של האירוע. בשלב זה הבנתי שהייתה חדירה לנתיב העשרה ושנהרג אזרח אחד. בזמן שהותנו בממ"ד נחשפנו לסרטון שבו מראים שמחסום ארז נפרץ, אבל לגודל הזוועה נחשפתי רק בשעות הלילה ובבוקר שלמחרת". התקשורת עם אודי חודשה רק כ-5 דקות לפני הגעתם לבנימינה. הוא עדכן את חן לגבי 15 הרוגים מנתיב העשרה, את כולם הם מכירים כמובן. כיום מסתבר שהיו 20 הרוגים מהמושב.
חן הבינה מהר מאוד שהמערכה לא עומדת להיות קצרה. מה שהיא עוד הבינה זה שאינה מעוניינת להתגורר במלון. "הבנתי שהמצב כאוטי ואין על מי לסמוך, ובעיקר לא רציתי שילדיי יהיו חשופים ליותר מדי מידע פרוץ ולא מווסת. לא היה לי מושג מה הם יראו ומה הם ישמעו מהאחרים בבית המלון. רציתי מקום שקט ויציב על מנת לתת לעצמנו זמן, עד שמישהו יבהיר לנו לאן הדבר הזה הולך". ביום החמישי למלחמה, לדבריה, חן הפנימה שהיא צריכה למצוא בית לגור בו. שבועיים לאחר מכן שכרו בית ביישוב גבעת עדה.
"במשך כל הזמן הזה אודי נשאר בכיתת הכוננות, הם ישנו בחמ"ל רוב הזמן יחד עם כוחות צבאיים, ותפקידם שם השתנה בהתאם למצב. בתחילה ביצעו משימות קשות כגון לנקות דירות אחרי רצח, ולדאוג לקבורה. אודי היה אחראי בין השאר על חפירת בורות לקברים. היו כאלה שבימים כתיקונם נקראו מיד לדגל, והפעם בחרו שלא לקחת חלק בכיתת הכוננות, כיוון שמשפחותיהם וקרוביהם נפגעו במתקפה והם לא היו מסוגלים להשתתף בביצוע משימות כאלה".
קהילה מתפצלת
כיום, חלק מתושבי נתיב העשרה נמצאים במלון במעלה החמישה ובמלון רויאל ביץ' בתל אביב. כ-40 משפחות עוברות בימים אלה לגור בגן יבנה ומספר משפחות עוברות לאשקלון. האפשרויות האלה ניתנו לתושבים כחלק ממתווה המדינה לשיקום. היו גם מי מהמשפחות שהחליטו להסתדר באופן עצמאי ושלכור דירות. "באופן טבעי הקהילה מתחילה להתפצל בגלל הסיטואציה הזו", היא אומרת, "אנחנו חיים בחוסר וודאות".
לדבריה עדיין מתקיימות פגישות בין התושבים שמטרתן להבין את מתווה המדינה. "ישנה תחושה של חוסר סדר לגבי מיקומים וזמנים. המדינה למשל לא נותנת מענה למי שאינם מעוניינים לחזור למושב, שחוששים. למעשה המגורים והתנאים שניתנו לנו לפי המתווה, מותנים בכך שנחזור בסופו של דבר למושב. המצב מורכב, כל חברי הקהילה מפוזרים, והמתווה מסובך ולא מובן".
ומה קורה כיום במושב עצמו?
"המושב מוגדר כיום כשטח צבאי עם הגבלות, והיתר מוחרג לחקלאים שמורשים להיכנס. מהרגע שנכנסו הכוחות הקרקעיים לעזה נרגע שם במושב, וכיתת הכוננות נמצאת שם כיום כדי לשמור על המושב ולדאוג שכאשר ישובו התושבים הם יחזרו למקום ראוי ונעים. זוהי תקופה רגועה גם בחקלאות אז אנחנו רואים את אודי בבית לעתים קרובות יותר בהשוואה לתחילת המלחמה. מצד שני באביב הוא ייעדר יותר כי זו העונה החמה והוא יעבוד בכל ימות השבוע".
חן מספרת שמה שמחזיק אותה כרגע מבחינת עזרה, תמיכה ומשענת זו המשפחה שלה וחברות וארגונים שתרמו. היא מציינת לטובה את הקהילה של גבעת עדה שתמכה בה מאוד במגוון תחומים וכן את פרויקט "חזית הבית" ביוזמתה של אורלי רובינזון שמטרתו לספק למשפחות מהעוטף ריהוט וציוד שנתרם על ידי אזרחים. "נמלטנו מהמושב בלי כלום, והקהילה תרמה כל כך הרבה דברים", מספרת חן, "ביתנו הפך לחם ונעים בזכות כל העזרה. למדתי להבין שאני לא באמת צריכה כל כך הרבה, כי לכל אחד יש הרבה יותר ממה שהוא צריך".
"האינטואיציה שלי הביאה אותנו לגבעת עדה ואני בטוחה שעשינו את הצעד הנכון. מעבר לזה שמדובר במקום עם קהילה מדהימה, גבעת עדה היא כפר עם טבע, אדמה, ציוץ ציפורים - שזה בדיוק מה שנחוץ לנו כעת. אנחנו כרגע פה עד סוף יוני - עד סוף הלימודים של הילדים, כי אני רוצה לייצר להם עוגן ויציבות. הם כמובן מתגעגעים מאוד, זה לא המגרש הביתי שלהם, הם רגילים להסתובב במושב לבד, ולהיות מוקפים בשבט של משפחה - 13 אחיינים שלנו שגרים בשכנות במושב, והחברים שלהם רובם נמצאים כיום באזור המרכז. היתרון שלהם הוא שהם ילדים צעירים יחסית ועם יכולת הסתגלות גבוהה; בזכות כך הם הצליחו להיטמע כאן בגבעת עדה והכירו חברים וחברות. יש להם מעטפת חמה מטעם בית הספר וההנהלה וזה לא מובן מאליו, והם גם מקבלים מענה טיפולי לצרכיהם הרגשיים".
"אם לא נלמד את זה - עתידנו בסימן שאלה"
בינתיים, חן מספרת שאודי, חקלאי במקצועו, ממשיך לעסוק בכך במושב במקביל לחברות בכיתת הכוננות. חן במקצועה עורכת סדנאות של בישול חינוכי ורגשי במרכז חוסן שבשדרות. "הייתי אמורה להתחיל לעבוד בבתי ספר עם בני נוער והוריהם", היא מתארת, "כשנה וחצי לפני המלחמה הקמתי עסק שנקרא: 'באהבה מהעוטף'- עסק של מארזים תוצרת העוטף. העסק היה ממוקם בסטודיו בנתיב העשרה, והחלטתי שעם כל הקושי אני מקימה אותו מחדש וכיום הוא פעיל בפרדס חנה". חן מקווה לחזור לסדנאות, אך לדבריה חשה סיפוק מתפעול העסק שלה ותחושת גאווה שעל ידי כך ניתנת לה ההזדמנות לתמוך בתוצרת העוטף.
האם את יכולה להצביע על דבר מה חיובי בתוך כל המצב?
"אם אפשר להצביע על יתרון אחד בכל התקופה האחרונה, זה שהייתה לי הזדמנות להעניק לילדיי מסגרת חינוך מתאימה יותר בעיניי מאשר המסגרת שהיו בה קודם. מונגשות בפניי כעת אפשרויות חינוך שלא קיימות בדרום. בראייה רחבה יותר אני מקווה ומייחלת שכל נושא החינוך ישתנה בעקבות המלחמה. קהילת העוטף מפוזרת כעת בכל רחבי הארץ ונחשפת לכל כך הרבה אפשרויות שלא הכרנו. כאשר הקהילה תחזור ליישובים היא תהיה חייבת לעשות התאמות, כבר אין אפשרות לחזור למה שהיה לדעתי, יש צורך בחשיבה מחודשת על כל הנושא של החינוך".
"אני לא רואה כרגע את המדינה עובדת על פתרון. הכמיהה האישית שלי היא שמתוך הזעזוע העצום יגיעו התפתחות, למידה וגדילה בכל כך הרבה תחומים: רכישה מתוצרת מקומית, חינוך ועוד. אני מקווה שהתובנות שאנחנו מגיעים אליהן כעת לא ילכו לאיבוד ושתהיה הבנה אמיתית, שינוי ויישום, ולא רק בעוטף. שנבין שאין לנו ארץ אחרת ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. אם לא נלמד את זה ונהיה עסוקים במלחמת אחים אז עתידנו בסימן שאלה."