בטו (שם בדוי) גרה בחדר אחד עם שני אחיה. את שלוש השנים הראשונות של חייה היא בילתה בעריסה באחד מ"מחסני ילדים" שמשרתים את אוכלוסיית מבקשי המקלט בדרום תל אביב: בלי לשחק עם ילדים אחרים, בלי לדבר, בלי שמישהו יחבק אותה. אמא שלה עובדת מ-8 בבוקר עד 9 בלילה. עכשיו בכיתה ג', היא בקושי קוראת, מתקשה בחשבון, ולעתים פורצת בבכי משום סיבה.
אבל פעמיים בשבוע, במשך שעה, העיניים של בטו בורקות, והחיוך לא יורד מפניה. פעמיים בשבוע היא נכנסת לשיעור כינור עם חמישה מילדי כיתתה, והיא מתמסרת למוזיקה. היא בקושי מדברת – אבל המוזיקה, המוזיקה היא השפה שלה.
לגעת בחייהם של 80 ילדים
באליפלט, עמותה למען ילדי פליטים, אנחנו מאמינים בכוח של המוזיקה לשנות חיים. אליפלט מנהלת מועדוניות אחרי שעות בית ספר למאות ילדים חסרי מעמד בדרום תל אביב. "חסר מעמד" – מושג מוזר, מושג זר במדינה מתוקנת, הלא כך? אבל ככה זה – הילדים האלה, ילדים של פליטים שנסו על חייהם מדיכוי, מעינוי ומרצח עם, והגיעו לישראל, אינם קיימים בעיני המדינה שלנו. אין להם מספר תעודת זהות, אין להם ביטוח בריאות מסודר, אין להם ביטוח לאומי, אין להם שירותי רווחה. הם נולדו בישראל, השפה שלהם עברית, החגים שלהם הם חגי ישראל, הם ישראלים לכל דבר ועניין, חוץ מעניין אחד – שהם לא.
לתוך החלל הזה נכנסת אליפלט. אנחנו נכנסים לתוך מחסני הילדים, והופכים אותם לגני ילדים אנושיים ומפנקים. במועדוניות שלנו, הילדים מקבלים את הטיפולים, התמיכה, ההוראה המתקנת והחוגים שהמדינה נמנעת מלתת. אנחנו מתייחסים לילד במכלול: אנחנו עוזרים גם בבית, נותנים ציוד, רהיטים, סיוע כספי איפה שצריך, ויוצרים סביבה בה הילד יכול להתגבר על הפערים ולגדול לחיים בריאים ומאושרים.
פרויקט המוזיקה במועדונית התחיל לפני שלוש שנים. קיבלנו תרומה של ששה כינורות מחנות בשם גינצבורג בתל אביב. בסוף השנה השנייה, כבר הכנסנו ששה ילדים להמשך לימודים במרכז המוזיקה של תל אביב-יפו. השנה אנחנו מתחילים עם 35 תלמידים חדשים לכינור, 15 ילדים בקונסרבטוריון, ושיעורים בפסנתר, בגיטרה, ביוקללה, ובמקהלה. השנה אנחנו ניגע בחייהם של 80 ילדים.
אבל המספרים לא מספרים את הסיפור האמיתי. כי הסיפור האמיתי הוא הסיפור של כל ילד וילד – הסיפור של בטו, ושל ארסמה, ושל יפת, ושל עשרות ילדים נוספים שהמוזיקה מאירה את חייהם. בעולם המתאכזר להם, במדינה שכופרת בקיומם, בשכונה ששכניהם קוראים להם מסתננים, מגדפים, מקללים, ולפעמים מרביצים להם, המוזיקה מחזירה להם את הכבוד ומאפשרת להם להרים את הראש בגאווה.
המוזיקה נותנת כבוד גם לילדים וגם להורים. בהתאם לגישה של אליפלט להתייחס לילד כמכלול, אנחנו הכרנו את הורי הילדים, ביקרנו חלק מהם בבתיהם וגילינו שרובם ככול ההורים שאפתניים עבור הילדים שלהם יותר מ"יידישע מאמא" – הם דואגים שהילדים יתאמנו כל יום ועוקבים בלהט אחר ההתקדמות שלהם. "הילד ימשיך ללמוד," אמרה לי אמא אחת, "ואם הוא לא מתאמן, אני אפסיק לו את הכדורגל!". קצת קיצוני, אמרתי לה – הוא יכול גם וגם.
פרויקט נושא פירות אבל גם צובר הוצאות
עד השנה, פרויקט המוזיקה התנהל כולו על כוחם של מתנדבים. גייסנו מתנדבים מבית ספר רימון, בית הספר המוביל בארץ בתחום המוזיקה, ג'ז ופופולרית, שלימדו פסנתר וגיטרה. גייסנו סטודנטים מתיכון תלמה ילין, ביה"ס לאומנויות, שהעבירו סדנה מדהימה לפורים. והשנה יש לנו מתנדבים גם מעולם ההיי-טק, מתחום הרפואה, ועוד.
אבל השנה, עם התרחבות הפרויקט, גייסנו מורה לכינור בתשלום. בנוסף אנחנו נותנים מלגות לתלמידים שלנו שלומדים בקונסרבטוריון, ויש לנו גם הוצאות להסעות לקונסרבטוריון ולפעילויות נוספות. ונצטרך לחדש חלק מהכלים. בקיצור, הפרויקט עכשיו גם נושא פירות, אבל גם צובר הוצאות.
עכשיו אנחנו במבצע לגייס את הכסף הנוסף הדרוש להמשך הרחבת הפרויקט שלנו, וכמו כן את כל הפעילות של אליפלט. עיריית תל אביב מכירה את החיוניות של הפעילות שלנו, ותומכת ביד נדיבה. אבל זה לא מספיק – מעבר לשירותים הבסיסיים שהעירייה משלמת, כל החוגים, הטיפולים וההוראה המתקנת באים מתרומות. לכן, אני פונה אליכם אישית – אל תתנו למוזיקה למות.