בספרדית קוראים לזה "הורי הליקופטר", כאלו ש"מרחפים" כל הזמן מעל הילדים ומשגיחים על כל צעד וצעד. אצלנו פשוט יקראו לזה הורים משקיעים (מול התואר "הורים שוקעים" הידוע לשמצה). גדלנו עם הרעיון שעצלנות היא אם כל הרעות, שהעצלות תבער את כל שעותינו. למעט יוצאים מן הכלל, אין לנו תרבות של עצלות, למרות העובדה שיש נטייה מולדת ליפול לתוך החטא הזה והגוף שלנו משווע לחסוך באנרגיה. אבל האם "עצלות" בכל מה שנוגע לילדים, במינון בינוני, היא כל כך גרועה? הפסיכולוגית ג'נה וויאס-לי מלונדון, המתמחה בהתפתחות הילד, מיישמת את זה עם משפחות ואומרת שזה לא רע. העצה הראשונית שלה היא פשוט: "עשו פחות".
הורים מסכנים את בריאותם הנפשית
דרך השיטה הלא מקובלת הזו, ג'נה מצליחה לפתח סגנון הורות פחות חרד, בלי כל כך הרבה שליטה וגם, למה לא, יותר עצל. לעשות פחות פירושו להפסיק לקרוא כל כך הרבה מדריכים להורים, לשכוח מהפודקאסטים, למחוק חשבונות הורים באינסטגרם או להפסיק את ההצפה בוואטסאפ של בית הספר.
יש מי שהשיטה הזו עלולה לא לעבור להם בגרון, לאור התפיסה הרווחת שיש לעצלנות בימינו, אבל אם נקשיב ונעמיק באלטרנטיבה - היא דווקא יכולה להפוך להיות די מפתה: תפסיקו עם טריקים ותרחישים והקדישו את אחר הצוהריים לצפייה בסרטים על הספה יחד עם הילדים, או ארגנו ארוחת משפחתית בקטנה. 91% מההורים אומרים שארוחה משפחתית מספיקה כדי להוריד את הלחץ באופן משמעותי, זאת על פי סקר של איגוד הלב האמריקאי. וזה בלי להתייחס לכך שארוחה משותפת מגבירה גם את ההערכה העצמית ומקדמת חיבור חברתי, במיוחד עבור הילדים.
כל הסטטיסטיקות מסכימות שהלחץ בהורות משנה את הבריאות הנפשית של ההורים, אבל גם את זו של הצעירים בבית. אמיליה מרטינז סאורה, פסיכולוגית במרפאת מנס סאנה אומרת באופן ברור כי "אם אנחנו מעבירים את הילד לקרוסלה אינסופית של פעילויות, פגישות או משימות, איפה נשאר זמן לזמן איכות יקר? איך ההורים לא סובלים משחיקה הורית? מתשישות נפשית ופיזית?". לדבריה, במאמץ הטיטאני שלהם לגבול בשלמות, שבעה מתוך עשרה הורים בספרד מסכנים את בריאותם הנפשית, על פי סקר של לינגוקידס. שמונה מתוך עשרה מרגישים, מצד אחד, אשמים על כך שלא בילו את השעות שהם צריכים עם ילדיהם, ומצד שני, מתוסכלים על כך שאין להם זמן לעצמם. התוצאה היא תשישות, מתח, קשיי שינה, חרדה, מצב רוח ועצבנות.
מרטינז סאורה מתבוננת במשפחות מדי יום ומייעצת להן. "הורים מכינים איתם שיעורי בית, צופים במשחקים שלהם, מארגנים את האג'נדות שלהם. זה, בנוסף לפגיעה בהתפתחותם כאנשים אחראיים ועצמאיים, מוביל אותם למקד את תשומת לבם בשלילי, בכישלון הדייקני. השליליות גורמת לילדים להיות חרדים, מתוסכלים ועם דימוי עצמי נמוך מאוד כי המסר שהם מקבלים הוא שהם לא מסוגלים ומאכזבים דמות כל כך חשובה עבורם. בסבב הזה של דמורליזציה, ההורים בסופו של דבר מרגישים אשמה על כך שלא השיגו את המבוקש הזה - שְׁלֵמוּת".
השעמום מעורר יצירתיות וחוסן
המסר של אנשי המקצוע פשוט: הירגעו ותנו לילדים לטפס שוב על עצים, להשתכשך בשלוליות ולשחק בלי כל כך הרבה השגחה. על פי קווים אלו, מחקר שפורסם ב-Journal Pediatrics מצביע על כך שההזדמנויות המועטות שיש לילדינו כיום לשחק, לשוטט ולהשתתף בפעילויות ללא שליטה קפדנית של הוריהם - מעוררות מקרים של דיכאון והתאבדות, בדיוק בגלל שחסרה להם העצמאות שהם צריכים לבריאות הנפשית שלהם.
מחברו הראשי של המחקר, הפסיכולוג היוקרתי פיטר גריי, בילה שנים בטענה למשחק חופשי כבסיס ללמידה ודורש להחזיר את האוטונומיה והזמן שתמיד היו לו לילדות. זו הדרך לצאת ללא פגע ממכשולים. לדעתו, חוסר החוסן מסביר מדוע משברים רגשיים הנובעים מבעיות יומיומיות, כמו סכסוך קל עם בן או בת זוג, הופכים נפוצים יותר. "אם הם אף פעם לא נופלים או אם בכל פעם שהם נופלים אתה מיד נחלץ לעזרתם, אם לא ניתן להם את המרחב שלהם לאלתר, איך הם יפתחו חוסן?" מוסיפה מרטינס סאורה.
הפסיכולוג מבין שהאיזון בין ההורות האוטוריטרית שידעו רבים מאלה שהם כיום הורים, לבין מודל המשא ומתן המופרז שהגיע אחר כך - אינו קל. כלל הזהב שלו הוא להוות דוגמה: "כשהמודל הוא הורה מפחד, חסר ביטחון, לא גמיש או שמנהל את שעות הפנאי שלו בצורה גרועה, יהיה לו קל לפתח אופי מאוד דומה. חשוב שנבין שהדפוסים האלו חודרים עמוק יותר ממה שאנחנו חושבים".
מה שאנשי המקצוע באים לומר הוא שהתפיסה של "לרחף מעל הילדים בהליקופטר" - הפכה למיושנת. ויאס-לי מתעקשת על זה ומציעה לשחרר כל כך הרבה ערנות. היא גם מזהירה כי ייתכן שהילד ייפול לשעמום, אך שוב נחלץ המדע לעזרתה. יש מחקר שמראה שהשעמום מעורר יצירתיות, במיוחד בגיל צעיר, מרגיל אותם להסתדר בעצמם, מאפשר להם לחדש אנרגיה, ממקד את התודעה ומחמצן נוירונים. האם אלו לא מספיק סיבות לאפשר לעצמנו מעת לעת את הנאה העצומה של לא לעשות כלום?