בוקר ה-3 באפריל, שנת 2020, ייחקק בזיכרון ההיסטורי של מדינת ישראל. מטוס אל על נחת בתל אביב יחד עם 180 נוסעים לאחר ביצוע טיסת חילוץ של ישראלים מאוסטרליה, במה שהוגדרה הטיסה הישירה הארוכה ביותר בתולדות התעופה הישראלית. מדינת ישראל שוב הוכיחה שהיא איננה מפקירה את בניה ובנותיה ולא משנה מה המחיר או המקום בעולם. אז איך קורה שעשרות אלפי בני נוער זקוקים לחילוץ במדינת ישראל עצמה הם מופקרים לגורלם ללא כל סיוע? ממשלת ישראל לא צריכה לטוס עד אוסטרליה כדי לחלץ חבר'ה צעירים, מספיק שמישהו בממשלה יעיף מבט אל כפרי הנוער ויראה איך גורלם של אלפי בני נוער מוטל על כף המאזניים.
מחכים ל"טיסת חילוץ תקציבית"
כפרי הנוער המשתייכים למשרד החינוך, הם אחת הזירות החשובות והמשמעותיות בחברה הישראלית. מרביתם נוסדו טרום קום המדינה, ומהם צמחו, ברבות השנים, לא מעט ממנהיגיה ועמודי התווך של החברה הישראלית. בראשית דרכם, יועדו כפרי הנוער כפתרון לילדים עולים, חלקם ניצולי שואה. לאורך העשורים, תמהיל אוכלוסיית היעד השתנה, ופרופיל החניכים מאופיין לרוב כנוער המגיע מסביבה מורכבת שבה חוו משברים, קשיים וסכנות כאלה שבאמת זקוקים לחילוץ של המדינה. אם ננסח זאת בתמציתיות, כפר הנוער מהווה עבורם את 'המפלט האחרון', רגע לפני המדרון החלקלק וסכנת ההידרדרות ממנה עלולים להגיע לרחוב, על כל המשתמע מכך, לדרך שאין ממנה חזרה.
כפר נוער הוא מודל חינוכי ייחודי, הכולל בתוכו בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. כיום שוהים אלפי חניכים במסגרת חוץ ביתית זו, במשך 24 שעות ביממה ולאורך 7 ימים בשבוע עד גיל 18. הכפר מספק להם את כל צורכיהם, ומאפשר להם לראשונה בחייהם הזדמנות אמתית להצלחה ומסוגלות. נכון לשנת 2021 מודל כפרי הנוער נמצא בסכנה ועתידם של אלפי בני נוער בקבוצת סיכון מוטל בספק. הם עדיין מחכים שמישהו בממשלת ישראל יבין את גודל הסכנה וישגר לעברם טיסת חילוץ תקציבית.
הילדים של כולנו
אז איך קורה שבשנת 2021 סובלים כפרי הנוער בישראל ממחסור תקציבי שמאיים על קיומם? לצורך כך נחזור רגע לשנת 1975, השנה בה נקבע סל התקציב המיועד לכפרי הנוער.
הסל, המכונה "סל לאור" ואשר תוקצב מלכתחילה ב-85 אחוזים בלבד מהתקציב הריאלי, הגדיר את רכיבי ההוצאות והשכר המיועדים לכפר על-פי שורה של קריטריונים. בשנות התשעים, הוחלט על העמדת תקציב ייעודי האמור לפצות את כפרי הנוער בגין הפער התקציבי החסר באמצעות תקנה המכונה "מודרכות". אך אליה וקוץ בה. גם כאן, הוחלט על "מגבלת תקנה" שברבות השנים הלכה ונשחקה, וכיום עומדת על כשבעים אחוזים מהתקציב שאותו המדינה הגדירה כתקציב הריאלי עבור כפרי הנוער.
המשמעות ברורה והרסנית – מגבלת התקנה, אשר משמעותה כ-50 מיליון שקלים בשנה המיועדים עבור "הלחם והחמאה" לאלפי בני נוער בסיכון השוהים בכפרי הנוער, נגרעים ללא הצדקה ופוגעים בטיב השירותים והמענים עבור אוכלוסייה שגם כך הינה מוחלשת ומודרת, ולצערנו, כמו שבדרך כלל קורה, קולה אינו נשמע ואף אחד לא בא לחלץ אותה.
לאורך העשורים הבאים, ולמעשה עד ימינו אנו, הסל לא עודכן, על אף המציאות המשתנה. מבקר המדינה ביקר, וועדות שונות הוקמו - כולם דיברו על גודל המחדל, אך למרות זאת ולאורך השנים אף "טיסת חילוץ כלכלית" לא יצאה לכיוון. כך יצא שמנהלי ומנהלות כפרי הנוער והצוותים המקצועיים, העוסקים במלאכת קודש זו לילות כימים, נדרשים למצוא פתרונות יצירתיים בהשלמת החסר, אך ידם אינה תמיד משגת. המשמעות היא פגיעה בטיב השירותים ההכרחיים לאוכלוסייה זו. ילדים אלו הינם הילדים שלנו, של כולנו, של מדינת ישראל. מכאן, גם אחריותה וחובתה המוסרית והמקצועית של המדינה לתת את הדעת היום לסוגיית התקציב החסר, להעמידה על סדר היום החקיקתי, לעדכן את סל התקציב הנדרש בעבורם ולתקן עוולה זו.
בימים אלו יוצא "הפורום הציבורי" בדרישה לשרת החינוך, להגדיל את בסיס תקנת התמיכה בכפרי הנוער המודרכים בכ-50 מיליון שקלים בחוק התקציב הקרוב, כדי לבטל את הקיצוץ הבלתי אפשרי בתקציב הקריטי של הכפרים. ממשלת ישראל ומשרד החינוך – יכולים לתקן את העוולה התקציבית ארוכת השנים, ולהעביר במסגרת תקציב המדינה הקרוב את התקציב התוספתי בסך 50 מיליון שקלים לכפרי הנוער המודרכים, ובעבור בני הנוער השוהים בהם ומחכים כבר שנים לטיסת החילוץ שתציל אותם מהחיים עצמם.
הכותב הינו מנכ"ל "הפורום הציבורי של כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל'.