"הרגע הזה שבו הבת שלנו מגלה את העונג שבפות, מבלבל הרבה מאתנו ההורים, והבלבול הזה ביחס למה בעצם תפקידנו ברגע הזה, מפריע לשמחה הפשוטה על גילוי של עונג. ולפעמים ממש בלי כוונה אנחנו מעבירות לה מסר שיש איזו בעיה עם העונג המופלא שגילתה. והמסר הזה הולך אתנו הרבה שנים…"
את המילים האלה פרסמה אלה גרינשטיין (38), אמא לילדה בת 4 מראשון לציון, בפוסט שכתבה השבוע. עבור גרינשטיין, אשת חינוך, מנחת הצוותים החינוכיים ברשת דרור בתי חינוך ומרכזת תחום מגדר ומיניות ברשת בעשור האחרון, הנושא המדובר חשוב מאין כמוהו.
בפוסט המדובר מספרת גרינשטיין על ספר ילדות שכתבה ואיירה בשם "מימי נעימי". מדובר על ספר ילדים ראשון מסוגו שנותן מענה לשלב בו ילדות מגלות שמגע בפות הוא נעים, והרבה הורים נבוכים ולא יודעים איך לנהוג נכון מול הסיטואציה. בימים אלו היא מגייסת כסף להוצאתו לאור בהוצאת "אוריון", בעזרת הדסטארט. בינתיים תוך כשבוע גויסו כמעט 50% מהסכום. "זה דבר מרגש מאוד שמעיד על הצורך בספר ועל חשיבותו", היא משתפת.
"זה נעים לי ולכן אני עושה את זה"
על השאלה המתבקשת, מאיפה בה לה הרעיון, גרינשטיין משיבה בטבעיות. "נתחיל מזה שבמשך כל השנים שאני בתחום המגדר והמיניות פגשתי את נושא המיניות הילדית מכיוונים רבים", היא מספרת, "לפני שנים נכחתי בהרצאה להורים של שלומית הברון, קראתי בכתבות של ד"ר חן קצביץ' פרסלר, בהכשרת מנחות שעברתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, בהכשרת מנחות של 'לגעת בזה'. בכל אותן הכשרות שמעתי שוב ושוב את אותם המסרים - שמיניות ילדית היא דבר נורמטיבי וטבעי, שכבר מהבטן עוברים ועובריות נוגעים לעצמם באיברי המין, שמגע בפות או בפין בגיל הרך אינו קשור לעולם המיניות כפי שהוא אצלנו, המבוגרים והמבוגרות, אלא הוא דומה יותר לליטוף בשיער או ביד. מדובר במיניות יַלדית וחושית - "זה נעים לי, ולכן אני עושה את זה". הבנתי גם שכהורים עדיף להגיב בצורה עדינה ומאשרת כדי לא ליצור אשמה או סלידה מהגוף ושבשלב מסוים חשוב לצד הלגיטימציה, גם להדריך לפרטיות".
"אני מסתובבת לי עם הידע הזה ופתאום יום אחד זה היכה בי, איך זה יכול להיות שאין אף ספר ילדים בנושא? ספרים עוזרים לילדים לרכוש חברים, להיגמל מחיתולים ולצחצח שיניים, אז הם יכולים לעזור להם גם להרגיש בנוח עם הגוף שלהם. אז החלטתי לכתוב אותו בעצמי. מאותו רגע, התחיל מסע מרגש של שנה לכתיבת ואיור הספר".
הספר מגולל את סיפורה של ילדה בשם מימי, שסקרנית לגלות מה נעים ומה לא נעים, היא עושה כל מיני דברים שנעימים לה כמו ללטף שמיכה רכה, ללטף כלבלב, לבקש מאמא ליטוף בגב, ובאמבטיה היא מגלה במקרה שלגעת לעצמה בפות זה נעים. אחרי שהיא חוקרת את הגילוי המרגש בסלון, אמא שלה משוחחת איתה ברוך ומסבירה לה שמגע באיברים הפרטיים הוא משמח, וגם אישי ופרטי, ועושים אותו בפרטיות, כשאת לבדך.
לאורך התהליך התייעצה גרינשטיין עם הורים ונשות מקצוע רבות מהתחום. "איה גורדון נוי המאיירת המוכשרת ליוותה אותי בכל שלב באיור הספר, מכיוון שזהו הספר הראשון שאיירתי", היא משתפת, "גם לגבי התוכן - בתהליך העבודה הראיתי את הספר להמון אימהות ואבות לבנות. רציתי שאמא תרגיש בנוח להקריא את הסיפור הזה לבת שלה. כל דבר שהרגיש למישהי לא בנוח בסיפור או באיורים - תיקנתי".
בנוסף להורים, ניתן למצוא ברשימת המייעצים גם נשות חינוך, דוקטוריות למגדר ומיניות, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות, ביניהן ד"ר חן קצביץ' פרסלר - חוקרת מגדר ומיניות, כותבת הטור ״חינוך למיניות מיטיבה״ ב"הארץ", רותי גרינבאום - פסיכולוגית קלינית, דפנה איזנרייך - פעילה חברתית ואשת חינוך, בוגרת תואר שני בלימודי מגדר, ד"ר אדווה ברקוביץ רומנו - מומחית בתחום קידום מיניות בריאה ומניעת אלימות מינית, מרצה באוניברסיטת תל אביב, כרמל עלי - עובדת סוציאלית .M.S.W מטפלת רגשית, וכמובן עידו בלנדר - גנן ותיק ומנוסה ששמו הולך לפניו ובמקרה הוא גם בן זוגה של גרינשטיין שמעידה עליו כי הוא איש חינוך נהדר, גנן בגן חברתי וגם אחראי על ההומור שיש בספר.
תיקון של ממש
"אני עמלה על ההוצאה לאור של הספר הזה מתוך תחושת שליחות", משתפת גרינשטיין ומספרת מדוע החליטה ללכת על כתיבת הספר הזה, "השלב הזה שילדות מגלות שמגע בפות זה נעים, מבלבל הרבה מאיתנו ההורים. הבלבול הזה ביחס למה בעצם תפקידנו ברגע הזה, מפריע לשמחה הפשוטה על גילוי מהנה. כמובן שבשלב מסוים כדאי שתדע כל ילדה שמגע בפות הוא אישי ופרטי, ותפקידנו להדריך אותה לכך, אבל איך עושים את זה? מהן המילים המתאימות?"
לדבריה, לפעמים בלי כוונה אנחנו כהורים בכלל וכאימהות בפרט מעבירות לילדות מסר שיש איזו בעיה עם ההנאה הנהדרת שהן גילו והמסר הזה הולך איתן שנים קדימה. "בספר 'דברים שרציתי לגעת' של גילי פליסקין, יש ראיונות עם נשים רבות שזוכרות איך העירו להן כשנגעו בפות בילדות המוקדמת. זוכרות 'פליק' על היד, זוכרות כעס וגועל, ומספרות שהאשמה והבושה מתחושת העונג ומאיבר המין שלהן, הלכו איתן שנים רבות", מסבירה גרינשטיין, "ברור לי שאף אמא לא מתכוונת ליצור תחושות כאלה אצל הבת שלה, אבל הרגע הזה מלחיץ, מביך ומבלבל ומוליד תגובות מבולבלות. להגיע אליו מוכנה, ואפילו עם ספר שעוזר לי למצוא את המילים האוהבות והמתאימות, הרבה אימהות מאוד שמחות ומודות על זה. אני מרגישה שזה יכול לעשות שינוי גדול. זה תיקון של ממש".
איך התגובות שאת מקבלת עד כה?
"אני מקבלת הרבה תגובות נרגשות. המון כותבים וכותבות לי שבדיוק הם צריכים את זה, שהבת בדיוק בשלב הזה. זה קורה כמעט בכל בית שיש בו ילדה, זה נורמלי לגמרי, הבעיה היא שבגלל שזה כזה טאבו ומביך לדבר על זה, קשה להתייעץ, קשה להקדיש מחשבה ושיחה לתפקיד שלנו כהורים ברגע הזה.. ואז הספר הזה הוא אוויר לנשימה".
"כמובן שיש גם את מי שהרעיון מלחיץ אותה, אבל לרוב אחרי שהן קוראות את הספר, הן נרגעות ומבינות את החשיבות שלו. בכל מקרה אני חושבת שיותר נכון שהורים יבחרו להקריא את הספר לביתם רק אם זה מתאים להם, ולמי שלא ירגישו בנוח להקריא את הסיפור עצמו, הספר יכול לשמש כספר הדרכה נהדר שנותן כלים להבין ולהתמודד עם הסיטואציה המבלבלת הזו. בכל מקרה אני לא אפיץ את הספר הזה לגני ילדים, רק להורים".
אז למה לא בהוצאת ספרים ממוסדת?
"שלחתי להרבה הוצאות, כולן כתבו שהרעיון טוב ונחוץ והספר כתוב יפה, אבל שהם לא מוציאים ספרים מהסוג הזה כרגע. האמת ממש חשבתי כבר להוציא בעצמי, והלכתי כברת דרך לבד, אבל אז קצת התעייפתי מלעשות הכול בעצמי, ומצאתי לגמרי במקרה את הוצאת אוריון ואת אורלי שממש נראתה לי אמינה ונחמדה, אז החלטתי ללכת איתה".
מה החלום שלך להמשך בהקשר של הספר ובכלל? איך היית רוצה שישפיע?
"בשלב ראשון אני אתרגם את הספר לאנגלית והלוואי שבהמשך הוא יתורגם לשפות נוספות. אני חולמת שהספר 'מימי נעימי' יגיע לכמה שיותר ילדות והורים בארץ ובעולם וינרמל את הדבר הטבעי והחשוב הזה".
לפרטים נוספים, לתמיכה בפרויקט ולהשתתפות בהדסטארט של גרינשטיין על "מימי נעימי", לחצו כאן.