"הדור הזה ובכלל ילדים בישראל חשופים יותר למושג מוות", אומרת ד"ר שירלי בן שלמה, ראש המגמה הטיפולית לתואר שני בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, מומחית לטיפול בילדים, נוער והורים, "תקופת הקורונה שנוצרה בה חרדה סביב מחלות ומוות, החיים בארץ בצל פיגועי טרור, ימי זיכרון, שואה, פעולות איבה ועוד. אם בקרב בני נוער בעקבות הקורונה ראינו מחשבות אובדניות שקשורות בתקופה הארוכה שהיו לבד עם עצמם אבל גם בבולטות מוות שהייתה, מוות במרקם החיים, אצל הילדים הצעירים יש עיסוק במוות מבלי היכולת להבין במה מדובר".

אילו מרכיבים התפתחותיים נדרשים כדי להבין את המוות ולתפוס אותו כדבר סופי?

"אחת הבעיות אצל ילדים צעירים היא שהם לא מבינים שמי שמת, או מה שמת כמו לדוגמא צמח לא יחזור לחיות. מבחינה קוגניטיבית נדרשת יכולת להבחין בין דומם לבין חי, והיא מצטרפת לשורה של יכולות שצריכות להגיע יחד. למשל בגיל צעיר כשאנחנו רואים דמות מדברת, לא מבינים שמישהו מדבב אותה. נדרשת הבנה שמה שדומם אין בו חיים, והיא מתחילה להתפתח סביב גיל 4, אך חשוב להבין שהיא נחשבת לתפיסת אמצע – היא לא תפיסה של אדם מבוגר שעושה את ההפרדה בין חיים למוות או למשהו דומם, ומצד שני היא גם לא תפיסה מוקדמת שלא מבחינה ביניהם שהיא סביב גיל 3.  

"דבר נוסף שצריך להכיר בו הוא המושג של הזמן. ההבנה שהחיים עוברים מהעבר להווה והם חד כיווניים, שאי אפשר לחזור אחורה. ברגע שמבינים שהזמן הולך רק בכיוון אחד מבינים שיש הזדקנות. ילדים חיים באשליה שהם לעולם יישארו ילדים, כמו כולנו. מבחינה רגשית, ההבנה הזו שאנחנו מזדקנים קורית במקביל להתפתחות שהפסיכואנליטיקאית מלני קליין מכנה אותה: עמדה התפתחותית דפרסיבית – עמדה שמכירה בדברים הטובים שיש והפחות טובים. זו עמדה נפשית בשלה שמכירה במורכבויות שיש בחיים, הידיעה שמי שאני אוהב יש בו חלקים שאני פחות אוהב, בזה שאני חי אבל אני גם אמות  - בגם וגם. זו עמדה שמתחילה להתפתח סביב גיל 4, אבל היא כל הזמן בהתפתחות ומגיעה להתפתחות תקינה ובשלות רק סביב גיל ההתבגרות.

"המרכיב הנוסף שאמור להתפתח הוא סיבתיות - היה פיגוע ואבא מת, להבין שמשהו הוביל למשהו אחר. ברגע ששלושת המרכיבים הללו מתפתחים – ההבחנה בין חי לדומם, העובדה שהחיים הולכים בכיוון אחד, הסיבתיות והעובדה שהמוות בלתי הפיך, כל אלו יעזרו להבין את המוות והסופיות שלו".

מתי ילדים מתחילים להתעניין במושג מוות?

"סביב גיל 3 הם עדיין לא יכולים להבין את זה בכלל, אבל הם מתחילים לשאול שאלות, כי זה גיל שיש בו הרבה עיסוק בשאלות של פרידה מההורים, והפרידה הרבה פעמים קשורה לתחושה של ניתוק, של סוף, על רקע זה מתעורר פחד מוות, שמופיע לרגעים, מגלים סקרנות בקשר אליו אבל הוא עדיין לא מושג שאפשר להבין אותו.

ילד עצוב, מהגב (צילום: Africa Studio, shutterstock)
ילד עצוב, מהגב | צילום: Africa Studio, shutterstock

"סביב גיל 4-5 יש מושג יותר מדויק של המוות, אבל עדיין הרבה פעמים יש תפיסה של המצב כהפיך, אפשר לחזור משם, או לחילופין שהמת נמצא במקום שאפשר לתקשר אתו. אפשר לטלפן אליו לשלוח לו הודעה, מייחסים למת תכונות של אנשים חיים, כי אם הוא יכול לקבל הודעה אז הוא פשוט לא כאן אלא במציאות אחרת אבל הוא חי שם. אגב, יש גם לא מעט מבוגרים שמאמינים בזה, התרבות בעצם מביאה פתרונות גם לנו כאנשים מבוגרים כדי להחזיק את הזיכרון של המת, גם אנחנו הרבה פעמים אומרים "אם הוא שומע אותי, איפה שלא יהיה, הוא יודע שאני מתגעגעת אליו". כשאנחנו מבוגרים יש לנו מין משחק בהסכמה כי גם אנחנו נמצאים בחוסר אונים מול פחד המוות או ידיעת המוות וכשמדובר בילדים זה אמיתי, הם באמת חושבים שהמת נמצא באיזשהו מקום - בעננים בשמיים. כשאומרים לילדה שאימא שלה נפטרה ומסבירים לה שאימא נמצאת בקבר מבלי להסביר לה מה זה קבר, וכשירד גשם היא שואלת אם קר לה והיא נרטבת. עדיין מייחסים תכונות אנושיות לאדם המת.

"סביב גיל 6 מתחילה להופיע דאגה ביחס למוות של אנשים אהובים, יחד עם הבנה שמתים בסוף, אבל ההבנה היא בדרך כלל שמתים בנסיבות קיצוניות או שאתה מאוד זקן או שאתה חולה. הרבה פעמים תופיע דאגה ביחס למוות של הורים אם יש חבר קרוב של הורים שנפטר, ויש הבנה שזה יכול לקרות גם בגיל צעיר יותר. באותו שלב הילד עצמו לא חושב שהוא ימות, כלומר אחרים ימותו והוא לא, כי יש תפיסה שאני אישאר במצב הזה לתמיד. סביב גיל 8-9 זה משתנה יש הבנה של סופיות החיים, הבנה שגם אני אמות, ובגיל 10 בעצם התפיסה כבר דומה מאוד לתפיסה של מבוגרים כי בגיל הזה מתפתחים כל היסודות שנדרשים כדי להבין את סופיות המוות והעובדה שהחיים מתקדמים בכיוון אחד. ההבנה שעצם זה שיש חיים יש גם מוות".  

איך אפשר לתווך להם את מושג המוות, בהתאם לגילם?

"הבסיס הוא להבין מה הם מבינים ומה לא מבינים, בהתאם לגילם, יכול להיות שנגלה שהילד מבין יותר ממה שחשבנו. אבל גם אם הילד הצעיר מאוד חכם, לא לנסות לדבר איתם כמו שמדברים עם אנשים מבוגרים, כי אין להם את היכולת הרגשית לנהל את הדברים שנגיד להם – וזוהי אחת הטעויות הרווחות, מדברים עם ילדים נבונים כמו עם ילדים גדולים אבל הם עדיין לא מסוגלים להתמודד עם הדברים שאומרים להם, זה נכון לכל נושא ובטח שלנושא המוות שהוא מאוד מפחיד".

לדבריה, הדרך לברר מה הילדים שלנו מבינים לגבי המוות יכולה להתחיל בשאלות לגבי תחום שהוא פחות טעון רגשית כמו עולם הטבע. "אם ניקח לדוגמא עלה חי לעומת עלה מת. כשהעלה מחובר לגבעול הוא חי, ואם קטפנו אותו זהו עלה שבקרוב ימות, כי הוא לא מחובר למה שמזין אותו ואי אפשר לחבר אותו בחזרה. ילדים צעירים מאמינים שאפשר להחזיר למקום פרח שקטפנו ולחבר אותו מחדש, אבל אם הילדים כבר מבינים שאי אפשר לחבר מחדש, אז יש להם הבנה שכדי לחיות צריכים להיות מחוברים למערכות שמספקות לנו חיים, ולכן הם עשויים להבין שאם ירו במישהו הוא מת ואי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

"סביב גיל 5 אם מישהו מת בסביבת הילד והוא רוצה לדוגמא לשלוח לו הודעה בטלפון, אל תגידו לו אי אפשר. כי אין לו יכולת להבין למה, והוא רק יחווה את זה כחוסר הבנה של מה שהוא מרגיש. צריך לקבל בהבנה את הגעגוע והרצון לתקשר. אפשר להגיד 'גם אני מתגעגעת לסבא, אולי תכין הודעה ונשלח לו, אבל אתה יודע שבמקום שסבא נמצא הוא לא יכול לענות'.

"בעולם המבוגרים אנחנו עושים תערוכות ואירועים לזכרו של מת, אנחנו למעשה שולחים לו הודעה מבלי שהוא יוכל לענות, רק שעושים את זה בצורה מתוחכמת ויצירתית, ופחות קונקרטית כמו שהילדים עושים. מפעלי הנצחה נועדו לשמור על מי שבחיים מול פחד המוות. זוהי פעולה סימבולית כמו לשים פרחים על הקבר, הם לא בשביל מי שמתחת לאדמה הם בשבילנו, לעומת זאת יש אקטים שדומים הרבה יותר לאותה הודעה שהילדים רוצים לשלוח – כשמבוגרים הולכים למתקשרת ומנסים לתקשר עם המת, כך שכולנו עושים את זה גם לאנשים שיש הבנה בוגרת, מתוך ייאוש, געגוע ורצון לקבל סימן ולהבין למה.

"אפשר לומר לילד 'כשמישהו מת הוא לא יחזור יותר' ואז לראות מה הם שואלים. השאלות שלהם יספרו לנו מה הם מבינים ומה הם לא מבינים. ילד בן 5 יכול לדוגמא להגיד 'אני רוצה להגיד לו עוד משהו לפני שהוא מת' ואז אפשר לענות לו: 'הוא במקום שאי אפשר להגיד לו אבל אולי אפשר לכתוב לו מכתב או לצייר ציור'. לעומת זאת ילד בן 7-8 יכול כבר להגיד 'אני כועס על מי שירה בו' - כי הוא כבר מבין סיבתיות, ואז לו אפשר לומר 'זה באמת מאוד עצוב לדעת שיש מישהו שהתנהג בצורה כזו, שירה באבא ולקח את מי שהיה הכי חשוב לנו'. בגילאים המאוחרים יותר גם אם יש הבנה מושגים כמו: 'נפל בעת מילוי תפקידו', או 'נפטר' יכולים להיות לא ברורים. לא פעם כשרוצים להסביר להם משהו שאנחנו חשים איתו בחוסר נוחות אנחנו משתמשים במילים גבוהות. לכן חשוב להגיד שהאדם מת ולא 'נפטר', כי זה מושג שכולם מכירים.

ד"ר שירלי בן משה (צילום: באדיבות המצולמת)
צילום: באדיבות המצולמת

"אם מדובר במוות של אדם קרוב ויש את השבעה חשוב להכין את הילדים לזה שיהיו הרבה אנשים, ושכולם מאוד אהבו את מי שמת ויתגעגעו כמונו ויבואו להיות יחד איתנו, עבורם, לא רק שנעלמה דמות אהובה אלא גם מגיעים המון אנשים שלא הכירו בכלל".

ומה לגבי תיווך מוות של חיית מחמד?

"ילדים צעירים לא מצליחים להבין למה בעלי חיים מתים, למה פתאום הכלב נעלם, אבל מתחילה להתפתח חרדה שגם ההורים ייעלמו, המוות של בעל החיים עשוי לעורר חרדת פרידה ומוות מאוד קשה. אפשר להזכיר שהיה כלב מאוד חולה ועכשיו הוא מת, והוא לא יחזור אבל נוכל להסתכל על התמונות שלו ולהיזכר בו. לדבר על הכלב שהיה ולא נמצא, לראות תמונות כי הילדים צריכים זיכרון קונקרטי והם לא יכולים להחזיק אצלם בראש. לפעמים אנשים חושבים שאם הם לא ידברו על זה ולא יזכירו את זה, הילדים ישכחו, אבל הם לא שוכחים אלא מתחילים לפתח חרדות אחרות – אם הכלב נעלם אולי אחרים ייעלמו.

"קיימים הבדלים בין חיות שהיו מזוהות וחלק מהמשפחה, כמו כלב או חתול שיש להם מאפיינים ברורים, ואנו מייחסים להם תכונות אנושיות – לאלו אפשר באמת להנכיח את הגעגוע שהם כבר לא פה אבל יש לנו את הזיכרונות מהם, לעומת חיות מחמד שאפשר כביכול לשכפל כמו אוגרים או דגים, הרבה פעמים הורים מביאים חיה אחרת כדי שהילד לא ישים לב, וילד צעיר אכן לא שם לב, אבל אפשר גם להגיד שהאוגר היה חולה ובגלל זה הבאנו אוגר אחר במקומו". 

לא פעם ילדים מחפשים את המיקום של המת ורוצים לדעת היכן הוא נמצא. מה אפשר להגיד להם?

"כשהם מקבלים תשובה שהמת נמצא בקבר מתחת לאדמה אין דבר שיותר מפחיד אותם מזה, ולכן ההמלצה היא גם לא לקחת ילדים קטנים לבתי קברות. בגיל 10 כשיש הבנה של המוות רק אם הילד רוצה הוא יכול להגיע לבית קברות עם הסבר ותיווך. ברגע שמבינים את התהליכים ויודעים שזה רק מקום שמניחים את הגוף שכבר לא חי זה יותר מרגיע. לפני גיל 10 אין טעם לקחת ילד לבית קברות, גם אם אחד ההורים נפטר, אפשר להגיע לבית קברות אחרי הלוויה ולא לראות את התהליך, לא התהליך הוא זה שיגרום להבנה הסופית. יש הורים שלוקחים ילדים לבית קברות ומרחיקים מהטקס עצמו, כדי שהם לא יראו את ההכנסה לקבר.  

"מה כן להגיד? שהוא מת, ומי שמת לא יכול לחזור אלינו. שהוא נמצא במקום אחר ואנחנו לא יודעים באיזה מקום הוא נמצא, אפשר לשאול את הילד איפה אתה חושב שהוא נמצא. בין אם אומרים שהוא נמצא בשמיים או במקום רחוק, בגלל שלילד אין את היכולת המופשטת להבין את זה, שמי שמת לא נמצא יותר, הוא לא מבין למה אי אפשר ללכת לשם – לקחת מטוס או לנסוע למי שמת, לכן צריך להגיד לו שהמת נמצא במקום שאנחנו לא יכולים להגיע אליו ולא יודעים איפה הוא בדיוק, אנחנו לא יודעים אם הוא רואה ושומע אותנו, אבל נוכל לצייר לו ציור. צריך גם לגלות הבנה לכך שהילד ינסה לתת הסברים קונקרטים כי הוא מנסה לתת פשר למה שאנחנו לא יכולים לתת לו".  

איך מתמודדים עם חרדה סביב המוות שלהם עצמם בגילאים צעירים?

"לילדים שמתחילים להבין את מושג המוות, עם ההבנה מגיע גם פחד גדול. כדאי להגיד להם שלוקח המון זמן עד שמתים, רק כשיהיו מאוד זקנים, אפילו יותר מבוגרים מסבא וסבתא. חשוב להבין שלילדים לא נוח לדבר על המוות של ההורים ולכן הם מדברים על עצמם, חשוב לתת לגיטימציה למחשבות שזה קצת מפחיד שמתים בסוף, ולא לשלול את המחשבה ולהגיד להם: "אל תחשבו על זה" כי אי אפשר לא לחשוב על זה, הפחד ממוות הוא פחד מפרידה, אבל להדגיש שלוקח הרבה זמן עד שזה יקרה, ובינתיים אנו כאן ביחד וכייף לנו".