"כבר גדולים" שהגיחה לנטפליקס השנה כבשה את העולם לא רק בזכות המתיקות שלא ניתן לעמוד בפניה, אלא גם כי העלתה לכותרות את נושא ההבדלים בחינוך ביפן, ובכך הציפה את הנושא של השוני בין התרבויות. ב-1995 הוציאה הילרי קלינטון הוציאה ספר בשם "צריך כפר שלם (כדי לגדל ילד אחד)" - ביפן התאוריה הזו היא הלכה למעשה בתחום החינוך.
התוכנית, שתרגום מדויק יותר לשמה יהיה "הסידורים הראשונים שלי", משודרת ביפן כבר משנות ה-90, והיא מתארת מצב נפוץ ובו כבר בגיל 4-5 מעודדים ילדים לצאת לסידורים לבד. התוכנית הזו היא אגב אחת החביבות עליי ביותר בטלוויזיה היפנית ואני עוקבת אחריה כבר יותר מ-14 שנים. הרעיון בה הוא לעודד עצמאות, אחריות וידע על חשיבות המטלה. הדבר נעשה ללא הורה או גננת ששומרים על הילד, וכך הוא לומד לסמוך על מי שמסביב, לתקשר (למשל, באחד הפרקים אפשר לראות את הילד שואל שאלות את האנשים בחנות), ובסופו של דבר ליהנות מהסיפוק של ההצלחה האישית.
המנהג הזה, כאמור, נפוץ ביפן, אם כי הוא מאוד תלוי באזור ובשגרת היום של הילד - מאחר והסידורים צריכים להיות במקום שהילד מכיר היטב והולך אליו כמה פעמים בשבוע לפחות, מה שלא תמיד קיים בערים הגדולות. כמובן, בתוכנית עצמה, אין חשש כלל, מאחר ומסביב לילד רצים בכל רגע נתון יותר מעשרה אנשי צוות הצילום שמחופשים לאנשים רגילים. במציאות מעשה שכזה דורש המון אמון של ההורים בקהילה. הדבר מתאפשר מסיבות מגוונת, כמו פשיעה נמוכה והיכרות טובה עם האנשים בסביבה.
מאז הפעם הראשונה שבה הייתי ביפן, בסוף שנות ה-90, התרבות היפנית ריתקה אותי. השוני בין התרבות המערבית ליפנית ניכר לכל מי שביקר אפילו בקצרה במדינה. אומנם בלימודיי האקדמיים התעמקתי בנושא הפוליטיקה ויחסי החוץ, אבל הנורמות השונות - המיוחד בנושא החינוך בגיל הרך - נתפס בעיניי כאחד מהכלים להבנת ההבדלים בין התרבויות ולכן חקרתי גם אותו לא מעט.
בשהות שלי שם מצאתי כמה הבדלים, שלנו ככל הנראה יראו מאוד מוזרים. חשוב לציין שתרבות יפן שונה מאוד מתרבויות מערביות – וגם ממדינות אחרות במזרח. התוכנית "כבר גדולים" הראתה לעולם צד אחד של החינוך ביפן. בשכונה שבה אני גרה בקיוטו, ילדי גן הולכים לפעמים לבד לגן (בגיל חמש), ואפילו בטוקיו יש ילדים שלוקחים רכבות תחתיות כדי להגיע לבית הספר כבר מכיתה א'. כמו אצלנו, גם ביפן הקניית ביטחון, אהבה ורשת הגנה חשובה, אבל היא נעשית בדרך אחרת - לא פחות או יותר טובה - אלא שונה.
גם ביפן, כמו במדינות אחרות, יש בעיות לא פשוטות, וקל לקפוץ למסקנות לגבי האתגרים שהחברה מתמודדת איתם, אבל חושב לזכור שמורכבות החינוך - כמו גם בנושאים אחרים - אינם תוצר רק של הנקודות לעיל אלא של מכלול דברים.
שינה
ביפן מקובל לישון על פוטונים שנפרשים מדי ערב בחדר עם רצפת טטמי (מחצלות). בסידור שינה כזה התינוק ישן עם ההורים (בפוטון קטן ליד) ובעצם ממשיך לישון איתם ועם אחיו עד לפחות גיל בית-ספר, ולפעמים גם בשנים הראשונות של היסודי. לשיטה הזו הרבה סיבות, כאשר אחת מהן היא ארגון הבית היפני, שלרוב מודולרי ומשתנה והיעדר מיטה קבועה מאפשר שימוש בחדר במהלך היום במגוון דרכים.
מבחינת החינוך - עבור היפנים השינה יחד חשובה לחיזוק הרגשת הביטחון של הילד שתמיד מוקף באנשים שדואגים לו. יש גם לא מעט בתים שבהם הבעל ישן בנפרד מהאם והילדים, מאחר והוא זה שנדרש לפרנס. ביפן עדיין נפוץ שהאם לא עובדת מחוץ לבית, אף שדבר זה משתנה בשנים האחרונות בגלל הצורך הכלכלי בשתי הכנסות. במערב כמובן הגישה שונה, מאחר והדגש הוא על הזוגיות ועל העצמאות של הילד דרך שינה בכוחות עצמו.
כמו כן, ביפן, השינה היא המקום שבו מאפשרים לילד את הפינוק והביטחון, וזו דרך חשובה להראות אהבה וקרבה בתוך המשפחה - בעוד במערב מקובל יותר לחבק, לנשק, לעודד במילים, לומר "אני אוהב אותך". נכון שהדרכים האלו קיימות גם ביפן, אבל באופן מופחת, והאהבה מתבטאת יותר בקרבה פיזית בחיי היומיום ואינטימיות משפחתית, שהיא מעט שונה מזו שבמערב.
רחצה
בית המרחץ השכונתי קיים בחלק גדול מהשכונות, ומנהג הרחצה המשותף מתרחש גם בבתים מודרניים, שיש בהם אמבטיה. היפנים אוהבים ללכת אל בית המרחץ לפחות אחת לחודש, ויש כאלה ההולכים אחת לשבוע, ומבוגרים אפילו בתדירות גבוהה יותר. הרחצה המשותפת היא דרך חשובה לתקשורת בתוך המשפחה ועבור היפנים הרגשה של פעילות שעושים יחד, של שותפות, בלי חלוקה בתוך הבית של מבוגרים אל מול הילדים. ביפן לא תשמעו אנשים אומרים שצריך "לקלח את הילדים" אלא "להתקלח עם הילדים". זה יכול להיות האב או האם והדבר מתרחש בדרך כלל עד גיל יסודי, תלוי במשפחה והשגרת החיים שלה.
יש לציין שחדר האמבטיה מאוד שונה ביפן - מחוץ לאמבטיה יושבים על שרפרף ומסתבנים, שוטפים ואז נכנסים לאמבטיה מלאה במים חמים וטובלים. זהו חלק חשוב ביום שבו נרגעים יחד, וזה מקום להיפתח ולדבר על היום שהיה. אומנם אין זה מנהג שעושים עם ילדים קטנים, אבל בקרב מבוגרים צעירים הסטטיסטיקות מראות כי מבוגר מבלה בין 40 דקות לשעה בטבילה באמבטיה כל יום. יש סוג של ביקורת על משפחות מודרניות בערים הגדולות שאינן ממשיכות במנהג זה וזה נחשב כניכור או קרירות ביחסים עם הילדים. עבור היפנים, מנהג זה עדיף ורצוי ומעיד על יחסים טובים במשפחה.
העדפות באוכל
המילה ביפנית להעדפות באוכל, שפירושה "אוהב-שונא", נחשבת לתכונת אופי לא רצויה שמשתמע ממנה שמדובר באדם אנוכי או מישהו שאינו team player (עובד טוב בצוות). הסיבה היא שהעדפות כאלה (כאשר לא מדובר באלרגיות כמובן, אבל כן יכול לכלול בחירות על רקע מוסרי) בתפיסה היפנית גורמות לאדם שמכין לך את האוכל לעבוד קשה יותר ודורשות ממנו התייחסות אישית למקרה שלך, ולכן הן יבטאו חוסר התחשבות.
מאחר ובמהלך כל הילדות מכינים לך אוכל - בבית או בבית הספר - החינוך מתמקד בללמד את הילדים לא להעמיס על המערכת (האם שעובדת קשה לבשל לכולם היא חלק חשוב במערכת שיש להראות כלפיה התחשבות). הדבר נכון גם במסעדות: אתה אמנם הלקוח שמשלם, אבל רצוי להתחשב שאדם שמכין את האוכל ובחר להגיש מנה בצורה מסוימת, שבעיניו היא הטעימה ביותר והכנתה מתאימה למסעדה, ולכן לא מקובל לבקש שינויים במנה.
יש לציין שהנושא הזה עובר שינויים בשנים האחרונות ויש יותר הכלה לאנשים עם העדפות כמו צמחונות או דיאטות מסוימות, אבל עדיין הן נתפסות כבלתי רצויות. איך מתבצע החינוך? יש הרבה דרכים, אבל הראשונה היא דוגמא אישית - גם למבוגרים אין העדפות באוכל. כמו כן מלמדים את הילדים להעריך מאוד את מי שמכין את האוכל או מגדל את המצרכים, למשל את החקלאי שמגדל אורז שעובד מאוד קשה על כל גרגר. זאת גם הסיבה שאסור להשאיר אורז בקערה. הדגשת העבודה הקשה של כל הנוגעים בדבר - המגדל, המוכר, המבשל - מחלחלת לאט לאט, ויחד עם ה"סטיגמה" שיש ל"תכונה" הזו, בונים מערכת שבה הילד מעריך את הסביבה ורוצה להשתלב בה.
ניקיון
כל מי שמגיע ליפן ישים לב בראש ובראשונה כמה נקי בכל מקום. ילדים בגיל הרך מנקים תמיד עם האם את הבית, בעבודה משותפת - ופחות דרך מטלות אישיות. מעבר לכך, מכיתה א', כל יום, התלמידים מנקים אחרי ארוחת הצהריים את כל בית הספר. אין ביפן שרתים, הילדים הם אלה שאחראים לניקיון בית הספר, כולל המסדרונות, חדר המורים והשירותים. בכל בית ספר יש מתכונת מעט שונה, אבל בדרך כלל התלמידים מחולקים לקבוצות שמאגדות ילדים מכל השכבות, ועל כל קבוצה מוטלת משימה. השיטה הזו מפתחת אחריות ומודעות אישית לשמירה על הניקיון כי חבריך הם אלה שינקו אחריך. החלק המפתיע - הילדים אוהבים את זה! מלבד שיעור ספורט, שזה תמיד החלק האהוב על הילדים היפנים בכל בית ספר שבו ביקרתי, הם אוהבים שני דברים - מטלת חלוקת האוכל בארוחת הצהריים (שאין משמעה שמדלגים על מטלות ניקיון) ושעת הניקיון. כמו כן בכניסה לבית הספר מחליפים נעליים לנעלי "פנים" (כאלה שלא ננעלו בחוץ), כאשר המשמעות היא שהרבה פחות מלוכלך בתוך בית הספר מלכתחילה. הדרך לנקות כאן משעשעת – מדובר ברצפות עץ או פי.וי.סי והילדים רצים עם מטלית לאורך החדר או המסדרון.
החלק הזה בחינוך משמעותי עבור היפנים כדי להקנות כלים של משמעת עצמית, אחריות, עבודת צוות ועוד. בדרך כלל המורים לא בודקים או עוברים כדי לוודא שהתלמידים ניקו טוב – הם סומכים על הילדים. המנהג הזה נמשך גם בחטיבה ובתיכון, ולאחר מכן גם בעבודה משרדית. העובדים בדרך כלל הם אלה שאחראים לניקיון סביבתם, אף שבחלק גדול מהמשרדים יש גם מנקים. הרצון לניקיון או הצורך בו נובעים מהיסטוריה עמוקה יותר הקשורה בדתות של יפן, אבל בפרקטיקה היומיומית, המנהג בבתי הספר מהותי להקניית אחריות בנושא.
חוקי בתי הספר
ייתכן וזה הבדל שיפריע ללא מעט הורים בארץ: ביפן ההורים לא רק מקבלים את חוקי בית הספר אלא גם מעודדים את אכיפתם גם מחוץ לכותלי בתי הספר. לכל בית ספר יש חוקים משלו שכוללים קודי לבוש, איסור על צביעת שיער, איפור, עגילים, לק ציפורניים (יש כאלה שמאפשרים וכאלה שלא), ותלבושת אחידה (הרבה מאוד צעירים בוחרים את התיכון לפי המדים הנדרשים - אם הם יפים או לא). כמו כן, יש גם לא מעט בתי ספר האוסרים על התלמידים לעבוד ובכללי ישנו איסור שהייה מחוץ לבית בשעות הערב המאוחרות (בעיקרון יש הגבלה גורפת כזו בכל יפן לצעירים מתחת לגיל 18 - אם הם בחוץ זו אינה עבירה אבל המשטרה תלווה אותם הביתה). אם למשל התלמידים נתפסו באולם קולנוע בשעה מאוחרת שאסורה על ידי בית ספרם, הם יכולים להיענש במסגרת בית הספר למחרת. בדרך כלל מדובר בהזמנת הורים וכתיבת מכתב התנצלות. אם מדובר בעבירה חוזרת - ריתוק.
בעיניים מערביות האיסור הגורף נשמע מוזר מאחר ואנחנו מצדדים בחוקים ביתיים – כאשר על הילד לציית להוריו ולאו דווקא לבית הספר. עבור היפנים הדרך הזו ממשיכה גם בחיים הבוגרים כאשר גם החברה שבה הם עובדים יכולה להטיל חוקים. בתקופת הקורונה משל, המדינה לא אסרה להזמין חברים הביתה, אבל החברה המעסיקה כן הטילה בקשות כאלה מעובדיה. אגב, אין ממש סנקציה אם העובדים עברו על הבקשה אבל אם העובד נדבק והדביק עובדים בחברה, הדבר ייוודע לכולם.