הסיפור של ניצן פלד מתחיל מספר שבועות לפני השבת של ה-7 באוקטובר. "המידברן אמור היה להיות בנובמבר, וב-7 באוקטובר כבר כמעט סיימנו את המיצבית שבנינו", היא מספרת. "גידי גלאור ואני עבדנו עליה חודשיים וחצי בבארי, הקיבוץ שאני חיה בו, ובאותה שבת כל אחד הסתגר בממ"ד שלו. ב-12:30 נכנסו אליי הביתה וירו רק על הדלת של הממ"ד. לא צעקתי, ואחרי כמה דקות שמעתי שקט והבנתי שהם הלכו. פתאום שמעתי שריפה, ולא יצאתי עד שהגיעו חיילים לחלץ אותי בשעה 21:00 בלילה. בתי בת ה-19 הייתה לבד בממ"ד שלה בקיבוץ, בן זוגה לשעבר, חברתו וילדיה היו בממ"ד שלהם, ואמא שלי בנירים הייתה בממ"ד שלה. כל האנשים האלה חולצו, אבל היו גם המון שלא: אחות של בעלי לשעבר ובעלה נרצחו נרצחו בבארי 200 מטר ממני. שכנים שלי שצמודים אליי נרצחו, חברתי הקרובה ובעלה מכפר עזה נרצחו. הדודים שלי נחטפו מניר עוז. יש לנו 90 הרוגים, 26 נעדרים ומנותקי קשר. שעות לא ידענו את כל מה שקרה".

"היא סוג של מסר לעולם - אנחנו פה כדי להישאר"

גורל המיצבית שנבנתה ליד פינת החי של הקיבוץ, עמד בסימן שאלה. "לא ידענו מה קורה איתה, אבל גם נורא דאגנו למשפחות, לחברים ולאנשים של הקיבוץ שלא ידענו מה קורה איתם במשך כמה ימים. לא ידענו למה לצפות, לא ידענו אם שרפו אותה, פוצצו אותה או ירו בה, וכשהגעתי לבארי וראיתי שהיא שרדה - זו הייתה ממש שמחה קטנה. היא סוג של מסר לעולם. אנחנו פה כדי להישאר".

המיצבית  (צילום: באדיבות המצולמת)
צילום: באדיבות המצולמת

המצבית כאמור נבנתה עבור פסטיבל המידברן, שם הייתה אמורה להיות מוצגת. מדובר בפסל עץ ומתכת בדמות פני אישה, וכל כולה עשויה מחומרים מתכלים. "במקור השם שניתן לה זה Overwhelmed, המומה, והקונטקסט השתנה לגמרי מאז ה-7 באוקטובר", היא אומרת. "זה התחיל מזה שאספנו ציוד, לא קנינו כלום, זה היה חלק מהמוטו שלי כי רציתי שזו תהיה מיצבית שנבנית מתוך שמחת עבודה עם חומרים מתכלים וממוחזרים שעושים בהם שימוש שני, שזה אחד העקרונות של הברן. לא היה לי תקציב או מענק, רק רציתי לעבוד עם החופש שלי. קיבלתי מאח שלי ברזל, מצאתי עץ במפעל שכן מקיבוץ רעים, הבאתי מלא חתיכות והתחלנו מזה שכופפנו ברזלים ויצרנו את השלד. אחר כך יצרנו מעילים קטנים שהם ישרים אבל אלו חתיכות עץ שמחוברות לפלאחים ואת זה ריתכנו לשלד. יצרתי את תווי הפנים וזו הייתה עבודה מאוד מדויקת וחדשה בשבילי, כי אף עם לא עבדתי עם נגרות ובעץ, וכמעט גמרנו אותה. כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר".

בתוכנית המקורית בתוך המיצבית הייתה אמורה להיות מיצבית נוספת, קטנה יותר, שבסוף לא נכנסה להצבה שבגעש. "תכננתי שבתוכה תהיה מיצבית נוספת, אבל היא לא יצאה למסע הנוכחי. רצינו שמי שיעמוד ליד המיצבית יראה בפנים את ההבעה האמיתית של המיצבית, שזו הבעה של כאב ועצב", היא אומרת. "יצרתי מיצבית ממתכת ומבטון שהיא קטנה יותר, ואם אשלח לך תמונות תביני למה היא לא בגעש. היא נראית כמו גופה ירויה, ממש. לא תיארתי לעצמי עד כמה היא תהיה לא שייכת בגלל הקונטקסט, עכשיו היא לא מתאימה לשום מיצב בשום מקום. המסר אמור היה להיות שיש ניגוד בין מה שהמראה החיצוני מראה, שזה סוג של פנים מאוד רגועות ושלוות, רגועות כמו מומיה, למה שרואים בפנים - שזו ההבעה הפנימית החבויה. מה שרואים בחוץ זה לא מה שרואים בפנים".

"כשאנחנו נפסיק לנדוד גם המיצבית תחזור"

מרגע שהבינה ניצן שהמיצבית שרדה את הטבח, החל מסע של שינוע אל עבר מוקד המפונים בקיבוץ געש, בדרך לכיכר החטופים. "הציעו לי להגיע לאירוע, אבל הייתי כל כך שלילית ובאבל שממש לא רציתי. כל הציוד של בארי משרת את אנשי בארי, בים המלח ובדפוס, והרגיש לי לא מתאים לשים עוד עומס על קהילה עדיין קוברת את מתיה, מתאבלת, הולכת ל-30 ודואגת לחטופים. אחרי שיחה עם משפחה שיש להם חטופים היא הבינה שיש לה הזדמנות לספר את הסיפור של בארי. הטבח, הגבורה של כתת הכוננות, החילוץ והשבת החטופים. "פתאום הבנתי שיש לי כוח להדהד את המסר הזה, דרך המיצבית. כתבתי בקבוצה של המידברן וביקשתי עזרה, ותוך יום אנשים מהמידברן באו לבארי, העמיסו אותה, לקחו אותה לערוגות, שם סיימנו אותה ביום אחד. אחר כך אלעד אליאני הוביל אותה לגעש בהתנדבות, ועידו פרום ואורן ביגלר עשו את התאורה ואת הסאונד. נורית בהט עשתה עיצוב גרפי, דפוס בארי הדפיסו לנו את החומר הגרפי, ועידו ואורן חיבר את הכול בסופה של יום ראשון - והכל עבד. עצים נפלו שם והיא נשארה לעמוד".

מאז עומדת המיצבית בקיבוץ געש, ומקבלת תגובות מגוונות, אולם היא עתידה בהמשך להמשיך לנדוד ולהגיע גם לכיכר החטופים. המיצבית, שמלווה בהקלטה של ניצן מספרת את הזוועות מאותה שבת, מוצגת יחד עם מופע תאורה. "המון אנשים מספרים על צמרמורות, המון אנשים מדברים על סיוטים. אנשים עברו טראומה, והתפקיד שלי זה לשמור שמי שרואה ושומע בוחר לראות ולשמוע כי הוא מעריך את הכוחות שלו ויכול לשמור על הילדים שלידו", היא אומרת. "אבל בסוף יש אופטימיות ותקווה. בשביל מה יצאנו מהממ"ד? בשביל לחזור אליו? בשביל להתאבל כל החיים? יצאנו מהממ"ד כדי לחיות את החיים יותר טוב, לא לחזור על אותן טעויות, לחיות. היה לי מאוד ברור מההתחלה שבארי יבנו את בארי. אני יודעת את זה גם עכשיו. אלו אנשים חזקים עם כוחות. כרגע אנחנו מפורקים לחתיכות, אבל אנחנו נחזור בענק. היום בארי הצביעו על מקום מגורים חלופים ובזה הקהילה מתעסקת כרגע, בחזרה לחיים. גם אני דרך המיצבית מנסה להגיד נכון, חטפנו מכה נורא קשה, אבל אנחנו לא מתקפלים. יש אנשים שיבחרו לא לחזור לבארי ואנחנו נעזור גם להם, אבל יש אנשים שלא מוותרים וזו ההיאחזות בחיים, אלה האנשים של בארי שאני אוהבת. המיצבית נוצרה בבארי כיד לחזור לבארי. לא תכננתי לשרוף אותה במידברן. כשאנחנו נפסיק לנדוד גם היא תחזור".

המיצבית מבארי  (צילום: באדיבות המצולמת)
צילום: באדיבות המצולמת

המיצב הוצג במשך שבוע בארוע של קהילת מידברן בשם "פלאייה אנפלאגד" שהתקיים באולם מערבה בגעש. יוזמה שקמה לאחר שאירוע מידברן שתוכנן להתקיים בעוטף עזה ב6.11 בוטל. המרחב אפשר לחברי הקהילה להיפגש לזמן מה במרחב של אמנות, יצירה וריפוי שבו הוצגו כמה מהמיצבים שנבנו עבור האירוע שבוטל. בדגש על עשייה משותפת וחיבור בין אנשים על מנת לצאת מחוזקים.

"רק רציתי להציל מישהו מבארי"

בימים אלה נוסעת ניצן מספר פעמים בשבוע לעוטף, על מנת ללמד את תלמידי עוטף הבשור אנגלית ביישובי הבית שלהם. "אני יכולה ללמד במרכז, אני יכולה בזום, אבל חשוב לי להיות איתם, גם בשבילי וגם בשבילם", היא אומרת. ״בימים הראשונים הרגשנו שאיבדנו אמון בכל דבר. הבית שלנו, שאמור להיות מקום מוגן שמרגישים בו ביטחון, שמחה ומשפחה, הפך להיות מלכודת. גם עברנו טראומה וגם אין לנו בית. זו הרגשה מאוד קשה שאין לך בית, ותחושת הביטחון מאוד התערערה. ישבנו ודיברנו איך אנחנו הולכים להשיג נשק כי אף אחד לא ישמור עלינו. אני הסתובבתי עם סכין בתיק עד שלקחו לי אותו. הימים עברו והבנתי שאני רק סופרת מתים כל היום ולא הם סופרים אותי, הייתה המון אשמה, למה אני יצאתי והם לא. נסעתי עם הבת שלי לבארי ומצאתי את החתולה שלנו. היא נשכה ונשכה אותי ואני התעקשתי להוציא אותה משם, עד שוויתרתי. בדיעבד אני יכולה להגיד שרק רציתי להציל מישהו מבארי, לכן ההתעקשות החסרת היגיון להוציא אותה משם".

ולסיום רוצה להוסיף ניצן תודה אחת גדולה. "יש אנשים בבארי שהיו בחוץ בזמן שאנחנו התחבאנו, וזו כיתת הכוננות. הם נלחמו עלינו", היא אומרת. "חלק שרדו וחלק נהרגו, ואני רק רוצה להגיד להם תודה ענקית. קיבלנו חיבוק מהאזרחים הישראלים. אנחנו קטנים מלהגיד תודה, אבל הרגשנו את זה נורא חזק. אנחנו עדיין בלוויות ומנחמים את האבלים שלנו ומנסים להחזיר את החטופים, עדיין יש טראומה ואנשי בארי עדיין מתעסקים באיפה הם הולכים לגור, אבל אין לי ספק שנחזור".

תודות לשותפים למיצבית: אביעד וגדעון מישאלי מערוגות, גילי שבת ויגאל ברוכין, אסף חזן וגלעד לוי, אלעד אלאני, נורה בהט, עידו בונדר פרום, אורן ביגלר, אופיר אדר מדפוס בארי, נגה פלד, גידי גלאור מניר יצחק וניצן פלד מבארי, זיוה ילין מבארי, ג׳יג׳י לב ושלומית הונינגמן.