לפעמים, אבל רק לפעמים, אני חשה באיזה רגש אשמה קטנטן ואימהי מדגדג לי בגרון. בחיי שזה לא קורה לי הרבה, רק פעם ברבעון בערך, בדרך כלל במסגרת שיחת אימהות צפופה כשכל אחת חושפת כמה זמן בדיוק הניקה. אל תשאלו אותי איך, אבל אמהות בגינה? משועממות? שעומדות ליד המגלשה ומסמסות לבעל שיביא קישואים בדרך הביתה? אז איכשהו הן תמיד מגיעות להנקה. או לרכילויות על הבת הגרושה של הגננת, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
ואז אני נאלצת להודות שכן, הינקתי רק שלושה שבועות, נכנסתי לדיכאון אז הפסקתי. לפעמים אני מעגלת לחודש, ככה בשביל לצאת קצת יותר אימהית. לא שזה עוזר לי, כי בסופו של דבר תמיד מתברר שכולן הניקו הרבה יותר זמן ממני, ומה אתם יודעים, יואבי שלי לפעמים עדיין מרים לי את החולצה למרות שנגמלנו כבר לפני חצי שנה, נכון, פשושון?
ויש גם את סיוט הלילה הקבוע שלי, שמתחיל דווקא טוב: אני עומדת במטבח שלי – מטר שמונים, בלונדינית, ג'ינס מהתיכון - מנערת בקבוק מטרנה ומתפעלת מהקרמיקה המדהימה שבחרתי, כשלעברי מתקרבת אישה יחפה לבושה סמרטוטי שאנטי; על גבה ילד בן ארבע וחצי קשור במנשא ועל החזה שלה תלוי ילדון בן שלוש שיונק בשקיקה. בטלפתיה אני מבינה שמדובר ביועצת הנקה המחפשת עץ חרובים ובאר מים להאכיל ולהשקות בהם את ילדיה. "תתביישי לך, אמא גרועה שכמוך", היא צועקת עליי, "הבן שלך תיכף בן שלוש וחצי ועדיין אוכל תחליף חלב במקום ארוחת בוקר! גם ככה בקושי הינקת, לפחות עכשיו לכי לחתוך לו איזה מלפפון אורגני במקום לדחוף לו אבקה לבנה עם ריח של בית מרקחת!"
דייג – אוהב גפילטע משומר?
ארבעה פעוטות שסבלו לאחרונה מהקאות לאחר שאכלו תחליף חלב (סימילאק טופ 3, אם אתם מתעקשים) – זה אייטם? מסתמן שהפרשה הזו היא לא יותר מצירוף מקרים אומלל, ואני לא יכולה להיות יותר מבסוטה. כל כך לא רציתי עוד פרשת רמדיה עכשיו.
אני עוד זוכרת את הימים העצובים ההם, כשכל העיתונים היו עמוסים במדריכי הנקה ובראיונות עם אמהות מושלמות שעשו דוקטורט בשאיבת חלב. עוד שנייה יועצות ההנקה שוב היו מתנפלות עליי עם המחקרים שלהן, מזכירות לי איזו אמא מזעזעת אני, שמנעה מהילד שלה חלב אם וממשיכה להלעיט אותו בתחליף נחות.
ההנקה היא ההזנה הטובה ביותר לתינוק, בסדר, עכשיו תעזבו אותי בשקט.
לעודד נשים להניק בעיקר בכל פעם שעולה חשד לפגם במזון מוכן לתינוקות – זה אבסורדי בערך כמו לשלוח אנשים לדוג בעצמם קרפיון לארוחת הערב רק כי התגלה חיידק סלמונלה באיזה גפילטע משומר. מה הקשר? אין קשר, סתם מזל גרוע. אבל לכו תתווכחו עם כת.
ודווקא אין לי יותר מדי רגשי אשם. מאז שהבנתי שאם מטרתי היחידה בחיים תהיה גידול צאצאים, אאלץ להעביר את השנים הבאות עם פסיכיאטר צמוד – אני סולחת לעצמי על קיצורי דרך קטנים, שלא לומר על סיבובים חדים באג'נדה. אז נשבעתי להניק אותו לנצח ובסוף לא יצא? נו. אז הבטחתי לספר לו כל יום סיפור לפני השינה ובפועל אני תוקעת אותו בערב על הספה מול הטלוויזיה עד שהוא מתמסטל מעייפות? ווטאבר. גם חשבתי להתפטר מהעבודה ולהתמסר לחינוך ביתי עד גיל ארבע, אז?
על חטאים רבים אני סולחת לעצמי, ורק אחד הולך אחריי כמו צל שחור: האבקה הזאת, התחליף הזה, שהילד שלי אוכל כמעט מאז שנולד. כי תחליף כידוע, הוא רק תחליף - בניגוד לדבר עצמו, שהוא, ובכן, הדבר עצמו.
שונאת פורמולות לתינוקות בקופסאות פח מלחיצות, מודה. רבאק, איך אפשר לסמפט אוכל שעתיד להחזיק מעמד עד ספטמבר 2012? אלוהים, הלא יש מצב שהוא יחיה אחריי!
הבעיה היא שהאלטרנטיבה, כלומר ההנקה, קורצת לי עוד פחות. לא יודעת, אולי פעם עוד אחליף צד אבל כרגע אני אומרת: אישה לא צריכה להסתובב עם שקיות הקפאה בתיק ופדים בחזייה, סליחה. זה חולני. מספיק הייתי אינקובטור במשך תשעה חודשים - עכשיו אני בנאדם, לא מפעל תעשייתי.
כרגע אני בעיקר מאחלת לכל חברות המזון לתינוקות בריאות ואריכות ימים, שייהנו תמיד מאמון הציבור ושלעולם לא יפקפקו במוצרים שלהן - אפילו לא ברמת הערה זניחה בשולי המהדורה. לא שיש לי מניות בשוק תחליפי החלב כמו שאין לי כוח אליכן, פריקיות ההנקה הפנאטיות והצדקניות שיציפו את תכניות הבוקר בהטפות מוסר משמימות. אני אתכן כבר אפגוש בסיוטים שלי, וגם זה יותר מדי.