בית הכנסת "כתר דוד" נמצא בקומה השישית של התחנה המרכזית החדשה. קירותיו, בדי ברזנט כחולים, מתנפנפים ומלטפים את הרצפה המדיפה ריח שתן במנעד שבין ישן מאוד לטרי מהבוקר. לצד בית הכנסת ניצב פלאפל "התפילין", עם שלט המבטיח שמדובר בפלאפל הטוב ביותר בעולם. הוא נסגר מזמן. מול הכניסה לשני ההיכלים, בתוך שלוות הבוקר של יום חמישי, גבר שיכור ישן שינה שכולה שכחה אחת גדולה.

שקט בתחנה, אבל מתוך הברזנטים עולה קולו של רב. הוא דורש דרשה ואומר משהו כמו "אם אתה רוצה לאכול, אתה חייב להביא שומר". אני לא יודעת מה עוד הוא אומר, כי דברי הלהט שלו נקטעים על ידי השיכור שמתעורר לרגע, מושיט יד לעברי ואומר במבטא רוסי: "כסף לאוכל". לפני שאני מספיקה לענות, היד המושטת נשמטת והאיש נרדם מחדש.

"זה מקום של קדושה, יהיה חבל מאוד אם יהרסו אותו", אומר דניאל, כבן 60, כיפה שחורה. שנים הוא עובר בתחנה בדרך לעבודה ובית הכנסת הזה נהפך לקבוע שלו. "לא משנה שאת אישה", הוא אומר ומזמין אותי להיכנס, "אישה זה לא בעיה".

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

בתום שנים של מו"מ בין משרד התחבורה לעיריית תל אביב חלה התקדמות משמעותית לקראת פינוי התחנה. כך יגיע אל קצו קיומו המפוקפק, העגום והצבעוני של המקום שאליו היינו באים מהפריפריה לקנות בגדים ודיסקים וטוסט טונה עם תירס

אני הולכת בעקבות קולו של הרב ומוצאת אותו על מסך טלוויזיה: זה שלמה שבקס מארגון "הידברות". מולו, על תקן צופים, מסודרים בשורות כיסאות פלסטיק. על אחד מהם יושב גבר שלהט הדרשה פוסח עליו; הוא ישן. "דברים חכמים מאוד", אומר דניאל ומצביע לכיוון המסך. "אנשים מקשיבים, מתחזקים".

בקצה בית הכנסת הארעי, הוותיק והריק הזה אני מזהה עוד גבר. הוא מתקשה בדיבור ובמקום לומר את שמו מעדיף ללחוץ ידיים; שלוש פעמים אנחנו חוזרים על הפעולה הזאו במהלך שיחה של מספר שניות. הוא כן מספר שכבר חמש שנים יוצא לו להגיע לכאן מרמלה, "להסתובב". בחיוך ילדי ונבוך הוא אומר: "נחמד לי כאן".

דניאל מציע לי מיץ בצבע כתום מתוך מתקן פלסטיק ענק ונותן לי פלאיירים של מחזירים בתשובה, חומרי הסברה באותיות זהב. "תעשי כתבה נגד ההריסה של התחנה", הוא מבקש. "האחראי על המקום הוא יהודי מציל נפשות, מארגן כאן אוכל לנזקקים, מחלק לכל מי רוצה. אז יש נרקומנים מסביב וזה מבהיל ומפחיד בני אדם, אבל אין מה לפחד. כאן זה מקום של קדושה. חבל עליו".

בשבוע שעבר, על רקע הדיונים בהריסתו, הסתובבתי במקום הזה לבד ובסיור מודרך. רציתי לראות מה נותר מהתחנה לאחר שנים של הזנחה, מיהם המבקרים בה, מה מוכרים ומה אוכלים כאן, ומה קורה בקומות התת-קרקעיות, היכן שמוטלת גופתו של קולנוע "ששת המופלאים" וגברים עושים קרוזינג במסדרונות החשוכים. בכל קומה, למדתי, תמיד יהיה לפחות אדם אחד שהלך לאיבוד.

לא בגלל הכסף, בגלל האנטישמים

שנים מדובר על פינוי התחנה המרכזית החדשה, מבנה מפלצתי שנדמה כי מאז ומתמיד היה מטונף ואפל ועצוב ועני. מרכז חייהם הקשים של מחוסרי דיור, נשים בזנות, סוחרי סמים, מבקשי מקלט ומהגרי העבודה, מפגע שפלש לחייהם של תושבי דרום תל אביב כשלפניו עמוד ענן של אוויר מזוהם. שכונת נווה שאנן לא הייתה פשוטה מלכתחילה, אבל הפיל הלבן שנולד בתוכה שיבש אותה כליל. ספק אם המקלט האטומי העצום החבוי מתחת למבנה מספק כאן נחמה למישהו.

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

"כשפתחו את המקום ב-1993 היו כאן דיילות יפות שכיוונו את האנשים, ואחרי שבועיים הן נעלמו. אני חושב שעד היום האנשים האלה מחפשים את הדרך החוצה", אומר גדי, שכבר שמע את כל הבדיחות על חוסר היכולת להתמצא בתחנה

הדיון בסוגיה התחדש בחודש שעבר, כשפורסם כי בתום שנים ארוכות של מו"מ מייגע בין משרד התחבורה לעיריית תל אביב חלה התקדמות משמעותית לקראת פינוי התחנה. פעילות האוטובוסים תעבור למסוף "פנורמה", חניון "הלוחמים" ישמש לחניית האוטובוסים. בתכנית המתאר של עיריית תל אביב נקבע עוד קודם לכן כי בשטח התחנה יוקמו מבני ציבור, עסקים ומגורים. כך יגיע אל קצו קיומו המפוקפק, העגום והצבעוני של המקום שאליו היינו באים מהפריפריה לקנות בגדים ודיסקים וטוסט טונה עם תירס. מאז סיפקו לי שנים של ביקורים כאן מבט אל פניה הכעורים, החבוטים והמשתנים תמיד של שולי החברה בישראל.

"כשפתחו את המקום ב-1993 היו כאן דיילות יפות שכיוונו את האנשים, ואחרי שבועיים הן נעלמו. אני חושב שעד היום האנשים האלה מחפשים את הדרך החוצה", אומר גדי (שם בדוי), נהג מונית שעובד כאן מאז וכבר שמע את כל הבדיחות על חוסר היכולת להתמצא בתחנה. "היה כאן כמו פריז", אומרת ילנה, מוכרת ותיקה בחנות הבגדים "דלתא" שבקומה החמישית. "היה סבארו, היה קסטרו. היו באים לכאן, מטיילים, קונים, אוכלים. סוכרייה הייתי עושה מהמקום הזה אם היו נותנים לי" .

כיום שייכת התחנה לחברת "נצבא" בבעלותו של המיליארדר קובי מימון, שמחזיק בין השאר ב-16 תחנות מרכזיות ברחבי הארץ ובחלק ממאגר הגז "תמר". מדי שנה משלמת המדינה לנצבא 18 מיליון שקלים עבור הפעלתה של התחנה, ומתיאור המקום באתר החברה מצטייר מרכז בילוי שוקק חיים: "מסוף תחבורה ציבורית הגדול ביותר במדינה (ואחד מהגדולים בעולם כולו)", מתגאה נצבא ומפרטת רשימה ארוכה של סוגי עסקים, לרבות אגף "מיוחדים" שכולל תיאטרון פרינג', גלריות לאמנות, מרכז תרבות יידישאי ושוק מזון אסיאתי. את התיאורים המפתים מלוות תמונות של התחנה משנים עברו, לפני ההזנחה והעזובה.

המציאות בתחנה רחוקה מאוד מתיאורי השפע. חלק מהעסקים ורוב ה"מיוחדים" עדיין קיימים, אבל 28 שנים לאחר הסתלקותן של הדיילות, קשה עד בלתי אפשרי למצוא אותם. "אני יודעת שיש פה תיאטרון, ואם הייתי יודעת איך להגיע אליו הייתי גם הולכת", אומרת ילנה. "לפחות אם תהיה הפצצה גרעינית, אנחנו במקום הכי בטוח"

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

קול צורם ומקרטע עולה מהרמקולים. משה, נהג מונית, מספק תרגום סימולטני: "הוא אומר 'לא לעשן, לעטות מסכות'. אפילו המיקרופון כאן לא עובד, ויש להם עוד המצאה: בחורף המזגן עובד על קירור, בקיץ על חימום"

איש זעיר אחד, כבן 80, לבוש טי-שירט לבנה ועל ראשו כיפה גדולה, עצר אותי באחד הבקרים ברחוב לוינסקי, לא רחוק מהכניסה הראשית (כן, יש כזאת), ליד שני שיכורים מונחים על הרצפה. תחילה שאל אם אני דוברת רוסית, וכשנענה בחיוב השמיע שני שירי אהבה ואחריהם שיר אחד על ולדימיר פוטין. שלושת השירים שטפו אותו ברגשות עזים, עיניו הכחולות נמלאו דמעות ומילים נצווחו מתוך הבכי. אחד השיכורים עשה במכנסיים כשהאיש הקטן דקלם בזעם שהרוסים חולמים שפוטין יחיה כמותם, יספור כל אגורה. אחר כך הוא ביקש ממני לקנות את הספר שלו. "אין לו מחיר, לא תוכלי להפסיק לקרוא", אמר וביקש 30 שקל. "אני מוכר אותו לא בגלל הכסף, אלא כי אני שונא אנטישמים", הבהיר. "תהיי בריאה, ילדה".

המפגש הקצר הזה, על בליל ההתרחשויות בו - הרגשות והמילים, השירה והשתן, התשוקה והעליבות, העצב והטירוף – היו מיצוי מושלם של הקקופוניה הפיזית והנפשית שהיא התחנה.

הירקות זה לא בשבילך

הרעיון לבנות תחנה מרכזית חדשה נולד לטובת הציבור. זה היה ב-1953, כשהתחנה הישנה החלה לסבול מצפיפות קשה ועיריית תל אביב הכירה בצורך להקמת מבנה חדש. בנקודה זו בסיפור מסתיימת טובת הציבור, ומתחילה טובתו של איש הממון.

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

הילה הראל, מעצבת גרפית, פעילה חברתית וכיום גם מדריכת סיורים בתחנה (בתמונה), מלמדת להרים את הראש או להביט מטה, כי אז מתגלים האוצרות: עיצובים משונים על התקרה, שלטים של עסקים שמזמן מתו

היזם אריה פילץ, שהחזיק שטח גדול בנווה שאנן, הציע שהתחנה תוקם על אדמתו. העירייה קיבלה, ומאותו רגע הכתיבו האינטרסים של היזם את גורלה של התחנה. פילץ רצה שנוסעי התחבורה הציבורית יבואו לכאן לא רק כדי להתנייד אלא גם ובעיקר כדי לקנות, והזמין ארבע הצעות תכנון שונות מהאדריכל רם כרמי. חלקה של התחבורה הציבורית הלך ונדחק לשוליים, ואילו החנויות המתוכננות הלכו והתרבו.

האתר שנודע כתחנה המרכזית הגדולה ביותר בעולם – ואכן היה כזה עד שנת 2010, אז ירשה את התואר התחנה המרכזית של ניו דלהי - החל להיבנות ב-1967. משקיעים מיהרו לרכוש על הנייר חנויות שבקרוב יעברו בהן אלפים; עם הכסף הזה ותרומות מיהדות העולם החלה בנייתה של התחנה, אלא שכעבור שמונה שנים פשט פילץ את הרגל והבנייה נעצרה. קוני החנויות נותרו עמוק בחובות.

בניית התחנה חודשה רק ב-1987. במכרז זכה מרדכי יונה, הבעלים של חברת "חפציבה" הזכורה לשמצה. כשהושקה ב-1993 היא כבר הייתה מיושנת, לא עדכנית ולא יעילה, עם רציפי אוטובוסים הפזורים על פני שלוש קומות וללא חיבור ישיר לרכבת ישראל.

ב-2009, לאחר קריסת חפציבה, רכשה נצבא את התחנה. בשנת 2017 קבע השופט בנימין ארנון כי מאז מובילה נצבא מהלך שמטרתו לגרום לתחנה לקרוס כדי שהחברה תוכל לרכוש אותה מחדש בהליכי פירעון. השופט קבע כי קובי מימון פעל לייבוש התחנה, השקיע בה את המינימום האפשרי כדי להביא אותה להקפאת הליכים ובסופו של דבר לרכוש אותה כדי להשיג את האדמה שעליה נבנתה.

"התחנה עשויה שכבות של הגלגולים שעברו עליה", אומרת הילה הראל, מעצבת גרפית, פעילה חברתית וכיום גם מדריכת סיורים בתחנה המרכזית החדשה. היא מלמדת להרים את הראש או להביט מטה כשמסתובבים בתחנה, כי אז מתגלים אוצרותיה: עיצובים משונים על התקרה, שלטים של עסקים שמזמן מתו. היא מובילה אותנו בתוך גופו הענק של הפיל הלבן, דרך האזורים המוארים של הקומה הרביעית וחנויות האוכל שמציעות מוצרים מהודו, סין, תאילנד והפיליפינים, עם מדפים מפוצצים חטיפי סרטן, עור חזיר מטוגן וירקות שעליהם אומרת לי אישה מהפיליפינים שהם לא בשבילי.

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

שלושה חודשים בלבד פעלו האולמות בקולנוע "ששת המופלאים". כעת הם עומדים בחושך מוחלט, מוצפים ביוב. באחד מהם נראית נבלת עכברוש, נרעדת תחת האוטובוסים שחולפים מעל

הקומה הרביעית היא הלב הפועם חלושות של התחנה. כאן עוד יש תחושת חיים, אם כי באי התחנה הוותיקים יודעים לספר שזה לא מה שהיה פעם. יש כאן חנויות של צעצועים ובגדים מסורתיים מאריתריאה לצד חולצות פייטים מסין ושמלות עם כיתובים מגוחכים באנגלית עילגת. פועל כאן בית הספר "יוליה", שבו אפשר ללמוד הלחמת ריסים, מני-פדי או איפור קבוע ("איפה עוד תמצאי מקום שבו נשים מוכנות שמתלמדות יקעקעו להן את הפנים?", אומר לי איליה, איש השיווק של המקום). בקומה הזו פועל מועדון "הבלוק" לצד חנויות כלי בית, מספרות וקיוסק עם מכונת קפה שנהגי מוניות באים לשחק בו שש בש ולעשן סיגריה.  

"עובדים קשה, כל היום בהפסקה", אומר לי נהג המונית משה חפיף, המכונה "פנמה". הוא יושב כאן עם קולגה בן גילו, 60, בשם חזי. שניהם עבדו בעבר בתחנה המרכזית הישנה, ומאז 1993 אוספים נוסעים בחדשה. "ראינו את ההיסטוריה של ישראל מהתחתית", אומר חפיף.

"היינו 30 נהגים בתחנה, היום נשארו רק עשרה", מספר חזי. "חלק מתו - התקף לב, דום לב - ואחרים עזבו כי פחתו הלקוחות. כשהתחנה נפתחה עוד לא היו קניונים בארץ, לכן יותר אנשים באו".

"תראי את הבחור ההוא", אומר משה ומצביע על גבר שיושב מולנו בחנות בגדים. "הוא מדי פעם יוצא אלינו לרחוב, מנסה למכור חולצות. המצב נואש. עד לפני שבועיים הייתה כאן מסעדה מרוקאית של חבר, נהג מונית לשעבר. היה מוציא חמש מנות ביום, סגר את העסק".

קול צורם ומקרטע עולה מהרמקולים של התחנה ומשה מספק תרגום סימולטני: "הוא אומר 'לא לעשן, לעטות מסכות'. אפילו המיקרופון כאן לא עובד. שתדעי שיש להם עוד המצאה: בחורף המזגן עובד על קירור, בקיץ על חימום. חבר שלנו בעל המסעדה היה רב איתם על זה".

״פעם בקומה 6 היה פרלמנט קבוע של אנשים", מתערב בשיחה חיים, עובד הקיוסק. "היום אין כלום, אף אחד לא ישלח את הילדים שלו לכאן, למרות שלא מסוכן. לפני חודשיים איזה אתיופי חטף למאבטחת את האקדח נדמה לי, אבל זה אירוע אחד, אין מה לפחד".

נכנס לנעליים גדולות

לתוך אחת המספרות נכנס גבר בעל מבנה גוף מלבני ופנים קשוחות. הוא נעלם מאחורי דלת השירותים, ואחר כך יוצא ועוזב כלעומת שבא בלי לומר מילה. "הוא מהשוק האפור", מסבירה מלי (שם בדוי). "הם מסתובבים פה, כל החנויות כאן עובדות רק בזכותם. הם מלווים כסף לכולנו, כי כולם בחובות והבנקים כבר לא נותנים".

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

חנויות האוכל מציעות מוצרים מהודו, סין, תאילנד והפיליפינים, עם מדפים מפוצצים חטיפי סרטן, עור חזיר מטוגן וירקות שעליהם אומרת לי אישה מהפיליפינים שהם לא בשבילי

40 שנה עוסקת מלי בעיצוב שיער. התחילה בתחנה הישנה, וכבר 28 שנים שוכרת מקום בחדשה. "פעם היו לי לקוחות אינטליגנטים, בחורות שהיו יורדות מהמשרדים, חיילים. היום יש רק זונות וקוקסינלים. המקום מוזנח ומלוכלך, אנשים נורמלים לא באים יותר".

על הקיר של מלי תלוי פוסטר צבעוני עם תמונות ראש של נשים אפריקאיות שמדגימות סוגים שונים של צמות. "זה לא שלי", היא מסבירה. "באה לי אחת משלהם, הציעה לשכור ממני כיסא תמורת אלף שקל לחודש. אמרה שהיא תעשה צמות ותביא לי לקוחות לצבע ופן. יום אחרי היא מביאה לי לקוחות ועושה להן גם צבע וגם פן. מחר היא תבוא לקחת את הדברים שלה".

איך את שורדת כלכלית?
״לא שורדת, אני רק בהפסדים. כל השנה של הקורונה הפסדתי ומנכ"ל התחנה אומר לי שאני חייבת לשלם. זה רק דמי ניהול 2,500 שקל, פלוס שכירות 2,000. אמרו לי להחזיק עוד כמה חודשים, שיגיעו אוטובוסים מאילת. אז אני מחכה".

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

הקומה הרביעית היא הלב הפועם חלושות של התחנה. יש כאן חנויות של צעצועים ובגדים מאריתריאה, ובית ספר שמלמד הלחמת ריסים ואיפור קבוע. "איפה עוד נשים מוכנות שמתלמדות יקעקעו להן את הפנים?", אומר לי איש השיווק של המקום

בקומה השלישית - בסוף או בהמשך של אחד המסדרונות, קשה לומר - פועלת חנות שבה אפשר לקנות נעלי נשים עד מידה 45 ונעלי גברים עד 50. אברם בן ישי, 69, הוא הבעלים של מפעל לייצור הנעליים הגדולות ושל החנות עצמה. הוא שוכר את המקום משנת 1994, אבל בחודש מרץ כבר הכריז על מכירת חיסול. הוא עדיין מגיע לכאן יום כן יום לא, מתחלף עם אחיו. "אחרת אשתגע", הוא אומר.

יש הרבה נשים עם מידות כאלה?
"אין הרבה, אבל מי שיש קונה אצלי. גם הרבה טרנסג'נדריות באות אליי, יש להן בתחנה נקודת מפגש באחד מהשירותים. אני מת לעוף מפה, אבל חייב קודם למכור את הסחורה", הוא אומר ושולף מתוך קופסת קרטון נעל סירה בגודל של דוגית.

"תראי את העיתונים שמכסים את חלונות הראווה", מצביעה הראל על שורה ארוכה של חנויות ריקות. "אפשר ללמוד מזה מתי החנות נסגרה או לפחות באיזו שנה היא כבר הייתה סגורה". אנחנו קוראות ביחד ידיעה על אולימפיאדת החורף בטורינו ב-2006.

"יש כאן מאפייה ששייכת לבן אדם שבעברו היה סוחר סמים וישב בכלא המון שנים", מספרת מיכל (שם בדוי), מעצבת שיער שרכשה כאן חנות ב-1993. "הוא עשה מהפך בחיים והיום עוזר לאחרים, אוסף הומלסים מהרחוב ומביא אותם אליי. אני חופפת להם, מספרת אותם, מגלחת, שמה בושם. הוא קונה להם בגדים, מושיב לאכול, ככה כל יום".

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

בקומה השלישית אפשר לקנות נעלי נשים עד מידה 45 ונעלי גברים עד 50. אברם בן ישי  (בתמונה) שוכר את החנות משנת 1994, בחודש מרץ כבר הכריז על מכירת חיסול, אבל עדיין מגיע לכאן יום כן יום לא. "אחרת אשתגע", הוא אומר

מיכל מספרת על לקוחה שלה, בת 24, שורדת זנות. "יום אחד שאלתי אותה כמה לקוחות היא מקבלת ביום. היא אמרה שבין 15 ל-20, ואני שאלתי איך אפשר לקבל כל כך הרבה גברים. היא ענתה, 'כשהייתי בת חמש אבא שלי היה נכנס למיטה כל יום ואונס אותי. בשבילי להתנתק מהגוף זה קל מאוד'. יום אחד היא הגיעה נסערת אחרי שהשמינה והסרסור שלה ירד עליה. זיהיתי את הרגע ומיד התקשרתי לעובדת סוציאלית שעובדת כאן בתחנה בהתנדבות עם נשים בזנות. היא הגיעה והיום הבחורה הזאת עובדת בחנות בגדים, מפרנסת את עצמה בכבוד וטוב לה. זה מקום של אמת ושל כאב שהוציא המון יופי מבני אדם".

אין סרט

כל חנות בתחנה מסומנת בארבע ספרות ובמדבקה צבעונית. צהוב פירושו שהחנות בבעלות פרטית, סגול - בבעלותו של מימון. "יש כאן אנשים שעזבו את החנויות, אבל עדיין יש דמי ניהול ושכירות שהם לא יכולים לשלם. הרבה מתו והילדים ירשו את החנויות עם החובות. מימון מציע להם למכור לו את החנות כדי לכסות את החוב, והרבה עושים את זה כי אין ברירה", אומרת מיכל. "גם אליי הוא פנה, אבל אני אמרתי לו, 'חמוד, זה מקור הפרנסה שלי ואני לא יוצאת מפה".

התחנה החדשה (צילום: פרטי)
צילום: פרטי

בבית הכנסת נותן לי דניאל פלאיירים של מחזירים בתשובה. "תעשי כתבה נגד ההריסה של התחנה", הוא מבקש. "יש נרקומנים מסביב וזה מבהיל בני אדם, אבל אין מה לפחד. כאן זה מקום של קדושה. חבל עליו"

בקומה החמישית פועלת חנות צעצועים. בתחנה אומרים שהבעלים הוא איש טוב שהולך למחלקה האונקולוגית ומחלק לילדים המאושפזים צעצועים בחינם, אבל הוא לא רוצה להזדהות ולא רוצה פרסום. הוא לא מאמין שמישהו יטרח להגיע לכאן; כל פרנסתו, הוא מספר, נשענת על כיסם הדל של הפליטים האפריקאים. "תראי את הטינופת בכל מקום, תראי את המדרגות, לא שטפו כאן שנים", הוא אומר, "בחמש יהיה חושך מוחלט בחלק מהקומה, מכבים את החשמל מטעמי חסכון ואנשים מפחדים לעבור. תראי כמה ריק פה, אפשר לשחק כדורגל".

כמה אתה משלם כאן מדי חודש?
"דמי ניהול עם הארנונה - 12 אלף שקל".

מצליח לכסות?
"לא, איזה. אני לוקח הלוואות מהבנק כל חצי שנה וחי על חשבון האישה".

עסק אחד שהחשמל בו כבר לא דולק אף פעם הוא בית הקולנוע "ששת המופלאים". על רצפתו שוכבים פוסטרים ישנים, כרטיסי הנחה ל"בורגר ראנץ'" וקלסר פתוח על רשימת הסרטים לתאריך 18.10.1998, ביניהם "אלכס חולה אהבה", "גולשים נאצים חייבים למות" "האיש המורעל והיפהפייה העיוורת". סרטי פולחן שלא יצרו כאן שום פולחן.

שלושה חודשים בלבד פעלו אולמות הקולנוע שכעת עומדים בחושך מוחלט, מוצפים ביוב. באחד מהם נראית נבלת עכברוש, נרעדת תחת האוטובוסים שחולפים מעל. "ניסו להחיות את המקום ולעשות כאן הקרנות, אבל קשה להפעיל את הקומה הזאת וזה יעלה הון. גם לכי תסבירי לאנשים איך להגיע לפה", אומרת הראל.

איך זה שאנחנו מתחת לאדמה, אבל הקומה היא 1?
"זה קשור לזה ש'דן' לא רצו להיות בקומה מינוס שלוש, וזה מה שהם היו אם קומת הכניסה, שהיא הקומה הרביעית, הייתה קומה אפס. הם חשבו שפסיכולוגית לא יהיה נעים לאנשים לרדת מתחת לאדמה".

התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא
התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא
התחנה החדשה (צילום: אילן ספירא)
צילום: אילן ספירא

במקור היו לתחנה שש קומות. הרעיון היה שהקווים הבין עירוניים יגיעו לקומה השישית והעירוניים ייצאו מקומה הראשונה והשנייה, וכך ייאלצו מחליפי האוטובוסים לעבור דרך ארבע קומות מסחר. לימים התברר שזיהום האוויר בקומות התחתונות גדול כל כך שלא היה מנוס מלסגור אותן; מאז 2002 הן עומדות ריקות, ובמקומן נבנתה קומה שביעית. מלבד היותה מסוף של קווי "דן", היא גם גלריה לגרפיטי. רשמית, מסודרת, מרשימה.

המבנה הכושל כולו צפוי להיהרס בשנת 2023, אבל אף אחד מעובדי התחנה לא מאמין שהפינוי יקרה בזמן הנקוב. בינתיים, לאחר שעיריית תל אביב ומשרד התחבורה הגיעו להסכמים לגבי עתיד התחנה ובניית המסופים החדשים, צצה מחלוקת בשאלה מי ישלם את רבע מיליארד השקלים הנדרשים כדי לבצע את המהלך. "הממשלה מתנערת מנושא המימון ומעבירה את האחריות לעירייה כאילו מדובר בהקמת גן ציבורי בשכונה. מאז שהנושא הגיע לשולחן המועצה הלאומית לכלכלה, תחת אבי שמחון, עושה דברו של נתניהו - הרימו ברקס", מסר מקור המעורה בפרטים ל"דה מרקר".

"צריך להרוס את המקום", אומרת מעצבת השיער מיכל. "הכל פה הוזנח, החשמל והאינסטלציה רקובים לחלוטין, מחזיקים על פלסטר".

"אני רוצה למכור את החנות ולצאת לפנסיה, אבל עושים הכל כדי שאצא מכאן בידיים ריקות כי אנשים עם כסף אוהבים עוד כסף. זה כל הסיפור", מסכם תורם הצעצועים מהקומה החמישית.

מ"נצבא" נמסב בתגובה: "הטענות שהועלו בכתבה הינן טענות ממוחזרות אשר הופרכו מספר פעמים בעבר. התחנה המרכזית מתוחזקת היטב על ידי נצבא בפיקוח רצוף של משרד התחבורה. התחנה המרכזית איננה מבנה חדש ולכן ישנן לעיתים תקלות בהן נצבא מטפלת".