הקונספט הזה לא חדש: אנשים שמאסו בעולם המודרני ובניצול המשאבים של כדור הארץ, ומחליטים להתנתק מהכל ולגור מחוץ לציוויליזציה – מה שקוראים באמריקאית "אוף דה גריד". הם לא כת ולא חלק מהאמיש, והמניעים שלהם לא ממש דתיים אלא יותר ערכיים: הם רוצים חיים פשוטים. יותר ויותר אנשים שנהגו להתבודד בעצמם מצטרפים בשנים האחרונות לתנועות ולקהילות שמאמינות באותם עקרונות – טכנולוגיה זה רע, שמש זה טוב.
בדרך כלל זה הולך ככה: בונים בית אקולוגי שנשען על מערכות סולריות או הידראוליות. חשמל, ניקוז, קליטה סלולרית, דלק, מוצרי מזון מעובדים – פחות חלק מאורח החיים שלהם. הם מתחזקים את עצמם על ידי גידול עצמי של פירות, ירקות וחיות משק, ואלה מהם שצריכים כסף מתפרנסים מעבודות יצירה, נגרות, אמנות או מקצועות חופשיים אחרים. משפחות שמגדלות ילדים בבידוד הזה נוטות להיות קצת פחות קשוחות עם הכללים, אבל בגדול – הם מנותקים מבחירה. יש כאלה שאפילו קוראים להם Survivalists (בעברית אפשר ללכת על "שרדנים"), למרות שהשם הזה פחות קולע למטרה האמיתית – שקט ושלווה.
הנה כמה סיפורים של אנשים שבחרו לחיות ככה, נאלצו לחיות ככה או שמצאו את עצמם חיים ככה בלית ברירה – אבל התאהבו בקונספט.
1. הנווד הדיגיטלי
לפני כשנתיים החליט סטיב (שם בדוי), אמריקאי בעל השכלה גבוהה ועבודה ממוצעת, שהחיים שלו משעממים וששום דבר לא מרצה אותו. הוא החליט לארוז תרמיל ולעזוב "למקום שמעולם לא הייתי בו", אבל רגע לפני נכנס לפורום באינטרנט ושאל את המשתמשים איזו טכנולוגיה הוא צריך כדי לצאת לטיול קמפינג ארוך במיוחד. אחד מהם ענה לו, והם החלו לשוחח וירטואלית. זמן קצר לאחר מכן הודיע סטיב שהוא ביטל את כרטיסי האשראי שלו, קרע את חוזה השכירות שלו בדירה והפך ל"נווד דיגיטלי". שנה שלמה חלפה לפני שהוא יצר שוב איזשהו קשר עם העולם.
כיום קם סטיב בכל בוקר תחת כיפת השמים ויוצא לצוד. הוא מסתובב בכל רחבי ארצות הברית, בדרך כלל ברגל ולפעמים באמצעות טרמפים או רכבת (אבל רק אם אין לו ברירה, כי המטרה האמיתית שלו היא להתרחק מהחברה כמה שיותר). מבחינתו, משמעות החיים מחוץ לציוויליזציה היא פשוטה – לשרוד בזכות עצמו.
סטיב מודה שהוא מתבודד, אולי אפילו ווירדו, אבל מתעקש שזה שווה את זה. "הקרבתי הרבה מאוד דברים כדי לחיות ככה", הוא אומר, "אבל זה שינה את ההשקפה שלי על הכל, כולל על ההגדרה של הקרבה".
הגלות של סטיב מהעולם המודרני אינה מוחלטת: יש לו סמארטפון, גלקסי S2 ישן, אבל בלי סים קארד; הוא מסתמך על קליטת וויי-פיי חינמית בכל פעם שהוא מגיע למקום ציבורי. הוא מודה שיש לו כתובת ג'ימייל ושהוא כותב יומן, נכנס מדי פעם לוויקיפדיה ואפילו צופה קצת בקליפים ביוטיוב. אבל זה קורה מעט מאוד, ברמה שמאפשרת לסוללת הגלקסי שלו לשרוד שבועיים שלמים. הוא מטעין כשיוצא לו להיכנס לאיזה מקום עם שקע פנוי.
לא פשוט לשמור על קשר עם סטיב: האיש מגיב להודעות ולאימיילים שבועות על גבי שבועות לאחר שנשלחו, אם בכלל. הוא מצדו טוען ששמירה על פרטיות היא דווקא לא אחת מהסיבות לסגנון החיים שלו, ושמבחינתו לא מדובר כלל בבחירה – "זו הדרך היחידה שבה אני מרגיש שאני חי". ברור, נייד שמחזיק שבועיים? הכי לחיות את החלום.
2. בקרוב אגיע רחוק
אחרי קריירה משגשגת בחיל הים האמריקאי בתור מכונאי דיזל, ריצ'רד פרואנקה החליט שהוא יוצא לאזרחות בצורה הכי אקסטרימית שיש – הוא בנה לעצמו במו ידיו בקתה בהרי אלסקה, באזור שמכונה אגמי התאומים, ושם חי מחוץ לציוויליזציה במשך לא פחות מ-30 שנה. מדי פעם הוא ערך גיחות לחלקים היותר מיושבים של ארצות הברית כדי לבקר חברים ובני משפחה, אבל את רוב שנות חייו בילה בבידוד מוחלט באזור הפרא. הוא צד ודג למחייתו, ובעיקר למד והתבונן בטבע דרך עיניים של מדען.
פרואנקה הקפיד לתעד את חייו המבודדים, החזיק יומנים ובשלב מסוים גם החל לצלם את עצמו בווידאו. עם השנים נצברו לזכותו תגליות לא מבוטלות בתחומי המטאורולוגיה והסביבה, ואלו עובדו לכמה וכמה ספרים ואף הפכו לסדרה תיעודית בשם "Alone in the Wilderness". הסדרה שודרה בערוץ PBS האמריקאי וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים במיוחד וביקורות משבחות מקיר לקיר, עד כדי כך שהוחלט להפיק סדרה נוספת על בסיס כל שאר החומרים שנותרו בחוץ.
רק בשנת 1999, בגיל פאקינג 82, פרואנקה עבר לגור עם אחיו בקליפורניה. כעבור ארבע שנים הוא מת כתוצאה משבץ. את הבקתה שבה חי הוריש לשמורת הטבע המקומית באלסקה, שהפכה אותה לאתר הנצחה היסטורי. כיום היא אטרקציה לא קטנה בקרב מטיילים באזור.
3. ההוביט האנושי
עבור אמה אורבך בת ה-58, החוויה של חיים מחוץ לציוויליזציה הייתה פחות קלה וכיפית. בשנת 1995 הייתה אורבך חלק מקבוצת אנשים שרכשה במשותף חלקת אדמה בווילס, מתוך כוונה להקים שם קומונה מבודדת. במשך שנים הם חיו בשלום ובשלווה, עד שהממשלה החליטה להתלבש עליהם ואיימה לגרש אותם מהחלקה בטענה שהם אינם הבעלים החוקיים שלה.
המאבק המשפטי בין הקומונה לממשלה נמשך עשור שלם, ובסופו הוכרז שהשטח אכן שייך חוקית לקבוצה ויש לה כל זכות שבעולם לגור בו. אלא שבמהלך הסחבת המשפטית הזו הספיקה הקבוצה להתפרק, ואורבך מצדה החליטה להתגרש מבעלה דאז - אבל בכל זאת לא וויתרה על החלום. היא החליטה לבנות לעצמה בית קטן שדומה למאורת הוביטים, שם היא מתגוררת עד היום.
אורבך מגדלת ירקות ופירות, מחזיקה חווה קטנה עם חיות משק, מביאה לעצמה מים מהמפל הסמוך ומפיקה אנרגיה ירוקה מהטבע. החולשה היחידה שלה היא שוקולד, ולכן מדי פעם היא מחליטה לפנק את עצמה בגיחה קצרה לכמה מהחנויות בכפרים הסמוכים. "ככה אני רוצה לחיות", היא מצהירה. "סגנון החיים הזה גורם לי להיות מאושרת ולחיות בשלום, וזה הבית האידיאלי שלי".
4. משפחתי וחיות
כבר אמרנו: חיים מחוץ לציוויליזציה נולדים לפעמים בלית ברירה. בתחילת המאה שעברה היו קארפ לייקוב ומשפחתו חברים ב"מאמינים ותיקים", זרם אורתודוקסי שהמשטר הסובייטי רדף אחר חבריו בגלל אמונתם. במהלך המהפכה הבולשביקית ברחו רבים מהם לסיביר כדי לחמוק מהשלטון, אלא שזה לא בדיוק עזר להם: בשנת 1936 הגיע סיור מטעם הממשלה לסיביר, גילה את הקהילה וירה באחיו של קארפ ממש לנגד עיניו. קארפ אסף את אשתו ואת שני ילדיו הצעירים, והארבעה פשוט ברחו אל תוך היער.
בזכות מעט הרכוש שהיה להם ומעט הזרעים שהצליחו לקחת איתם, הלייקובים חיו את חייהם ביער והמשיכו להתרחק ולהתרחק באופן הדרגתי, עד שהגיעו למרחק 160 ק"מ מהגבול עם מונגוליה. בינתיים הצטרפו עוד שני ילדים לחמולה, והשישייה התקיימה מכל מה שהצליחה לגדל וללקט. רק כשאחד הבנים הגיע לגיל ההתבגרות החלה המשפחה להציב מלכודות ולצאת לצוד כדי להוסיף לתפריט חלבונים מן החי. אלא שהם עדיין סבלו מתת תזונה ותנאים קשים, ובשנת 1961 מתה אם המשפחה לאחר שהעדיפה להעניק את מנות האוכל שנותרו לילדיה.
רק בשנת 1978, לאחר כ-40 שנים של חיים ביערות, נתגלו יתר בני המשפחה על ידי משלחת של גיאולוגים רוסים שיצאו לסייר בשממה הסיבירית. בתחילה התקשו המדענים לקיים איתם תקשורת – האב היה דתי באופן קיצוני וסירב לסמוך על אנשים חיצוניים, ואילו הילדים פיתחו דיאלקט מוזר שאיש לא הצליח להבין. עם הזמן החלו בני המשפחה לבטוח בחברי המשלחת והסכימו לקבל מהם מתנות ופריטי מזון, אבל עדיין סירבו לעזוב את סביבתם הטבעית.
שנים ספורות לאחר מכן מתו שלושה מארבעת הילדים כתוצאה מדלקות בכבד ובריאות, בעקבות נזקים מצטברים של תת תזונה. אחד מהם סירב לקבל טיפול רפואי משום שלטענתו "אדם חי לפי מה שהאל מקציב לו". אב המשפחה הלך לעולמו בשנת 1988, ואילו השריד היחיד של המשפחה - אגפיה לייקוב, שכיום כבר נושק ל-70 - ממשיך עד עצם היום הזה לחיות בבידוד מוחלט ומסרב לדרוך בכל מקום אחר בעולם.
צפו בסרט התיעודי המלא של Vice:
5. תה עם עצמי
דורותי הייתה פקידת עירייה אפורה בלונדון, צמודה כל היום לבלקברי שלה. במסגרת תפקידה הייתה אחראית על סכומי כסף גדולים מאוד - עד שהבינה שהלחצים והמתחים של החיים האורבניים גומרים עליה, והשאירה מאחוריה את הכל. "החיים היו רועשים", היא אומרת. "אם הייתי נשארת בלונדון עוד דקה אחת, הייתי זורקת את עצמי למסילה של הרכבת התחתית".
כיום חיה דורותי בקוטג' קטן וצנוע באזור כפרי. היא קמה מדי בוקר עם שחר ומבקרת אצל ירקן מקומי, שמספק לה פירות וירקות שהיא לא מצליחה לגדל בעצמה. אין לה חשמל בקוטג', כך שהיא נאלצת לבשל בתנור עץ ישן שמספק לה גם מים חמים וחימום בימים הקרים. כדי לתפעל אותו היא נאלצת לחתוך בולי עץ בעצמה. רוב הארוחות שלה טריות לחלוטין, כיוון שאין גם מקרר כדי לשמור בו שאריות, ורוב היום שלה הולכת על בישולים מדויקים שיספיקו לה למנה אחת בלבד.
את התיקונים בבית עושה דורותי בעצמה, ואת הבגדים שלה היא תופרת בערבים במקום לקנות חדשים. מיותר לציין כמובן שאין לה טלוויזיה בבית, טלפון או סמארטפון שיסיח אותה מחיי היום יום. הקשר היחיד שלה לעולם החיצון הוא מקלט רדיו ישן שבו היא מאזינה מדי פעם לשידורי BBC 3.
6. שכחו אותי בקרב
בשנת 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שלח הצבא היפני את סגן הירו אונודו לאי לובנג שבפיליפינים כדי לנהל שם לוחמת גרילה. כשהסתיימה המלחמה לא טרח איש להודיע לאונודו ולחייליו, והם נשארו באזור והמשיכו להילחם עם המקומיים במשך לא פחות מ-30 שנה, כשהם חיים בג'ונגל וניזונים מאגוזי קוקוס ובננות.
בשנת 1945 נזכרה ממשלת יפן שיש לה חיילים בשטח. היא ניסתה לאתר את אונודו במקום המחבוא שלו ולהודיע שהגיע הזמן לחזור הביתה, אלא שהוא וחבריו החיילים לא האמינו לכרוזים שפוזרו מעל הג'ונגלים והיו בטוחים שמדובר בתעמולה של האויב. הם החליטו שהם לא נכנעים עד שיבוא המפקד בכבודו ובעצמו ויוריד להם הוראה.
במהלך השנים המשיך צבא יפן לשלוח משלחות חיפוש למעמקי הג'ונגלים, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לאתר את החיילים ורבים האמינו שהם מתים. והם אכן מתו בכמויות. אלה ששרדו נשברו ופשוט ברחו מהפלוגה. ואונודו? הוא נשאר לבדו בג'ונגלים במשך כ-20 שנה.
בשנת 1974 פגש אונודו תרמילאי תועה שניסה לשכנע אותו שהמלחמה אכן הסתיימה, אבל הוא שוב סירב להאמין. המטייל חזר ליפן וניסה לארגן פגישה בין אונודו למפקד שלו, שבינתיים הספיק לפרוש. הפגישה אכן התרחשה עמוק בתוך היערות הפיליפיניים, ואונודו היה בהלם מוחלט. הוא חזר ליפן, הוכרז כגיבור מלחמה, וקיבל חנינה גורפת על כל המקרים של הרג אזרחים פיליפינים במהלך שנותיו על האי. הוא ניסה להשתלב מחדש בחברה, אבל מהר מאוד הבין שהוא מעדיף סגנון חיים פשוט יותר ועבר לחיות בחווה מבודדת בברזיל. לאי, אגב, הוא חזר מאז רק פעם אחת.
7. אני והרדיוס שלי
לפני כ-25 שנה גילו כוחות הביטחון בברזיל אינדיאני שחי לבדו ביערות גשם, ככל הנראה שריד אחרון לשבט הנכחד שלו. הם ניסו ליצור אתו קשר ולחלץ אותו, אבל זה לא בדיוק הלך טוב – האינדיאני ירה חץ באחד מחברי המשלחת שניסה לשוחח איתו. על סמך ניסיון העבר הוחלט שמוטב לא להתעקש: חברי שבטים קדומים אחרים שניסו להשתלב בחברה מתו לאחר זמן קצר במיוחד.
הפתרון – ממשלת ברזיל הכריזה על שטח מפורז ברדיוס 48 קילומטרים מאזור המגורים של האיש, והחליטה שפשוט לא נוגעים שם בכלום. לא כורתים עצים, לא בונים מבנים ולא מנסים לתעש או להביא לשם את הקדמה. האינדיאני, כעת בסוף שנות ה-40 לחייו, עדיין חי שם. כלומר, איש לא מצא את גופתו. הרי זה לא שיש דרך אמיתית לדעת.