ההנחה הרווחת כיום היא שקיימת מלחמה בין החיים למוות עד לרגע האחרון בחייו של אדם. אך כעת, בעיקר בעקבות סיפורי חווית סף-מוות, חוקרים מעלים את הסברה כי ייתכן שהמוות אינו מרגיש כמו קרב, אלא יותר כמו תחושת אופוריה המלווה בשלווה.
למרות שנעשו מחקרים רבים בנושא, עדיין איננו יודעים מה קורה בגוף ברגע המוות. רבים מדמיינים את הרגע ככואב ומלווה בתחושות לא נעימות, אך ישנם הסבורים שאנדרופינים (חומר כימי הנמצא באופן טבעי במוח) ושינויי כימיקלים במוח הקורים בזמן המוות, גורמים דווקא לתחושת התעלות ואופוריה.
מחקר בנושא שפורסם בשנת 2011 הראה כי רמת הסרוטונין (כימיקל במוח התורם לתחושת שמחה) עולה פי 3 אצל חולדות כשהן מתות, וייתכן שכך גם אצל בני אדם. קשה לדעת אם הדבר נכון, בעיקר בשל הקושי לקבל מימון למחקר שיבחן זאת וכן בשל הקושי לדגום את המדדים הנחוצים לשם מחקר מסוג זה בעת שאדם גוסס. לכן, מומחים רפואיים מנסים להעריך את המוות בעזרת שנים של בחינת חוויות סף-מוות של חולים.
רפואה פליאטיבית היא גישה המתמקדת בהקלה על כאב במחלות חשוכות מרפא, ומטרתה שיפור איכות החיים של הסובלים מהן. רופאים מומחים בתחום מציעים כעת שייתכן ותהליך מותו של אדם מתחיל כבר שבועיים לפני שהוא נפטר. בזמן זה, מצבם של החלים נוטה להתדרדר: הם לרוב נאבקים ללכת ונעשים עייפים יותר ויותר, ובימיהם האחרונים מתקשים לבלוע אוכל ואפילו שתייה.
ומה לגבי כאב? לפי ד"ר שיימוס קויל מאוניברסיטת ליברפול, נראה כי כאבו של אדם דווקא פוחת בתהליך הגסיסה. "אנו לא יודעים למה ואיך זה קורה. ישנם מספר תהליכים במוח שיכולים לעזור להתגבר על כאב חמור", הוא סובר. "פה טמונה התשובה לשאלה מדוע חיילים בשדה הקרב לרוב לא מרגישים כאב. מחקרים אף מעלים סברה שאמונות דתיות עזרות להתגבר על כאב, וכך גם מדיטציה".
תחושת אופוריה
לפי ד"ר קויל, כל מוות הוא שונה ואי אפשר לחזות מי ימות מוות "שלו". תופעת התחושה האופורית מתוארת על ידי אנשים רבים כמלווה את תהליך המוות, אך יש מספר תיאוריות נוספות שלא קשורות לאנדרופנים או שינויים מוחיים – אלא למוח עצמו ולצורה שבה הוא נפגע.
"זרועי הימנית נפלה משותקת לגמרי לצד גופי ואז קלטתי: יש לי שבץ מוחי", שיתפה חוקרת המוח האמריקנית ג'יל בולט-טיילור בהרצאת ה"טד" שלה, בחווית ה"כמעט מוות" שהייתה לה כשלקתה בשבץ מוחי, "הדבר הבא שמוחי אומר לי: זה מגניב. אני חוקרת מוח שזוכה להרגיש את מה שאני חוקרת".
לפי בולט-טיילור, כאשר אחת משתי האונות של המוח נפגעת, תחושת ה"אני" והתודעה פוחתת. ההרגשה במצב זה, לפיה ולפי אחרים רבים, היא כמו של חיבור לכוח עליון והסתכלות גבוהה על החיים המלווה בתובנות רבות. "הרגשתי שהאנרגיה שלי נגמרת ושרוחי מרחפת", מספרת החוקר בולט-טיילור על חווייתה שלה. "אמרתי לעצמי, זה כנראה רגע המעבר שלי. כשחשתי את רוחי נכנעת, נפרדתי לשלום מחיי ומהתודעה שלי. הרגשתי עצומה וכבירה, ורוחי נסקה חופשיה. הגעתי לנירוונה (הארה)".
בסופו של דבר, אנחנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה כשמישהו גוסס. הדבר היחיד שניתן לעשות כרגע, אחרי 5,000 שנות רפואה, הוא לתאר את החוויה. יום אחד, אולי בקרוב, נוכל לחקור את התפקיד שהאנדרופינים ממלאים בשעות האחרונות של החיים ולענות על השאלה הזו באופן סופי: או לחלופין, לגלות שאנחנו בכלל לא בכיוון.