המציאות בעשרת הימים האחרונים מזכירה לנו שוב באיזה ג'ונגל אנו חיים. גם אם תשימו לרגע בצד את המלחמה והטילים, מספיק שתעיפו מבט בעמוד הפייסבוק שלכם, או בפוליטיקאים המככבים בשידורי החדשות הבלתי נגמרים, ותגלו התלהמות וזעקות קרב המתאימות, אולי, לקופים.
לפני משהו כמו 7 מיליון שנים התפצל הקוף שהפך לבן אדם מאביו הקדמון. משהו כמו 5 מיליון שנים אחר כך, התפצלו מאותו אב שני ילדים נוספים – קופי השימפנזה וקופי הבונובו, הקרויים גם שימפנזה ננסית. לשלושת האחים הללו, אגב, DNA זהה כמעט לחלוטין, והם חולקים 99 אחוזי זהות גנטית. השימפנזים, שהתפזרו בכל רחבי אפריקה, נחשבים לבן האלים והאגרסיבי מהשלושה. הם טריטוריאליים מאד, הורגים זה את זה כאשר משפחה אחת חוצה בטעות את שטחה של משפחה אחרת, וגם בקרבות על הנקבות, אותן מותר רק לזכר המנהיג לזווג. חוקרי גנטיקה נוטים להשליך את התנהגותם האלימה של הקופים הללו לנטייה האנושית למלחמה ולאלימות. בכל זאת, אחים.
למרות שאולי כך נדמה, לא את הכול קיבלנו מהשימפנזים. האח השלישי, הבונובו, יכול ללמד את כולנו שעור מאלף באנושיות. הוא חי ביערות הגשם של קונגו ומשמש דוגמה ומופת להרמוניה, אהבה ושלום. תקראו עליהם, והלוואי שתראו אותנו.
עושים אהבה, לא מלחמה
בשטח מרוחק, עמוק בתוך יערות הגשם של קונגו, חיים במשך מילוני שנים קופי הבונובו. שטח המחיה שלהם, התחום על ידי ארבעה נהרות גדולים, שמר עליהם מאויבים וגרם לכך שלא התפזרו למקומות אחרים. זו ככל הנראה גם הסיבה להישרדותם, מפני שכפי שתבינו בהמשך, סגנון החיים של הקופים הללו לא היה משאיר להם סיכוי גדול מול אחיהם השימפנזים או טורפים אחרים.
העדות הראשונה להימצאותם של הבונובו נרשמה ב-1929, כאשר חוקר גרמני זיהה גולגולת של אחד מהם, שהגיעה לבלגיה מקונגו. אותה גולגולת זוהתה כשייכת לקוף שאינו בדיוק שימפנזה, אולם עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, לא נחקר אותו זן חדש ברצינות והיה כמעט בלתי ידוע. כאשר החלו מדענים מאוניברסיטאות שונות בעולם לגלות בו התעניינות, התגלו להם בעלי חיים הביישנים כשהם מתחבאים בצמרות העצים, ועולם המחקר נחשף להתנהגות מופלאה שלא ציפה לה.
כשאמרו ילדי הפרחים של הסיקטיז את המשפט "Make love not war", הם לא חשבו שהיה מי שפירש אותו, הרבה לפניהם, הלכה למעשה. הדבר המופלא ביותר בהתנהגותם של קופי הבונובו הוא הדרך שבה הם פותרים סכסוכים. איך? הם עושים סקס. הסקס ידוע כמשחרר לחצים וגורם לרגיעה, ובכל פעם שהרוחות מתלהטות בקרב קופי הבונובו, הם נרגעים בעזרתו. כולם עושים סקס עם כולם, והאורגיה המטורפת הזו הופכת אותם לבעלי חיים נינוחים מאד. ל"רעתם" ייאמר שהסקס הוא כל כך שגרתי בחייהם, שלא תמיד הם מקדישים לו את הזמן הראוי. פעמים רבות מספיקות להם גם עשר שניות.
בהמשך ישיר ליחסי המין המרובים, נותר בקהילת הבונובו מצב שבו בלתי אפשרי כמעט לקבוע מי הוא אביו של גור שנולד. לא שזה חשוב כל כך, כי מי שמנהיגות את הקהילה הן הנקבות. חוקרים מעריכים כי לפני כמה מיליוני שנים עשו הנקבות "מרד", וזכו בשליטה בקהילה, מה שמנוגד לחלוטין לשימפנזים למשל, החיים בחברה פטריארכלית מאוד, כשהזכרים שולטים ביד רמה ואלימה. גם אנחנו לא מאד רחוקים מהמצב הזה, נכון?
חוזקן של הנקבות לא מתבטאת בכוח, אלא דווקא באמהות, ברכות ובחמלה. הן יולדות רק פעם בחמש שנים, והגורים קשורים אליהן מאד. הם יונקים משדייה של האם עד גיל חמש לערך, ומי שמתייתם מאימו סובל בדרך כלל מנידוי חברתי. במקרים כאלה מאמצת אותו נקבה אחרת, או שהוא מוצא את מותו כתוצאה מבדידות ומדיכאון. קראתם נכון, קופי הבונובו אינם יכולים לחיות ללא אהבה.
גם בינם לבין עצמם קיימת אצל הקופים הללו אהבה גדולה מאוד. בעוד השימפנזים הורגים שימפנזים אחרים אם הם עוברים בשטחם או מאיימים עליהם, אצל הבונובו ישנם מפגשי "קהילה", בעיקר בקרב הנקבות. הן נוהגות להיפגש לאכול יחד, ולדון ככל הנראה באח המפותח ובהתנהגותו הבלתי הגיונית אי שם במזרח התיכון.
קופי הבונובו נחשבים גם לאינטליגנטים יותר מאחיהם השימפנזים. כך למשל מעיד ניצחונה של קופת הבונובו ג'נואה בתחרות חידות שנערכה בגן החיות של אנטוורפן בשנת 2011. לא רק הניצחון היה זה שהפתיע את החוקרים, אלא גם החדווה שבה ניגשה הקופה למשימות, כאילו רצתה ממש לפתור אותן כדי לשמוח בפתרון. סיפור נוסף המעיד על חוכמתם ועל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה של קופי הבונובו התרחש בגן חיות באנגליה, שם מצא קוף בונובו ציפור פצועה. אותו קוף ערסל את הציפור, על לנקודה הגבוהה ביותר בכלוב שלו, ושחרר אותה תוך שהוא פורש את כנפיה.
הלוואי שתהיו יותר בונובו משימפנזים
אבל לא הכול ורוד בממלכת הבונובו. אם בשנות ה-70 ספרו החוקרים ביערות קונגו כ-50 אלף פרטים, היום עומד מספרם על 10,000 בלבד, ורובם חיים בשמורות מוגנות, ולא בטבע. מי שכמעט וגרמה להכחדתו של הזן המופלא הזה הייתה מלחמת האזרחים שפרצה בקונגו בשנת 1994, ונמשכה כמעט עשור. המלחמה פגעה ביערות הגשם העתיקים פגיעה אנושה. רבים מאזרחי קונגו ברחו ליער, כשהם משמידים חלקים גדולים ממנו וצדים חיות למאכל כדי לא למות ברעב. קופי הבונובו שילמו במלחמה הזו מחיר כבד ביותר, ורק בשנים האחרונות הם מתחלים להשתקם שוב.
מי שזכה לפגוש בקופים הללו פנים אל פנים הוא במאי הקולנוע יואב שמיר, שצילם אותם עבור סרטו הדוקומנטרי (המועמד השנה לפרס אופיר) "10% - מה הופך אדם לגיבור". "הסרט שואל האם ניתן לזהות תכונות מסוימות, רקע מסוים, או כל גורם אחר שיהיה משותף לגיבורים מסוגים שונים", מסביר שמיר. "כיוצר סרטים רציני הבנתי שאני צריך לפנות למקורות הקדומים ביותר שלנו, וכיוון שאני מאמין באבולוציה, אמונה שאינה מובנת מאליה בזמנים אלו, החלטתי לחפש את התשובה באבות הקדומים שלנו – קופי האדם".
צילמת גם שימפנזים וגם בונובו, מה ההבדלים שראית ביניהם?
"השימפנזים היו טריטוריאליים, אגרסיביים, רכושניים ואלימים. הסתבר לי שרק המנהיג – זכר האלפא – זוכה להעמיד צאצאים, מה שמבטיח ששלטון החזקים ממשיך להתקיים ואין מקום לחלשים בחברה הזו. שאלתי את יוג'ין, הזאולוג שניהל את השמורה מה יקרה לי אם אכנס לתוך הטריטוריה שלהם והוא הבטיח לי מוות ודאי. כשניסיתי להתיידד עם המנהיג, מעבר לגדר כמובן, הוא זרק על המצלמה אבן ששברה את העדשה. עם הבונובו, לעומת זאת, נוצר קשר חם ומפתיע, כמעט "אנושי". הם טיפסו עלינו, חיטטו בכיסינו, התרפקו עלינו ובחנו את המצלמה. זה לא אומר שהבונובו הם גורי חתלתול, אלו עדיין חיות פראיות בטבע ונהגנו איתם בזהירות, אבל אין ספק שזו הייתה חוויה שונה לגמרי מהמפגש שחווינו עם השימפנזים. המדריך המקומי שלנו בקונגו, בנואה, טען כי הם גיבורים וכי אנחנו צריכים ללמוד מהם".
לא רק שמיר והמדריך שלו בקונגו סבורים שיש הרבה מה ללמוד מהקופים הללו. לאחרונה התגלה גן המשותף לנו ולהם, וחסר אצל השימפנזים, מה שמעלה את ההשערה שאותו גן אחראי לתכונות החיוביות שלנו, או לאופי הנינוח ושוחר השלום שהמין האנושי מגלה לעתים רחוקות מדי. בימים כאלה, תרשו לי לאחל לקופים שלוקחים חלק בשני צדי הסכסוך הנוכחי, שנהיה קצת יותר בונובו, ופחות שימפנזים.