הטיטניק, או בשמה המלא האד"ם טיטניק, הפליגה ב-10 באפריל 1912 מסאות'המפטון שבאנגליה לכיוון ניו יורק, אליה מעולם לא הגיעה. 4 ימים לאחר מכן היא פגעה בקרחון וטבעה בצפון האוקיינוס האטלנטי. יותר מ-1,500 נוסעים ואנשי צוות נהרגו ורק 705 ניצלו. אחת השאלות שהכי מעסיקות את חוקרי אסון הטיטניק היא האם היה ניתן למנוע את הטרגדיה. ובכן, התשובה לכך עלולה להיות מצמררת יותר ממה שנדמה, לאחר ש-10 מקרים מוזרים במיוחד הפכו מבחינת רבים לנבואות על האסון המתקרב.
מורגן רוברטסון
14 שנים לפני טביעת הטיטניק כתב מורגן רוברטסון ספר בשם Futility, שעלילתו דומה באופן חשוד לסיפור הטביעה. בספר, ספינת ענק בשם "טיטאן" טובעת בצפון אוקיינוס האטלנטי עקב התנגשות בקרחון. הספינה עצמה הייתה דומה מאוד לטיטניק מבחינת אורך (יותר מ-270 מטרים), מהירות השייט (כ-20 קשר) ונוכחות מצומצמת של סירות הצלה. שתיהן אף שקעו פחות או יותר באותו המיקום בלילה של חודש אפריל. רוברטסון ציין לאחר מכן כי אין לו יכולות על טבעיות, וכי הספר למעשה התבסס על הידע המקדים שלו בבניית ספינות והבנה כללית של סכנות הימאות המודרנית.
אדית' קורס אוונס
אדית' קורס אוונס הייתה נוסעת במחלקה הראשונה של הטיטניק, שחזרה לניו יורק לאחר שביקרה את בני דודה בפריז. היא נסעה יחד עם קבוצה של חברות, אשר היו מיודדות עם קולונל ארצ'יבולד גרייסי, סופר ששרד את התאונה. בזמן השקיעה, אדית' סיפרה לקולונל כי מגדת עתידות הזהירה אותה פעם מפני מים, ושהיא משוכנעת שיש בנבואה הזו מן האמת. יחד עם זאת, מקורות שונים טוענים שאדית' ויתרה על מקומה בספינת ההצלה לטובת אחת מחברותיה, שכן לה היו ילדים.
ג'ורג' ואדית' ונדרבילט
ג'ורג' וושינגטון ונדרבילט השני היה חבר בולט במשפחת ונדרבילט שהיה על סיפון הטיטניק יחד עם אשתו אדית'. בני הזוג נסעו לרוב ברחבי העולם יחד כדי לצוד עתיקות, שטיחים אוריינטלים ויצירות אמנות. יומיים לפני הנסיעה הזהיר אותם אחד מבני משפחתם באומרו: "כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בזמן הפלגה כזו". אז בני הזוג החליטו ברגע האחרון לוותר על הטיטניק ולהזמין כרטיסים לספינת האולימפיק במקום. אלא שהמשרת שלהם כבר העמיס את כל חפציהם על הטיטניק, כך שהם הכריחו אותו להישאר על סיפונה עם כל הרכוש. למרבה הצער, הוא היה אחד מהקורבנות.
אסתר הארט
משפחת הארט הייתה על סיפון הטיטניק במחלקה השנייה, כלומר במחלקת התיירים, מתוך כוונה להתחיל חיים חדשים בוויניפג שבקנדה. בתם הקטנה אווה הייתה אז רק בת 7, אך היא זוכרת שחיזיון כלשהו שנגלה לאמה, אסתר, בסופו של דבר הציל את חייה. אסתר עד כדי כך פחדה מהספינה עד שהיא נהגה לישון במהלך היום כדי להיות עירנית בלילה. ברגע שהיא שמעה חבטה, היא העירה את כל המשפחה שהצליחה להימלט במהירות מהספינה. יחד עם זאת אב המשפחה, בנג'מין, סירב לטפס לסירות ההצלה במקום נשים וילדים אחרים ואף נתן את המעיל שלו לאשתו כדי שתחמם את משפחתו.
ג'ונתן שפרד
שפרד שירת כמהנדס זוטר על סיפון הטטניק, ולפי הדיווחים שיקשק מפחד לפני שעלה לספינה, זאת משום ששנה לפני כן היה מעורב בתאונה בלב ים על סיפון האולימפיק, אשר התנגשה עם ספינת המלחמה הבריטית ההוק. אביו ציין בראיונות כי שאל אז את בנו "ממה אתה מפחד? ממוות?", וג'ונתן ענה לו "לא, אני לא מפחד ממוות, אבל אני לא רוצה לנסוע". לפי הסיפורים עליו, הוא היה בטוח שהוא לא יחזור בחיים מהמסע על הטיטניק. למרבה הצער בלילה הגורלי, ג'ונתן החליק ושבר את רגלו בחדר המנועים, וטבע בזמן שמהנדסים וכבאים ניסו לסייע לו לצאת משם.
הנרי ווילד
ויילד לא היה אמור לשרת על סיפון הטיטניק, אלא הוצב במקור כקצין הראשי בספינת האולימפיק. ברגע האחרון הוא קיבל הוראות חדשות להצטרף לטיטניק, אך ככל הנראה לא באמת היה מרוצה מזה. במכתב לאחותו מתחנת קווינסטאון באירלנד כתב ווילד: "אני עדיין לא אוהב את הספינה הזו. יש לי תחושה מוזרה לגביה". בליל הטביעה ווילד עבד קשה כדי למלא את סירות ההצלה, ואף השתמש באקדח שלו כדי למנוע מאנשים לגנוב אותן. גופתו מעולם לא זוהתה.
אלכס מקנזי
מקנזי בן ה-24 מספר שרגע ממש לפני שעלה על סיפון הטיטניק בסאות'המפטון, שמע קול שהזהיר אותו לא לעלות. הוא הסתכל סביב אך איש לא היה נוכח. הוא המשיך ללכת על הגשר כלפי הספינה ואז שמע את האזהרה פעם שנייה ושלישית, בקול גבוה יותר. זה היה הרגע בו החליט לוותר על השיט ולחזור לגלזגו, עיר הולדתו בסקוטלנד. משפחתו פחות שמחה לגלות שהוא זרק את הכרטיס שלו לפח בתחילה, אך בדיעבד נשמה לרווחה.
ג'ון קופי
ג'ון קופי בן ה-23 עלה על הטיטניק בסאות'המפטון מתוך כוונה לשמש בה ככבאי או כפועל בחדר המנועים תמורת 5 פאונד בחודש. הוא היה אמור להשלים עמה את הנסיעה הלוך חזור, אך החליט לרדת מהסיפון בקווינסטאון שבאירלנד, שהיא גם עיר הולדתו, לטענתו משום שקיבל תחושות רעות בזמן שהיה על הספינה. הוא היה כל כך בטוח שמשהו רע יקרה, שהוא החליט פשוט לוותר על הזדמנות העבודה, דבר שלא היה מובן מאליו בזמנו.
אידית' רוזנבאום
רוזנבאום בת ה-33, הידועה גם בשם משפחתה ראסל, הייתה כתבת אופנה שנסעה במחלקת הראשונה. מצד אחד טענה שמדובר בספינה הנפלאה ביותר שהיא מסוגלת לחשוב עליה, אך מצד שני בזמן העצירה בקווינסטאון שלחה למזכירה שלה מכתב ובו כתבה: "אני לוקחת חופשה בטיול הזה, אבל אני לא יכולה להתגבר על תחושות הדיכאון והחיזיונות שמנבאים צרות. הלוואי שזה כבר היה נגמר!". אדית' הצליחה בסופו של דבר להימלט בספינת ההצלה מספר 11 יחד עם חזיר הצעצוע שלה, שסיפק לנוכחים המון רגעי שלווה עד שנמשו מן המים.
וויליאם ט. סטד
סטד הוא עוד עיתונאי שהיה על הסיפון כדי להשתתף בכנס שהתקיים בקרנגי הול בניו יורק. למרות ששהה במחלקה הראשונה, סטד ניבא את סופה המר של הטיטניק שנים קודם לכן, כאשר כתב סיפור פיקטיבי קצר בשנת 1886 בשם "כיצד אוניית הדואר האטלנטית שקעה", בו תואר כיצד ספינה שנושאת 916 נוסעים שוקעת במצולות. בין היתר תיאר הסיפור כיצד הנוסעים נאבקים על מקומם בסירות ההצלה.