כשאדה בלאקג'ק יצאה יחד עם משלחת גברים אל אי מבודד בחוג הארקטי הצפוני, היא לא חשבה ששמה ייחרט בספרי ההיסטוריה והיא תיזכר בקרב רבים בתור "הרובינסון קרוזו של הנשים". למרות זאת, כך רצה הגורל והאישה האינואיטית האמיצה הצליחה לשרוד את אחד המסעות המאתגרים והמסוכנים שנערכו מצפון לסיביר בתחילת המאה ה-20.
אדה נולדה בשנת 1898 וגדלה בכפר ששוכן בחלקה הצפוני של מדינת אלסקה. על אף היותה אישה אינואיטית, היא התחנכה על ידי מיסיונרים מן הכנסייה המתודיסטית ואת רוב גיל ההתבגרות, השקיעה בלימודים שנועדו לחנך אותה להיות עקרת בית טובה. כשהייתה בת 16, הכירה את ג'ק, נהג מזחלות שלג ומי שעתיד היה להיות בעלה. אדה ילדה לו 3 ילדים לאורך השנים ולצערה, שניים מהם מתו לפני שג'ק נטש אותה באזור העיר נום, השוכנת מול חופי יצר ברינג שמפריד בין אמריקה הצפונית ואסיה.
ללא בעל וללא עבודה, היא מצאה את עצמה ללא יכולת לפרנס את בנה האחרון - בנט. בלית ברירה, היא הכניסה את בן ה-5 לבית יתומים ויצאה למצוא עבודה חדשה. עד מהרה, נפלה בחיקה הזדמנות לצאת למסע של פעם בחיים.
ב-9 בספטמבר, 1921, מגלה הארצות האמריקאי וילהלמר סטפנסון הוציא משלחת מיוחדת שמטרתה לכבוש את האי וורנגל השוכן צפונית לסיביר. על פי התוכנית, המשלחת תשהה במקום לאורך תקופה של שנה אחת, לפני שאונייה תעבור ותחלץ אותם משם. לצורך המשימה, הוא גייס ארבעה גברים צעירים וחסונים שייצאו אל הכפור האיום ויקימו מאחז על האי המבודד. יחד איתם, הם היו צריכים אם בית שתדאג לציוד ולבישולים. אדה התמיינה לתפקיד ועם הבטחה לקבל 50 דולר לחודש, יצאה למשלחת לכבוש את איי וורנגל - אך מה שהיה אמור להיות הרפתקה מרגשת התברר להיות חלום בלהות.
אישה אחת נגד איתני הטבע
חצי השנה הראשונה על האי עברה חלק באופן יחסי, אך עם סיום חודשי הקיץ התנאים בוורנגל הלכו והתדרדרו. מה שהיה פעם אזור שוקק בדגים הפך להיות שממה קפואה ששורצת בדובי קוטב רעבים. זה היה רק עניין של זמן לפני שאוניית החילוץ הייתה צריכה להגיע ולחלצם, אבל החורף של 1922 התברר להיות אכזרי יותר ממה שציפו - ומפקד האונייה נאלץ לפנות לאחור כשהבין שלא יצליח לחדור את הקרח האיתן בדרך אל המאחז המבודד.
ללא מצרכים, תרופות ותקווה באופק, חברי המשלחת נאלצו להתמודד עם הקור העז ודובי הקוטב בעצמם. בתחילת 1923, המצב התדרדר מן הפח אל הפחת כאשר אחד מחברי המשלחת לקה בצפדינה (מחלה שנגרמת כתוצאה ממחסור בוויטמין C). ללא יכולת לעזור לו, שלושת חברי המשלחת הנותרים יצאו בלית ברירה לצלוח את הים הקפוא לכיוון סיביר בתקווה למצוא סיוע רפואי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם נראו בחיים. מאותו הרגע, אדה הפכה לרופאה, האחות, המטפלת, הציידת, הטבחית והחברה האחרונה של החולה שהיה מרותק למיטתו - משימה שהתבררה להיות קשה מנשוא.
בלאקג'ק תיארה את אותם ימים עגומים ביומנה וכתבה: "התקפי הזעם שלו והביקורת הבלתי פוסקת לא מרגיעים את תחושת חוסר האונים שלי. הוא מעולם לא חשב עד כמה קשה זה לאישה להיכנס לנעליים של ארבעה גברים, להשיג את עצי ההסקה בשביל לחמם אותו, לצוד חיות בר בשביל להאכיל אותו או לנקות אותו אחרי שעשה את הצרכים שלו". ביוני, 1923, חבר המשלחת נכנע למחלה והותיר את אדה לבדה במאחז המבודד על האי וורנגל.
ביומנה האישי, אדה תיארה כיצד החליטה לעבור לישון במחסן הציוד אחרי שנותרה לבדה על האי. "אני לא ניחנת בכוח הפיזי הנחוץ בשביל לפנות את גופתו מן המאהל. על כן, עברתי בסופו של דבר למחסן בכדי להימלט מהצחנה האיומה של הריקבון. ריפדתי את הרצפה והקירות בעצים על מנת לבודד אותם מעט מן הקור העז. מעכשיו, לא אתן לדובי הקוטב להפתיע אותי - אשן עם הרובה מעל הראש". למרות העובדה שהיא נותרה לבדה בשממה הקפואה, אדה סרבה להיכנע לייאוש והשקיעה את כל מאמציה בניסיון לשרוד על האי המבודד.
במשך שלושה חודשים, אדה למדה כיצד לטמון מלכודות לשועלים, למדה איך לירות בציפורים ואפילו בנתה עמדת מיגון גבוהה נגד דובי קוטב. מעבר לזה, היא אפילו התנסתה מעט בצילום ותיעדה את תקופת הבידוד שלה על האי. בהיותה אישה מאמינה, היא נהגה להתפלל לאלוהים שיחלץ אותה מן האי וידאג לשלומו של בנה הקטן.
בסופו של דבר, תפילותיה נענו כאשר אוניית הדונלדסון הגיחה מן האופק.
ב-20 באוגוסט 1923, כמעט שנתיים אחרי שיצאה לאי וורנגל, אדה בלאקג'ק, השורדת היחידה של המשלחת, חולצה בריאה ושלמה. אנשי הצוות של הדונלדסון טענו כי היא הצליחה להיטמע בצורה טובה כל כך באזור שעשה רושם שהיא מסוגלת לחיות שם לפחות עוד שנתיים. "היא הפכה לאדונית האי", סיפר אחד מאנשי הצוות. "למרות זאת, אני לא מסוגל לשער את הקושי האדיר שמגולם בבידוד ארוך כל כך מבני אדם אחרים".
עם סיום המשלחת, אדה מצאה את עצמה במרכז של סערה תקשורתית שהתמקדה בהיותה השורדת האחרונה על האי. סיפור הישרדותה הפך לסנסציה והיא לכוכבת אדירה. אף על פי כן, היא מעולם לא רדפה אחרי חיי הזוהר, אלא רק אחרי מה שמגיע לה - כאשר המטרה הסופית הייתה להחזיר את בנה לחיקה.
אדה ובנט התאחדו אחרי שחזרה לאמריקה והשניים חזרו להתגורר בצפון אלסקה, שם היא אפילו נכנסה למערכת יחסים נוספת וילדה תינוק נוסף - בילי. בשנת 1972, אדה איבדה את בנט בעקבות סיבוכים של שבץ מוחי וטמנה אותו בבית הקברות של העיר פלמר, אלסקה. 11 שנים מאוחר יותר, אדה בלאקג'ק מתה בגיל 85 והותירה אחריה סיפור חיים בלתי נתפס. בהתאם לאופייה הצנוע, משאלתה האחרונה הייתה להיקבר לצד בנה.