הדור הנוכחי של אוכלוסיית צעירי כדור הארץ חוטף אינספור ביקורות על כך שהוא כל הזמן תקוע מול מסכים ולמעשה מתעלם ממה שקורה בחוץ ומבדר את עצמו למוות. אבל אם להיות כנים, בידור מעוות ולא בדיוק בריא הוא לא ממש המצאה של שנות האלפיים, אלא משהו שקיים משחר ההיסטוריה. ואם יורשה לנו - פעם הבידור הזה היה הרבה, הרבה יותר גרוע:
פשע אמיתי
הסלבריטאים המוקדמים ביותר היו למעשה פושעים, כאשר אנשים היו עוקבים אחר מעשיות ופשע ומחפשים אחר מבוקשים, רוצחים ושודדים, לפעמים תמורת פרס כספי.
פאט גארט, האיש שלכד את הפושע בילי הנער, פרסם בסופו של דבר את הגירסה שלו למעשייה, כאשר הזכיר לכולם שבילי היה גנב ורוצח. גם האמבוש על בוני וקלייד הפך לאגדה מפורסמת כאשר השניים נרצחו, כשאנשים גנבו חלק משיערה של בוני וניסו לכרות את אצבעו ואוזנו של קלייד. כמעט כל מי שהגיע לזירת הפשע ניסה לאסוף מזכרות כמו שברי זכוכית, בגדים מוכתמים בדם וקליעי כדור ריקים.
מתקני שעשועים אפלים
בקרניבלים של פעם היו מתקני שעשועים שעסקו בנושאים אפלים כמו רופאים מטורפים, שדים ומפלצות, בתים רדופי רוחות, דרקונים ועוד. זאת משום שבעלי הקרניבלים גילו כי מתקנים שמפחידים אנשים כהוגן מרוויחים הכי הרבה כסף. בשנות ה-70 וה-80, עם עליית הפופולריות של סרטי אימה, הפכו המתקנים הללו למבוקשים מתמיד. אנחנו לא מדברים פה על רכבות שדים תמימות של היום, אלא על מראות קשים שנחשפו לאנשים בכל הגילאים רק כדי לעורר את אפקט הגועל והפחד, שוודאי גרם גם לטראומות.
סיורי אשפתות
בשנת 1884 החל טרנד בו עשירים היו מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף כדי לסייר באזורים המוזנחים והעניים של העיר בה גרו. אזורים כמו וויט צ'אפל בלונדון (בו התרחשו הרציחות של ג'ק המרטש), חמש נקודות במנהטן ומומביי שבהודו הפכו להיות מוקדי תיירות פופולריים, שכן אנשים עשירים השתמשו בהם כדי לספק תאוות חולניות של שחצנות ושמחה לאיד.
אפילו היום, ישנם אזורים כמו בלפסט, הברונקס ודרום אפריקה שבהם אנשים נהנים לבקר במסגרת תיירות אסונות.
תיאטרון Le Grand Guignol
בשנת 1897 פתח אוסקר מטנייר את תאטרון ה- Grand Guignol, שנחשב לשנוי במחלקות בשל העסקת פרוצות, פושעים ואנשים אחרים שנדחו מהחברה. התאטרון התפרסם עקב כך ששילב בהצגות שלו אלימות קיצונית ומחזות אימה, כמו למשל קטיעת איברים, דם רב על הבמה וסטיות אחרות.
אחד המחזות עסק ברופא שמגלה כי המנותח שלו שוכב עם אשתו, בעוד אחר עסק בגבר שמנסה לנקום באישה על כך ששפכה עליו חומצה. סצנה אחרת הציגה גבר שחותך לאישה את היד וחונק אותה למוות. הקהל המשיך להגיע לתיאטרון עד שנת 1962, אז הוא נסגר סופית.
פיקניקים בבתי קברות
בתחילת המאה ה-19 נפוצה צורת בילוי שוברת שגרה שבה אנשים היו מבקרים בבתי קברות בתור בילוי פנאי. זאת משום שפארקים ציבוריים לא היו עוד פופולריים, ובתי קברות, לעומת זאת, היו שטחים מטופחים ומושקעים. רבים ראו זאת כדרך טובה ליהנות מהחיים כל עוד הם נמשכים, ובתי קברות רבים נאלצו לחוקק חוקים רציניים נגד העניין, שתקפים אפילו עד היום.
מוזיאונים בשקל
במאה ה-19 נפוצו בעולם "מוזיאונים בשקל", שמטרתם הייתה לחנך ולבדר גם את מעמד הפועלים האוכלוסיות החלשות כדי שיבינו את העולם סביבם. בניגוד לקונספט של מוזיאונים כיום, שהיה שמור אז לבני המעמד הגבוה, מוזיאונים בשקל היו יותר כמו הופעות קרנבל שוליות שנשארו במקום אחד במקום לנדוד, והיו בהם "מוצגים" כמו בנות ים והופעות של הארי הודיני שהתחיל שם את הקריירה שלו. מצד אחד זה סיפק בידור זול, מצד שני זה שם את הקו הברור בין חלוקת המעמדות בחברה.
ציד מכשפות
זוהי תופעה עתיקה שנוצרה מהצורך של גברים להאשים את כל תחלואי העולם על נשים, על כן הומצא עונש מוות על עבירות של כישוף ועיסוק באומנויות השחורות בימי הביניים.
במאה ה-16, משפט פומבי למכשפה היה צורת בידור פופולרית, ונפוצו מקצועות של צידי מכשפות כמו למשל מת'יו הופקינס, שהיה נע בין עיירה לעיירה ומפחיד את התושבים בה. הספקטקלים של המשפט וההוצאה להורג משכו את כל תושבי העיר, ואנשים היו מתרצים את זה ב"חובה אזרחית". בחלק מהמשפטים אף חיפשו על גופן של הנשים את סימנו של השטן, ואנשים ראו בזה הזדמנות לחזות בעור חשוף. אלפי נשים חפות מפשע מתו במהלך המאות ה-16 וה-17, רק משום שגברים היו מפוחדים, אלימים ומשועממים.
ביקור במוסדות לחולי נפש
בדומה לסיורי אשפתות, בתחילת המאה ה-19 נפוץ טרנד של ביקור תיירותי במוסדות סגורים בהם מתאכסנים חולי נפש, כחלק מניסיון לנצל את עניין הציבור בצד היותר אפל ומוסתר של העולם. בתחילת המאה ה-20, לעומת זאת, הפוקוס של הסיורים הללו הפך להיות הדרכים שבהם מנסים המוסדות לרפא את החולים, והאבולוציה של הטיפולים המנטליים והרפואיים שמוענקים להם.
חלק מהמוסדות טענו כי הסיורים מסיחים את דעתם של הצוות המטפל, אחרים טענו כי הם סתם תירוץ של אזרחים לבהות באנשים משוגעים, בעוד התומכים דווקא גרסו כי זו דרך בה הציבור יכול לראות את המציאות של מחלת נפש ודרכי הריפוי שלה כדי להילחם בסטיגמות.
קרבות כלבים
זהו עיסוק שהיה נפוץ עוד בימי הפלישה הרומית לבריטניה, כאשר הרומאים חזו באכזריות של כלבי המלחמה בבריטניה והחליטו לייבא בעלי חיים ליוון כדי להשתמש בהם באירועים. במאה ה-12 נפוצו קרבות מסוג של תיגור, בהן כלבים היו משולחים בחיה גדולה יותר מהן שהייתה כבולה לקרקע באמצעות שלשלאות. גם קרבות בין כלבים, תרנגולים וחיות אחרות נחשבו לספורט והפכו לתופעה עולמית.
בשנת 1860 החלו מדינות רבות בארה"ב להוציא את הקרבות הללו מחוץ לחוק כיוון שפסקו שזו פעילות לא אנושית, אך יש עדיין מדינות בעולם בהן זה מותר, כמו אלבניה, אפגניסטן, פקיסטן, רוסיה, סין וחלקים מסוימים ביפן.
הוצאות פומביות להורג
קשה להצביע על התקופה המדויקת בה הוצאות להורג הפכו לפופולריות, אבל רבים ראו זאת כדרכה של הממשלה להוכיח לאזרחים מי שולט עליהם. בתחילת המאה ה-19 בלונדון נאספו כ-5,000 איש בממוצע כדי לחזות בתלייה פומבית, והמספר הזה היה יכול להגיע ל-100 אלף אם מדובר בפושע ידוע. אנשים היו נאספים בכיכר העיר כדי לשמוע את המילים האחרונות של הנאשם, לפטפט עם אחרים ולנשנש משהו בזמן שהוא מוצא להורג.
כ-20 אלף איש צפו בתלייה של האנס והרוצח רייני בת'אה ב-1936, וזו נחשבת לתלייה הפומבית האחרונה בארה"ב. בצרפת זה קרה בשנת 1939, כאשר ראשו של הרוצח הסדרתי יוג'ין ווידמן נערף בגיליוטינה מול כמה מאות צופים. המושל החליט אז לאסור זאת לנצח משום שאנשים רבים מיהרו לאסוף מזכרות.