השבוע אנחנו מציינים את יום מותו של ארנסט שקלטון, הסייר הבריטי האגדי ואחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של אנטארקטיקה. אלו מכם שמבינים דבר או שניים במגלי ארצות בוודאי מזהים את שקלטון בתור אחד הימאים המפורסמים ביותר של המאה ה-20 – ובתור האדם שהוביל את צוות אוניית ה-Endurance למסע מסוכן אל היבשת הקפואה. מוכר בקרב אנשי הצוות שלו בתור "הבוס", הוא היה מנהיג נועז, ימאי אמיץ, אדם כריזמטי ומפקד של מספר משלחות סיור אל יבשת אנטארקטיקה.
בפברואר 1914, בעיצומו של המירוץ אל הקוטב הדרומי, שקלטון איגד צוות של 27 אנשים למשימה ראשונה מסוגה: חציית אנטארקטיקה מצידה האחד אל השני. המסלול המתוכנן היה אמור להוביל אותם מן החוף הסמוך אל ימת וודל (ליד דרום אמריקה) אל החוף הסמוך לצידו הדרומי של האוקיינוס השקט (3,600 ק"מ מחופי ניו זילנד). אך מה שהתחיל בתור מסע שאפתני הפך עד מהרה לאתגר הגדול ביותר ששקלטון וכל אחד מאנשי הצוות נאלצו להתמודד איתו במהלך חייהם.
המחנה בימת וודל
החודשים הראשונים של המשימה היו קלילים באופן יחסי – יש שיאמרו אפילו מהנים. שקלטון הקפיד לשמור על משמעת ברזל בקרב אנשי הצוות, אך גם אפשר ערבי שירה בשביל לרומם את רוחם של המלחים. כמו כן, המשלחת הביאה איתה 80 כלבים שיסייעו במשיכת מזחלות השלג על היבשת, שעד מהרה הפכו לחיות המחמד של אנשי הצוות. ההפלגה בחוג הארקטי בחודשי האביב הייתה חלקה, כאשר הספינה לא נדרשה להתמודד עם אתגרים משמעותיים במים – לאורך חודשי הקיץ לעומת זאת, נרשמה החמרה בתנאי מזג האוויר והים.
יומן המסע של הקפטן מציין כי עם הגעתו של החורף, האונייה נאלצה להתמודד מדי יום עם זרמים חזקים וקרחונים כבדים. בינואר 1915, הספינה נלכדה בקרח. המצב היה עגום, אך הצוות האמין שאם מישהו יוכל לחלץ אותם מהתסבוכת הזו, זה חייב להיות "הבוס". אחרי יותר מחודש שבו ה-Endurance הייתה תקועה בקרח וללא שיפור במזג האוויר, הקפטן פקד על אנשיו לנסות ולחלץ את האונייה באופן ידני. במשך ימים שלמים ובעזרת מקושים ומסורים, המלחים עשו כמיטב יכולתם לשבור את הקרח סביב כלי השיט. המטרה: לאפשר לאונייה לשוט ולשבור את הקרחון בעובי של יותר מ-5 מטרים, אשר ניצב בדרכה. חודש מאוחר יותר, שקלטון מחליט לחדול את המאמצים של אנשי הצוות וה-Endurance הופכת למוצב נייח ששט בחוג הארקטי יחד עם שאר הקרחונים.
אנשי הצוות מקבלים את הגזירה ברוח טובה יחסית ומאמינים שמדובר בחוסר נוחות זמני. לעיתים, הם אפילו מקיימים משחקי כדורגל על הקרחון בשביל להעביר את הזמן. בלילות, הם נהגו לארגן ערבי הווי ובידור, כמו נשפי תחפושות ותחרויות שירה. בשלב מסוים הכלבות על הסיפון אפילו החלו להרות ולהמליט גורים, אשר הפכו להסחת דעת סימפטית עבור אנשי הצוות. באפריל 1915, קורית תפנית ראשונה.
המצב הלך והחמיר כאשר קרחונים סביב ה-Endurance החלו ללחוץ את בטן האונייה ולאיים על שלמותה. שקלטון הורה לאנשיו לעשות כמיטב יכולתם לפנות את הקרח סביב האונייה. בשלב מסוים, הלחץ האדיר של הקרחונים שברו את הגה הכיוון של האונייה. המשלחת של שקלטון הייתה תקועה באמת.
ללא קשר עם העולם החיצון וללא סיכוי שמישהו יגיע לחלץ אותם, אנשי הצוות תלו את תקוותם בעורמה של ארנסט שקלטון. אוקטובר 1915, אחרי 10 חודשים שהספינה נייחת, הקרח שובר את בטן האונייה ומים מתחילים לפרוץ פנימה. אנשי הצוות מנסים כמיטב יכולתם לסתום את החור עם שמיכות, אך ללא הואיל. באותו יום, בשעות הצהריים, הקפטן מורה על אנשי הצוות לנטוש את ה-Endurance – ובתוך כמה ימים, תנאי מזג האוויר מכניעים את האונייה באופן סופי.
בשיחה עם אנשי הצוות, שקלטון מסביר שחומרת המצב מכריחה אותו לבטל את המשימה ולהתחיל לרכז את המאמצים בניסיון להחזיר את כולם הביתה בשלום – בפועל, מדובר באתגר הגדול ביותר שאי פעם יאלץ להתמודד איתו. והוא יודע את זה. המטרה החדשה שלהם היא להגיע אל מוצב נטוש על האי פולט, אשר שוכן כ-1,100 ק"מ מחופי ארגנטינה – ויותר מ-550 ק"מ משרידי האונייה. הם מנסים לעשות את דרכם ברגל, אבל הדרך בלתי אפשרית. בכל כיוון שהם פונים, קרח חוסם את דרכם. במשך חצי שנה, הם חונים מדי לילה על קרחונים שצפים בזרמים של ימת וודל. שקלטון ואנשי הצוות מחכים בסבלנות שהקרחונים יפנו להם דרך בחזרה אל המים ויאפשרו להם לשוט עם 3 סירות הצלה אל האי פולט – אך התזמון חייב להיות מושלם. הרי, אם הקרחונים הצליחו להכניע את ה-Endurance, אז לא תהיה להם בעיה להשמיד את סירות ההצלה.
"הטמפרטורה הייתה 20 מעלות מתחת לאפס"
פברואר 1916, האספקה של הצוות אוזלת והם מסתמכים אך ורק על מה שהם מסוגלים לצוד. התפריט היומי הופך להיות בשרי בלבד, כאשר המזונות הפופולריים ביותר הם סטייקים ונזידים מפינגווינים וכלבי ים. בחלוף החודשים, האוכל הופך להיות מצרך נדיר. ארוחת הצהריים הופכת לבסקוויט יחיד עבור כל אחד מאנשי הצוות, בנוסף לשלוש קוביות סוכר שמחולקות מדי יום. במרץ 1916, שקלטון נותן את ההוראה העגומה לירות בכלבים ששרדו את המסע רק כדי שאנשי הצוות יאכלו את בשרם.
בשלב מסוים הם מצליחים לזהות את האי פולט באופק, אך הקרחונים לא מאפשרים להם להכניס את הסירות למים. עם הזמן, הם מפספסים את ההזדמנות להגיע אל האי והמצב רק מחמיר. הוא מחליט לשנות את התוכנית שלו ולנסות לשוט אל האי אלפנט שממקום כמה מאות ק"מ צפונית לאי פולט. באפריל 1916, נוצרת הזדמנות פז כאשר הקרחון שלהם בוקע והם מסוגלים לצאת עם הסירות שלהם אל הים הפתוח. השיט בסירה הוא אכזרי ואימתני. במשך שבוע שלם, הם נאבקים במים סוערים. ימים שלמים עוברים ללא שינה בגלל הקור העז. פרנק וורזלי, הנווט של הצוות, כתב ביומן שלו על השיט המפחיד בסירה.
"הטמפרטורה הייתה 20 מעלות מתחת לאפס", הוא כותב. "כף הרגל של גרינסטריט קיבלה כוויות קור נוראיות, אבל לי הצליח לשפר את מצבו אחרי שהוא הכניס אותה מתחת לסוודר והצמיד אותה לבטן שלו. העיניים שלי כשלו, לא הצלחתי לשמור על ערנות ומצאתי את עצמי נרדם בזמן הניווטים". למרות הקשיים, וורזלי הצליח להוביל את המשלחת אל חופי האי אלפנט. לראשונה מזה 3 ימים, הם זוכים לאכול ארוחה ולשתות משקה חם. לראשונה מזה 16 חודשים, הם צועדים על אדמה.
האי אלפנט נטוש ובלתי מאויש. למעשה, הוא מהווה רק תחנה זמנית עבור אנשי הצוות. המטרה הבאה של שקלטון היא להגיע אל תחנת ציידי לוויתנים על האי סאות' ג'ורג'יה, ששוכן יותר מ-1,200 ק"מ מצפון-מזרחית מן המיקום שלהם. יחד עם 5 אנשי צוות, שקלטון חוזר לשוט בסירה ולהילחם במים הסוערים של החוג הארקטי. גלים בגובה של 15 מטר מכים בכלי השיט באורך של 7 מטרים במשך יותר משבועיים. מאי 1916, כנגד כל הסיכויים שקלטון מצליח לזהות את חופי האי סאות' ג'ורג'יה. במשך יומיים שלמים, הם מנסים לעגון על האי, אך המים לא מאפשרים להם. בסופו של דבר, הם הצליחו להגיע אל מפרץ קטנטן ולעלות על האדמה – רגעים ספורים לפני שהגה הכיוון של הסירה נשבר לרסיסים.
אחרי התייעצות עם וורזלי הנווט, שקלטון מבין שהם עגנו על האי כאשר תחנת ציידי הלוויתנים נמצאת בצדו השני של האי. כעת, עליהם לחצות שטח שאדם מעולם לא צעד בו, שמורכב ממצוקים חדים וקרח. מותש וחבול, שקלטון משאיר בסירה שני מלחים חולים ועושה את דרכו יחד עם וורזלי הנווט וטום קרין הנגר. הם ידעו פחות או יותר היכן ממוקמת התחנה, אך לא היו להם מפות – או ניסיון בטיפוס הרים. בשלב מסוים, הם מוצאים את עצמם מול מדרון מתון ומסוכן. החשיכה מתחילה לרדת וערפל מכסה את התחתית. החשש מפני הקור העז גורם לשקלטון לעשות מעשה קיצוני. הוא, וורזלי וקרין מתיישבים על הקרח וגולשים במורד המדרון. החבורה גולשת למרחק של יותר מ-300 מטרים אל תחתית ההר – ובנס מופלא, הם מצליחים לשרוד.
השורדים האחרונים של ה-Endurance
20 במאי, 1916. שלושה ימאים מטונפים וחבולים עושים את דרכם אל תוך תחנת ציידי הלוויתנים של האי סאות' ג'ורג'יה. שקלטון ניגש אל אחד המלחים בתחנה, אדם שהוא הכיר מזה שנים ארוכות. תחילה, האדם לא זיהה אותו. באופן מסתורי, הקול שלו היה נשמע לו מוכר. שקלטון מציג את עצמו והמלח מחבק אותו מרוב התרגשות – יש האומרים שהוא אפילו בכה.
3 ימים מאוחר יותר, שקלטון עוזב את האי על כלי שיט בדרכו לחלץ את אנשי הצוות שלו מן האי אלפנט. הניסיון הראשון שלו כושל, כך גם השני, השלישי והרביעי. רק בניסיון החמישי, שלושה חודשים לאחר שהוא הגיע אל האי סאות' ג'ורג'יה, שקלטון מצליח לזהות את חופי האי הנידח. הוא מזהה עשן שמתמר מאחד המצוקים ורואה מלחים שמנופפים לעזרה. באמצעות סירת הצלה, הוא עושה את דרכו אל האי – מתפלל שאנשיו עדיין בחיים. על החוף עומדים 22 אנשי הצוות הנותרים של אוניית ה-Endurance. כולם שרדו את השהות על האי. ארנסט שקלטון, "הבוס", הצליח להציל את כולם. למרות העובדה שהוא מעולם לא הצליח להשיג את מטרותיו באנטארקטיקה ולחצות את היבשת, הוא זכור לעולמי עולמים בזכות אומץ הלב, המנהיגות והאיתנות שלו במצבים הקשים ביותר.