המונח "תמונה שווה אלף מילים" הוא הרבה פעמים נכון. תמונה יכולה להעביר בנו רגשות, מחשבות ולספר סיפור שלם רק דרך אימג' בודד. אבל מאחורי כל תמונה יש לרוב סיפור אמיתי – מי הם המצולמים ואיך הם הגיעו לשם? הרבה מהתמונות האייקוניות שאנחנו מכירים מהתרבות הפופולארית לא מספרות את הסיפור השלם, והרבה פעמים הצלמים שצילמו אותן לא ידעו בהכרח מה הם מצלמים. אספנו לכם את הסיפורים האמיתיים, והמפתיעים לעיתים, מאחורי התמונות המפורסמות.
"אם נודדת"
התמונה הזאת צולמה על ידי הצלמת דורותיאה לאנג, שהייתה צלמת תיעודית משפיעה במהלך השפל הגדול. לאנג נשכרה בשנות ה-30 על ידי משרד החקלאות האמריקאי כדי לתאר את הפועלים העניים שנותרו ללא עבודה לאחר סופות אבק שהרגו הרבה יבולים חקלאיים, בתקופה שנקראה "dust bowl". ב-1936 מכוניתה של לאנג נתקעה בצידי דרך אפר. סמוך לשם היא ראתה מחנה מאולתר של עובדי חקלאות מובטלים, והחליטה ללכת לצלם. בסדרה המדהימה שצילמה במחנה (אפשר לראות עוד תמונות בסדרה כאן) תמונה אחת בלטה במיוחד – אישה עם שני ילדים לצידה. שנים לאחר מכן לאנג סיפרה, "ראיתי את האישה המיואשת והרעבה, ונמשכתי אליה כמו מגנט".
התמונה פורסמה על שער ה"סן פרנסיסקו ניוז", עיתון בעל תפוצה ענקית בזמנו, והכתה גלים עד לוושינגטון. הרבה אנשים לא היו מודעים למצב הקשה של החקלאים, והתמונה גרמה לשינויי מדיניות בארה"ב, בעיקר בנוגע לזכויות סוציאליות ותמיכה לחקלאים. האישה הפכה לסמל לשנות השפל הכלכלי והפועלים העניים. בעקבות התמונה נשלח משלוח מזון ענק למחנה בו שהתה האישה וילדיה, אבל המשפחה כבר עזבה ונדדה למקום אחר עד שהמזון הגיע למחנה.
לאנג לא שאלה לשמה של האישה, וכך היא נותרה אנונימית עד 1978, אז חשף עיתונאי חוקר את האישה המפורסמת. שמה הוא פלורנס אוונס תומפסון, אם לשבעה ילדים, שהייתה בת 32 כשצולמה התמונה. בראיון שנערך איתה היא טענה שלאנג הבטיחה לה שהתמונה לא תפורסם, וכי חשה בושה ענקית כשגילתה שתמונה שלה ושל ילדיה הפכה לסמל של עוני ועליבות. "אני מתחרטת שנתתי לה לצלם אותי", אמרה אז תומפסון. חייה של תומפסון השתפרו לאחר מלחמת העולם השנייה. היא השתקעה בקליפורניה והתחתנה עם מנהל בית חולים, מה שהביא לה מעט ביטחון. ב-1983 היא חלתה בסרטן. ילדיה הקימה קרן מיוחדת על מנת לממן את טיפוליה, ואלפי אנשים שלחו תרומות ומכתבים. למרות העזרה, תומפסון נפטרה לאחר כמה חודשים.
"ההתאבדות היפה ביותר"
ב-1 במאי 1947 אוולין מקהייל טיפסה 86 קומות לגג בניין האמפייר סטייט בניו יורק וקפצה למותה. היא נחתה על גג לימוזינה שחנתה ברחוב. סטודנט צעיר בשם רוברט ווילס, שהיה גם צלם, עבר במקרה במקום, והצליח לצלם את מקהייל כמה דקות אחרי הנחיתה. כשעבר על התמונות הוא הבין שלכד תמונה סוריאליסטית ביותר במצלמתו: למרות שנחתה מגובה רב, מקהייל נראית כאילו היא ישנה, וכל התמונה משרה רוגע ויופי, כאילו מדובר בצילום מבוים. הכל נראה אלגנטי בתמונה, למרות שהיא מתארת מצב טרגי ביותר ומבט מקרוב מגלה את ההרס מסביבה. ווילס הציע את התמונה למגזין "LIFE", שהקדיש לה עמוד שלם 11 ימים בלבד לאחר ההתאבדות.
לא הרבה ידוע על חייה של המתאבדת המסתורית. לפי מה שאנחנו כן יודעים, מקהייל הייתה בת 23 בלבד במותה, והייתה מאורסת. היא הייתה אמורה להתחתן ביוני 1947. אז מה גרם למקהייל להתאבד? אנחנו לא ממש יודעים. מה שכן ידוע הוא שבאותו היום היא חזרה לניו יורק אחרי שביקרה את ארוסה בפנסילבניה לרגל יום הולדתו. מאוחר יותר טען כי הוא נפרד ממנה כשעלתה לרכבת לניו יורק, וכי היא לא נראתה נסערת או עצובה ואפילו הייתה שמחה. כשהגיעה לניו יורק אוולין כתבה מכתב התאבדות קצר ובו כתבה "אני לא חושבת שאני אהיה אישה טובה לאף אחד. יהיה לו הרבה יותר טוב בלעדיי". התמונה הפכה לאייקונית בזכות אנדי וורהול, שקרא לה "ההתאבדות היפה ביותר", ויצר בהשראתה את היצירה "Fallen Body" ב-1963. בעקבות פרסום התמונה הרבה אנשים ניסו לחקות את מקהייל ולקפוץ מהאמפייר סטייט, מה שהוביל להצבת שוטרים בקומות העליונות ולאמצעי בטיחות נוספים.
"יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס"
התמונה הזאת הפכה כבר לאייקונית, וזכתה לאינספור חיקויים, מחוות, גלויות ומה לא. היא מתארת מלח מנשק אישה שנראית לבושה בשמלה לבנה ב-14 באוגוסט 1945 בזמן חגיגות הניצחון של ארה"ב על יפן במלחמת העולם השנייה. הצלם אלפרד אייזנשטאדט מכר את התמונה למגזין "LIFE" והיא הופיעה על השער וזכתה לתהילה. צלם נוסף שהיה במקום צילם את הזוג מזווית אחרת (ניתן לראות פה), אך הוא נחשב לצילום פחות טוב.
אבל מי הם האנשים המצולמים? מכיוון שלא ממש ניתן לראות את הפנים שלהם, במשך השנים הרבה אנשים טענו שהם המלח או האחות בתצלום. חוקרים שבחנו את התמונה הגיעו למסקנה שהמלח הוא ג'ורג' מנדוסה. לפי הסיפור שלו, הוא היה בקולנוע עם אשתו לעתיד (שאפילו מופיעה ברקע התמונה), וכשיצא ראה את החגיגות. הוא תפס את האישה הראשונה שראה והדביק לה נשיקה, כל זאת בנוכחות אשתו. מאוחר יותר חוקרים נוספים טענו כי הוא אינו יכול להיות האיש בתמונה. גם זהות האישה לא ברורה לחלוטין. אישה בשם אדית שיין טענה שהיא המצולמת, ושעבדה בבית חולים סמוך ויצאה להשתתף בחגיגות. לאחר מותה של שיין התברר כי היא לא הייתה יכולה להיות האישה בתמונה בשל גובהה, שנמוך בהרבה מהאישה המצולמת.
הצילום זכה להרבה ביקורות שכן לאחר שהתברר כי לא מדובר בזוג, נראה כי התמונה מתארת תקיפה מינית שהתרחשה ברחוב. משהו בתנוחה של האישה משדר חוסר נוחות ונראה שהמלח תופס אותה בכוח. התיאור של מנדוסה, שהוא אולי האיש המתואר בתמונה, מחזק את ההנחה שהוא תפס אישה אקראית ברחוב בכוח, ונישק אותה בנוכחות ארוסתו. למרות זאת, התמונה הפכה לתיאור מזוקק של השמחה והאקסטזה ברחובות עם תום המלחמה.
"האדם הנופל"
"האדם הנופל" הוא חלק מסדרה של 12 תמונות שצילם הצלם ריצ'רד דרו, שתיעד את האנשים שקפצו מחלונות מגדלי התאומים הבוערים ביום ה-11 בספטמבר, 2001. התמונה הזאת הפכה למפורסמת, שכן האיש נראה כאילו הוא צולל או עף, ולא נופל. התמונה פורסמה ב"ניו יורק" יום למחרת ההתקפה, וזכתה בפרסי עיתונות רבים.
אבל מיהו האיש שהעדיף לקפוץ למותו מאשר למות בתופת שהתרחשה בבניין? לפי הערכות, כ-200 אנשים קפצו באותו היום ממגדלי מרכז הסחר העולמי (כ-2,997 אנשים מתו באותו היום). בנוסף לאלו שבחרו לקפוץ, ישנם הרבה אנשים שהועפו דרך החלונות בעקבות ההדף הרב של הפיצוצים. ב-2006 נעשה סרט תיעודי שניסה להתחקות אחר האיש בתמונה. ככל הנראה האיש הוא ג'ונתן בריילי בן ה-43, שעבד בקומה 106 של המגדל הצפוני. לפי חברים וקרובי משפחה, לבריילי הייתה אסטמה קשה, מה שכנראה גרם לו לסבול במיוחד במשרדים אפופי העשן, ולבחור לקפוץ מאשר למות בייסורים.
"ארבעה ילדים למכירה"
התמונה הזאת צולמה ב-4 באוגוסט, 1948 בשיקגו, ופורסמה למחרת בעיתון. האישה המצולמת היא לוסיל צ'אליפוקס, שהייתה אז בת 24, וארבעת ילדיה: לנה בת ה-6, ריי-אן בת ה-5, מילטון בן ה-4 וסו אלן בת השנתיים. הם מצולמים ברחוב בשיקגו שנודע אז כ"רחוב המכירות", בו אנשים העמידו למכירה פומבית חפצים שהיו להם, במעין שוק פשפשים מאולתר. לוסיל ובעלה ריי בן ה-40 היו נואשים באותה התקופה. הם שניהם היו חסרי עבודה, לא היה להם מספיק אוכל להאכיל את הילדים, עמדו לזרוק אותם מהדירה בהם גרו, ולוסיל הייתה שוב בהריון.
לאחר שהתמונה התפרסמה בעיתון וזכתה לתפוצה רחבה בעוד עיתונים ברחבי המדינה, מצבה של המשפחה השתפר במעט. הרשויות מצאו להם בית וריי מצא עבודה. אבל המצב לא היה טוב להרבה זמן - ריי נטש את המשפחה, ולוסיל בילתה את זמנה עם גברים מפוקפקים והזניחה את ילדיה. כתוצאה מכך, כשנתיים לאחר שצולמה התמונה, בנה הבכור דיוויד (שלא מופיע בתמונה) הוצא מהבית על ידי רשויות הרווחה לאחר שהוא נמצא מחטט בפחים כשהוא סובל מתת תזונה קשה ועקיצות חרקים מזוהמות. הוא אומץ על ידי משפחה שהייתה מאוד קשוחה אליו והתעללה בו, ובגיל 16 הוא ברח מהבית והתגייס לצבא. הוא שוחרר מהצבא לאחר שאובחן כסובל מסכיזופרניה.
גם מצבם של שאר הילדים לא היה טוב במיוחד. ריי-אן טוענת שהיא נמכרה יותר מאוחר עבר 2 דולר בלבד כדי שלאימה יהיה כסף להימורים. כשהייתה בת 16 היא נחטפה ונאנסה על ידי כמה נערים. היא נכנסה להריון ונשלחה לבית מיוחד לאמהות לא נשואות. סו אלן ומילטון אומצו על ידי משפחה אחרת, שהתעללה בהם והרביצה להם לעיתים קרובות.
ב-2013 האחים שנותרו בחיים נפגשו באיחוד מריר-מתוק. הם כבר קשישים וחולים, ולחלקם זו הפעם הראשונה שהם פוגשים את בני משפחתם לאחר שנפרדו מהם בגיל צעיר מאוד. "אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי", אמרה ריי-אן. "אני חושבת שהדחקתי הכול". לגבי אימם כולם הסכימו שהיא הייתה אם מתעללת שלא התייחסה אליהם. "האם הביולוגית שלי אף פעם לא אהבה אותנו. היא שנאה אותי כל כך שפשוט לא היה אכפת לה מה יקרה לי", אמר מילטון. לסו אלן היה סרטן ריאות, והיא הייתה חולה מדי כדי לדבר בזמן הראיון, אז היא שרבטה על נייר את דעתה על אימה: "אני מקווה שהיא נשרפת בגיהינום".
"התמוטטות"
ביולי 1975 בבוסטון, צלם צעיר בשם סטנלי פורמן, שעבד בעיתון "בוסטון הארלד", קיבל טלפון שיש שריפה בבניין ישן בעיר. כשהגיע למקום פורמן ראה אם צעירה בת 19 בשם דיאנה בריאנט וטיארה בת השנתיים, בת הסנדקאות שלה, שנלכדו בבניין הבוער. כבאי הצליח להוביל אותן ליציאת החירום, כשלפתע מדרגות החירום התמוטטו. התמונה היא חלק מסדרת המתעדת את נפילתן, כשהאם מתה מפצעיה אך הפעוטה שרדה בזכות העובדה שנחתה על גופתה של אימה. (ניתן לראות את הסדרה השלמה והמצמררת כאן).
הצלם קיבל את פרס פוליצר עבור התמונה ב-1976. בזמנו היא עוררה ביקורת רבה שכן הצילום חודר לפרטיותן של המצולמות, ומציג את מותה של אחת מהן. למרות זאת, הצילום חשוב במיוחד שכן הוא הוביל לשינוי מדיניות של ממש. בעקבותיו ובעקבות המחאה הציבורית שהוקמה, הרשויות בבוסטון הובילו חוקים שנוגעים לבטיחות בדירות, מה שהוביל לירידה במקרי מוות כתוצאה מתאונות ושריפות בבתים.
"דאלי אטומיקאס"
סלבדור דאלי היה דמות ססגונית, אקסצנטרית ומאוד תיאטרלית. ציוריו היו מלאי דמיון, סוריאליסטיים ומורכבים. כך שהגיוני שצילום פורטרט של דאלי לא יהיה סתמי או משעמם. ואכן הצילום הזה הוא רחוק מלהיות סתמי או משעמם. הצלם האמריקאי פיליפ הלסמן צילם את דאלי בסטודיו שלו ב-1948, הרבה לפני המצאת הפוטושופ. בתמונה ניתן לראות שלושה חתולים עפים, מים נשפכים מדלי ואת דאלי עצמו במעין ריקוד באוויר. השם של התמונה הוא רפרנס לציור של דאלי עצמו שנקרא "לדה אטומיקה", שאותו אף ניתן לראות בצד הימני של התמונה, מאחורי החתולים. נדרש להלסמן 28 ניסיונות לפני שהצליח להגיע לתוצאה הראויה.
כפי שאתם בטח מבינים, ההפקה של הסיפור הייתה מאוד קשה. אשתו של הצלם החזיקה את הכסא באוויר בזמן ששני עוזרים מוכנים בצד עם דלי מלא מים ועוד שני עוזרים מחזיקים את החתולים בצד אחר. ואז דאלי היה אמור לקפוץ. בין טייק לטייק הצלם הלך לפתח את התמונות בזמן שהעוזרים מנקים את הסט כדי להתכונן לתמונה הבאה. "אחרי 6 שעות סוף סוף הצלחתי להשיג את התמונה שרציתי. העוזרים שלי היו מלאים במים ובשריטות חתולים, אבל אחרי 28 טייקים הקסם קרה".
ניתן לראות כאן את כל התמונות המפוספסות וכן תמונה שמראה את ה"מאחורי הקלעים" של ההפקה.
"הנערה האפגאנית"
הנערה הזאת צולמה על ידי העיתונאי והצלם סטיב מקקורי בפקיסטן של 1985, לאחר שהוגלתה מאפגניסטן על ידי הצבא האדום. היא התגוררה במחנה פליטים והייתה כבת 12 בזמן הצילום. התמונה פורסמה על שער "הנשיונל ג'יאוגרפיק" וזכתה להצלחה מיידית. היא אחת מהתמונות הכי מזוהות בעולם, והיא הפכה לסמל האזור המסוכסך, וגם לסמל לפליטים בכל העולם.
למרות התמונה המדהימה, זהותה של הנערה הייתה אנונימית במשך כ-17 שנה: אמצעי תקשורת מערביים לא הורשו להיכנס למדינה אחרי שהטאליבן תפס את השלטון, וניסיונות להיכנס למדינה נדחו. למרות זאת, כולם רצו לדעת מה עלה בגורלה של הנערה היפה. ב-2002 מקקורי הצלם וצוות של "הנשיונל ג'יאוגרפיק" נסע לאפגניסטן על מנת לנסות לאתרה, ואפילו צילמו סרט תיעודי בנושא. לבסוף הם הצליחו לאתר את האישה, ששמה שרבט גולה (ניתן לראות כיצד היא נראית כיום פה). היא זוהתה בוודאות כילדה המצולמת בעזרת טכנולוגיה מתקדמת של זיהוי ביומטרי של קשתית העין. היא מעולם לא ראתה התמונה המפורסמת של עצמה, והצוות הראה לה את התמונה שריגשה מיליונים. כ-17 שנה לאחר התמונה המקורית, היא הופיעה שוב על שער המגזין, רק הפעם כשהיא רעולת פנים ומחזיקה את התמונה המפורסמת, עם הכותרת "נמצאה".