הרמינה בראונשטיינר נחרטה בדפי ההיסטוריה בתור אחת הסוהרות הסדיסטיות בשורות ה-SS. לאורך שירותה במלחמת העולם ה-2, היא הוצבה במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, בכולם היא התעללה באכזריות באסירות, אסירים ואפילו ילדים.

נולדה בווינה ב-16 ביולי, 1919, הרמינה חלמה להיות אחות סיעודית. למרות זאת, בהיעדר יכולת להרשות לעצמה את לימודי הרפואה היא הפכה לעוזרת בית. בשלהי שנות ה-30, היא עבדה בביתו של מהנדס אמריקאי שהתגורר בבריטניה, לפני שחזרה לאוסטריה בעקבות האַנְשְׁלוּס (סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית). בגיל 19, היא מצאה עבודה במפעל למטוסים ושם עבדה למעלה משנה עד שהחלה את הכשרתה כסוהרת במחנה הריכוז ראוונסבריק, צפונית לברלין.

בראונשטיינר נשארה במחנה הריכוז במשך 3 שנים, תחת פיקודה של מריה מנדל – לימים מפקדת מחנה הריכוז לנשים באושוויץ ופושעת מלחמה שאחראית למותן של יותר מחצי מיליון נשים. באוקטובר של 1942, היא עברה לשרת במחנה הריכוז מיידנק בתור סוהרת במפעל בדים שבו העבידו אסירות בכפייה. עד מהרה, היא קודמה בתפקידה והייתה אחראית על סלקציות של נשות וילדי המחנה.

הסוסה הדורסת

במהלך תקופתה במיידנק, היא זכתה בעיטור מופת על תפקודה במחנה. כמו כן, היא קיבלה את הכינוי "הסוסה הדורסת" בעקבות החיבה החולנית שלה לדרוך על אסירות עם המגפיים הכבדים שלה ולבעוט בהן בכוח. ניצולי שואה שהיו עדים למעשיה במחנה הריכוז תיארו את התקפי הזעם הבלתי נשלטים שלה בבתי משפט בארה"ב ומאוחר יותר גם בגרמניה.

"ראיתי אותה תופסת ילדות בשיער וזורקת אותן למשאיות שהובילו אותן לתאי הגזים", תיארה ניצולה אחת בבית המשפט בדיסלדורף אחרי המלחמה. נשים אחרות העידו כיצד היא בעטה פעם באישה עד שהיא מתה בייסורים קשים. בינואר 1944, היא הועברה בשנית לראוונסבריק ושם הפכה לסוהרת הראשית באחד ממחנות העבודה הסמוכים לברלין. ניצולים תיארו מאוחר יותר כיצד היא הייתה מתעללת באסירות עם שוט של סוסים – ואפילו הרגה שתי נשים בעזרתו.

רופא צרפתי שהוצב במחנה תיאר איך פעם אחת היא הצליפה באסירה ומנעה ממנו לטפל בה. "ראיתי אותה במו עיניי מצליפה 25 פעמים בנערה רוסייה שהייתה חשודה בפעילות חבלנית", סיפר. "כל הגב שלה היה מלא חתכים ולא הרשו לי להתקרב אליה". לקראת סוף המלחמה, היא הצליחה להימלט בחזרה לווינה ושם נעצרה על ידי הרשויות.

בראונשטיינר נשפטה בגין פשעים נגד האנושות על פועלה במחנה הריכוז ראוונסבריק ונידונה ל-3 שנות מאסר. באפריל 1950, היא שוחררה ממאסר ומצאה עבודה בתור עוזרת במלון – שם היא הכירה את בעלה, פועל בניין אמריקאי ושמו ראסל ריאן.

"אשתי לא תפגע בזבוב!"

וריאן נישאו באוקטובר 1958 והיגרו יחד לקנדה, לפני שעשו את דרכם לארה"ב. השניים התגוררו ברובע קווינס שבניו יורק, שם היא טיפחה לעצמה מוניטין של עקרת בית ידידותית וחרוצה. היא חיה בשקט ובשלווה במשך 6 שנים, עד שיום אחד ג'וסף לליוולד, כתב עיתון ה-New York Times, דפק על דלתה. לדבריו של העיתונאי, בראונשטיינר פתחה את הדלת ולאחר שבירכה אותו לשלום אמרה: "אלוהים, ידעתי שזה יקרה. מצאתם אותי".

בעזרתו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, פשעיה של בראונשטיינר בתקופת מלחמת העולם ה-2 נודעו לרשויות החוק האמריקאיות והליך משפטי בנוגע לגירושה נפתח. בעלה היה המום למשמע ההאשמות נגדה. "אשתי לא תפגע בזבוב!", הטיח. "אין אדם ישר ממנה בעולם כולו. היא אמרה לי שכל פועלה היה במסגרת שירותה במלחמה. היא הייתה מגויסת". למרות זאת, העדויות הקשות נגדה רק הלכו והצטברו ובקיץ של 1973, בראונשטיינר הפכה לנאצית הראשונה שגורשה מארה"ב למערב גרמניה.

בגיל 54, היא נשפטה יחד עם עוד 15 אנשי ונשות SS לשעבר בגין פשעי מלחמה. פרקליטים אמנם לא הצליחו להרשיע אותה בכל הסעיפים שיוחסו אליה, אבל כן היה להם מספיק ראיות כדי להרשיע אותה ברצח של 80 בני אדם, סיוע ברצח של 102 ילדים וסיוע ברצח של 1,000 בני אדם. ביוני 1981, בראונשטיינר נידונה לרצות מאסר עולם.

15 שנים אחרי גזר דינה, בראונשטיינר שוחררה ממאסר בעקבות התדרדרות במצבה הרפואי. בשלב הזה בחייה, היא כבר הייתה בת 77, מאובחנת עם סוכרת ואף נאלצה לעבור ניתוח לקטיעת רגלה. מצבה הרפואי הוסיף להתדרדר מאז, ובאפריל 1999 "הסוסה הדורסת" מתה בביתה בעיר בוכום, מרכז גרמניה. בעקבות הפרשה, הממשל האמריקאי הורה על הקמת מחלקת חקירות מיוחדת במשרד המשפטים שמטרתה לאתר פושעי מלחמה, על מנת לשלול את אזרחותם ולגרש אותם מהמדינה.