השנה הייתה 1906 כאשר אנדרו הלגילן, בן 49, החליט לענות למודעה נוגעת ללב בעיתון הנורבגי 'מיניאפוליס טידנדה'. המודעה נכתבה על ידי אישה בודדה ששמה בל גינס, בת 46. היא בסך הכל רצתה להכיר מישהו שיהיה בן זוגה בחווה המשפחתית בעיירת לה פורט, אשר במדינת אינדיאנה. השניים שלחו אחד לשנייה מכתבי אהבה במשך 18 חודשים, בהם גינס הביעה את אהבתה כלפי הלגילן וזה הביע רצון עז לעבור לגור איתה בחווה. "אנחנו נהיה כל כך מאושרים כשתגיע הנה", היא כתבה לו והוסיפה, "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם הזה". הלגילן כבר היה נחוש לעבור לגור איתה, אבל אז גינס ביקשה ממנו שתי בקשות תמוהות: הראשונה שהוא לא יספר דבר לגבי הזוגיות שלהם לבני משפחתו, שכן היא רצתה שזאת תהיה הפתעה בשביל כולם. השנייה, שהוא יביא איתו לארה"ב את כל חסכונותיו.

בתחילת 1907, הגיע הלגילן לאינדיאנה וכשבוע מאוחר יותר, השניים כבר היו בסניף הבנק המקומי. הם ביקשו להוציא את כל חסכונותיהם המשותפים, 2,839 דולרים ליתר דיוק (שזה 75 אלף דולר בימינו). הפקיד שאל אם הם מעוניינים לקבל את הסכום בהמחאה, אבל גינס התעקשה על כסף מזומן. הפקיד נענה לבקשתה והשניים יצאו מהסניף. זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את הלגילן בחיים.

אחרי 18 חודשים של פיתוי אינטנסיבי, גינס קיבלה סוף סוף את מה שהיא רצתה – את הכסף של הלגילן. ברגע שהמזומן היה בידייה, כבר לא היה לה צורך ב"מאהב". הוא נרצח, בותר לחתיכות ונקבר בשטחי החווה שלה. על פי ספרו של הרולד שכטר, "נסיכת הגיהינום: המסתורין שמאחורי בל גינס, רוצחת הגברים", הלגילן היה רק אחד הקורבנות במסע ההרג האכזרי של החוואית מאינדיאנה. הוא היה רק אחד מבין מספר גברים שענו למודעה הנוגעת ללב שלה בעיתון ומצאו את עצמם ללא חסכונות וללא רוח חיים.

רוצחת מלידה

גינס נולדה בשנת 1859, בעיירה הנורבגית סלבו. שמה המקורי היה בריינהילד פולסדטר סטורסט, אך כאשר היגרה לארה"ב בשנות ה-80 של המאה ה-19, היא שינתה את שמה לבל. בשנת 1884, היא נישאה לשומר לילה בחנות כלבו בשיקאגו, שמו היה מאדס דיטלב אנטון סורנסון. כעשור מאוחר יותר, השניים קנו חנות ממתקים, אותה הם התקשו לנהל. מהר מאוד החובות התחילו להצטבר. אף על פי כן, תמיד עשה רושם שגינס מצליחה לגייס כספים בדרכים נכלוליות.

באותה שנה שבה הם קנו את חנות הממתקים, בית העסק נשרף כליל. חוקרי חברת הביטוח אומנם חשדו שמדובר בהצתה, אבל השניים הצליחו לזכות בכספי התביעה. 6 שנים מאוחר יותר, כאשר ביתם נשרף, גינס הצליחה לשים את ידיה על כספי הביטוח שוב. לקראת תחילת המאה ה-20, היא כבר עלתה מדרגה בערמומיותה. באותו זמן, עמד לפוג תוקפה של פוליסת ביטוח החיים של בעלה, אשר הייתה בשווי של 2,000 דולרים. על כן, השניים הוציאו פוליסת ביטוח חדשה בשווי 3,000 דולרים. ב-30 ביולי 1900, סורנסון נהרג כתוצאה מדימום מסתורי במוחו – באותו יום, כששתי הפוליסות עדיין היו בתוקף, גינס תבעה את הביטוח והצליחה לזכות בכסף (כ-150 אלף דולרים בימינו).

כשנה לאחר מותו של סורנסון, גינס קנתה את שטחי החווה שלה בלה פורט. 48 דונמים של שטח חקלאי. היא נישאה עוד פעם אחת – הפעם לגבר ששמו פיטר. השניים ניהלו מערכת יחסים אוהבת - לפחות לפי מה שהוא חשב - במשך 8 חודשים, עד שזה מצא את עצמו ללא רוח חיים בנסיבות תמוהות. בדיקה רפואית של גופתו העלתה כי הוא מת כתוצאה מטראומה חזקה לראש. ליתר דיוק, החלק האחורי של גולגולתו היה מנופץ לחלוטין. גינס טענה שזאת הייתה תאונה נוראית, שמטחנת בשר נפלה על ראשו. בהיעדר ראייה שתוכיח אחרת, לא הייתה ברירה לרשויות אלא להאמין לה.

כמה שנים מאוחר יותר, גינס התחילה לכתוב את אותן מודעות קורעות לב בעיתונים שונים. היא הציגה את עצמה כאישה בודדה ואומללה שרק מחפש גבר שיסכים לחיות עמה בשלווה. זאת הייתה המלכודת המושלמת. ככל שהיא כתבה ביותר עיתונים, כך יותר גברים פנו אליה. מכולם היא ביקשה לבוא עם חסכונותיהם וכולם נענו לבקשתה. ג'ורג' ברי, תושב אילינוי, הגיע לחווה שלה עם 1,500 דולר במזומן. כריסטיאן הילקבן מכר את החווה שלו בנורבגיה והגיע לאינדיאנה עם 2,000 דולר במזומן. גבר אחר ששמו אמיל תג הביא איתו חסכונות בשווי של כ-2,000 דולרים, בעוד שג'ון מו ואול בודסברג הגיעו ללה פורט עם 1,000 דולר במזומן. כולם הגיעו עם ציפייה למצוא אישה אוהבת ובמקום זה, מצאו את מותם.

"האדונית של טירת המוות"

"כמו פסיכופתים רבים, היא הייתה ערמומית מאוד", כותב שכטר בספרו. "היה לה כישרון יוצא דופן בזיהוי קורבנות פוטנציאליים, בעיקר רווקים נורבגים בודדים. רבים מהם היו מנותקים לחלוטין ממשפחותיהם. היא נהגה לפתות אותם עם הבטחות לגבי בית חם ובישול נורבגי מסורתי. היא ציירה תמונה יפהפייה של חיים פסטורליים יחד איתה בחווה, חיים שהם ייהנו מהם".

ב-1907 גינס שכרה את שירותיו של ריי למפיר, נגר מקומי. השניים פיתחו מערכת יחסים אינטימית לתקופה קצרה, עד שזו החליטה להיפרד ממנו בסמוך לזמן שהלגילן הגיע לארה"ב. מסתמן שהנגר לא קיבל את הפרידה יפה כל כך, שכן כמה חודשים מאוחר יותר גינס הגישה נגדו תלונה במשטרה על הטרדה. לטענתה, למפיר איים לרצוח אותה ולשרוף את החווה שלה. ב-27 לאפריל של אותה שנה, החווה של גינס נשרפה כליל ולמפיר נעצר בחשד לרצח והצתה - כאשר לא היה זכר לגינס.

הרשויות המקומיות מצאו גופה חרוכה בשטחי החווה השרופה, אך הם לא יכלו לקבוע באופן ודאי שזו אכן הייתה גינס – שכן ראשה נערף. לוחמי האש ומתנדבים סרקו את השטח בחיפוש אחרי הראש, אך הם לא מצאו אותו. מה שהם כן מצאו בשטחי החווה היה דבר שזעזע את כל אזרחי ארה"ב.

ב -3 במאי, אנשי כוחות ההצלה מצאו את מה שנשאר מגופתו של הלגילן, כמו גם את חלקי גופותיהם של שאר הגברים. חוקרי המשטרה תיארו את התגלית המזעזעת בתור "תערובת של חלקי גוף רקובים: גופות מבותרות תחובות בשקי יוטה, ראשים ערופים ואינספור גפיים עליונות ותחתונות מפוזרות בכל עבר". יומיים מאוחר יותר, בל גינס הפכה להיות אחת הנשים הכי מפורסמות בכל אזור צפון-מערב ארה"ב. בעיתונות המקומית נהגו לכנות אותה במגוון שמות, ביניהם: "המפלצת מאינדיאנה", "השטן מלה פורט", "האדונית של טירת המוות" ו-"נסיכת הגיהינום". בשלב הזה, החווה של גינס כבר הפכה ליעד תיירות פופולארי במדינה.

שכטר מספר בספרו על הפרשייה כי חברות תחבורה אמריקאיות נהגו לארגן סיורים מודרכים למבקרים מכל רחבי ארה"ב. "בשלב מסוים, כל המלונות בלה פורטה והסביבה היו בתפוסה מלאה", הוא כותב, "במקרים מסוימים, אנשים אפילו הסכימו לישון במסדרונות. על פי ההערכות, לפחות 10,000 אנשים הגיעו לחווה בשביל הזדמנות להציץ בזירת הרצח המורבידית".

בחודשים שלאחר התגלית הנוראית, האיזור פרח מרוב תיירים. רוכלים מקומיים התחילו למכור חטיפים בסמוך לחווה שבה נמצאו גופותיהם של עשרות גברים. כמה מהתיירים אפילו נצפו קופצים אל תוך החפירות בחיפוש אחר מזכרות מזירת הרצח ההמוני.

"תמונות גופתו המרוטשת של אנדרו הלגילן נמכרו בתוך דקות ספורות", מספר שכטר, "תמונות שהראו את גולגולות הקורבנות האחרים היו פופולריים גם כן. עדי ראייה מקומיים סיפרו על מקרה שבו אישה צעירה ונאה נראתה סוחבת בחצאית שלה גופה של כלב שכביכול מת כתוצאה מהניסויים של גינס ברעלים שונים" – זה היה כמו פסטיבל.

עד היום מספר הקורבנות של גינס אינו ידוע בוודאות. ב-3 במאי 1907, אנשי כוחות ההצלה מצאו את חלקי הגופות של 12 גברים בשטחי החווה שלה. אף על פי כן, חוקרי המשטרה סברו כי היא הרגה קרוב ל-30 אנשים לאורך חייה – ועד היום היא מוכרת בתור אחת הרוצחות הסדרתיות הכי ידועות לשמצה של המאה ה-20. חשוב להדגיש כי הרשויות מעולם לא הצליחו לקבוע באופן וודאי כי הגופה החרוכה שנמצאה בשטחי החווה היא אכן של בל גינס. על כן, גורלה הסופי נשאר בגדר תעלומה.

"אולי היא אכן מתה בשריפה ואולי היא ביימה את כל התרחיש הזה. שתי האפשרויות הללו נשמעות לי סבירות לחלוטין", כותב שכטר. "אחרי שהשקעתי שנים מחיי בתחקור של הסיפור המזעזע שלה, אני יכול להגיד בוודאות שהיא הייתה מסוגלת לתכנן מעשה שכזה. זה ללא ספק מתאים לאופי הערמומי שלה. אני אומנם מאמין שהיא כן מתה בשריפה, אבל רוב האנשים שדיברתי איתם על המקרה לאורך השנים מעריכים שהיא הצליחה להתחמק – את התשובה הסופית, כנראה שלעולם לא נדע".

(מקור)