מאז ומעולם, אנשים תמיד מרותקים בכל הקשור לרוצחים סדרתיים. בין אם אתם אוהבים את זה או לא, זה לא ממש משנה, העובדה היא שיש אנשים עם אובססיה לפושעים המופרעים הללו - ומדי פעם, חלק מהם מתעלים את האובססיה הזו למקום חיובי. פול הריסון הוא אחד המקרים הללו.
מוגדר בעיניי רבים בתור ה-Mindhunter (צייד המחשבות) האנגלי, הריסון הוא אחד המומחים המובילים בבריטניה לרוצחים סדרתיים. במהלך תפקידו כפרופיילר (מנתח אישיות) של רוצחי המונים ורוצחים סדרתיים, הוא ראיין יותר מ-70 אנשים שהורשעו בעברות רצח שונות ומזוויעות - מהקצב מיורקשייר, אל ג'ון ויין גייסי ועד לצ'ארלס מנסון. בראיון מיוחד לכלי התקשורת בארה"ב, הריסון חושף את הדברים המטרידים ביותר שהוא נחשף אליהם וכמה דברים מרתקים שהוא למד על הפסיכה של הפושעים הללו. הנה 5 מהם:
1. הריאיון הראשון
"האדם הראשון שראיינתי היה ג'ון ויין גייסי, הידוע בכינויו 'פוגו הליצן'. הוא נהג ללכת למסיבות של ילדים לבוש כמו ליצן ושם הוא רצח ילדים - בעיקר בנים. אני זוכר לאורך כל השיחות שלי איתו שהוא מעולם לא הביע חרטה. הוא מעולם לא חשב שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא היה גם מאוד פתוח לגבי מה שהוא עשה, הוא שיתף המון. אני זוכר שחזרתי לחדר שלי במלון אחרי השיחה איתו וחשבתי לעצמי: 'אלוהים אדירים'. באותה תקופה הייתי מצמיד כיסא לדלת כדי לוודא שאף אחד לא יכנס פנימה".
2. התלונה ההזויה בעולם
"הריאיון הראשון שלי עם הקצב מיורקשייר היה בתקופה שגרתי בעיר לידס. אני זוכר שישבתי מולו וחשבתי לעצמי: 'הנה האדם שגרם לכל האנשים בעיר שלי לאבד את עשתונותיהם'. בשלב מסוים במהלך הריאיון איתו, הוא שאל אותי בשיא הרצינות 'למה אתה כל כך קר וחסר לב?'. אני זכור שזה שיעשע אותי. כלומר, כשאתה מקבל הערה כזאת מאדם כמוהו, קשה לקחת אותה ברצינות. אחר כך הוא התחיל לאיים שהוא יגיש עליי תלונה על זה שאני נוהג בו ב-'חוסר תרבותיות'".
3. מאפיינים עיקריים
"כל הקלישאות, כמו זו שהם מרטיבים את המיטה או מתעללים בחיות, זה לא קורה באמת. אם הייתי צריך לסכם את המאפיינים העיקריים אז הייתי אומר: רהוטים, אינטילגנטיים ומניפולטיביים. קחו את צ'ארלס מנסון לדוגמא, הוא היה המוניפולטור האולטימטיבי. הוא גרם למאמינים שלו לצרוך כל כך הרבה סמים ואלכוהול, שהם ממש האמינו לו שהוא המשיח. שהוא יהיה המנהיג של העולם. בראיונות איתו, הוא נהג לבקש ממני לקרוא לו 'אולד צ'ארלי' ואפילו ניסה לשלהב אותי. זה לא הצליח לו".
4. אשמה של רוצח
"הרוב המוחלט חוו אלימות בילדות שלהם, בין אם זה דרך האב, האם או דרך חשיפה לפשע. אני חושב שהרבה מהם פועלים מתוך רצון כלשהו להיות משהו שהם לא או מתוך רצון לעשות משהו שהם פספסו. אלו אנשים עם הרבה אשמה. היו מקרים שראיתי רוצחים סדרתיים ממררים בבכי מול העיניים שלי - ומה אתה אמור לעשות במצב כזה? לנחם אותם? הדמעות שלהם לא גורמות לי להרגיש גאה, אבל זה כן מרגיש כמו פריצת דרך".
5. העונג מהכוח
"כמעט כולם חוו טראומה קיצונית בחייהם. מה שהם עושים בדרך כלל, זה לשבת כל היום ולהפנים את הטראומה הזאת עד לנקודה שהם לא מסוגלים לשלוט בה יותר. אז, הם יוצאים לצוד. הם הולכים לרחוב וברגע גורלי אחד, הם קולטים את הקורבן שלהם. 'הוא לבד', הם חושבים לעצמם, 'הוא לבד ואני אהיה זה שבשליטה'. זו צורת החשיבה שלהם. לפתע, הם כבר אחרי הרצח - ואז מגיע העונג. העונג מהכוח לקחת חיים של בן אדם. התחושה הזאת זה מה שמושך אותם לעשות את זה שוב אחר כך. למעשה, זה הרגע שהם יודעים שהם יעשו את זה שוב".