A post shared by CultNews101 (@cultnews101) on

סיפור ההתבגרות של ליליה טווארה היכה גלים בתקופה האחרונה, זאת בעקבות הדימיון המצמרר לעלילת ספרה של מרגרט אטווד – "סיפורה של שפחה".

בצעירותה, ליליה טווארה גדלה בכת גלוריווייל הידועה לשמצה, שם היא למדה שנשים צריכות להיות כנועות וצייתניות. בספר הזכרונות שלה, Daughter of Gloriavale: My Life in a Religious Cult, טווארה מתארת את חייה בכת: את המדים המשפילים, את האופן שבו חינכו אותה לכבד גברים ואת החוקים הנוקשים שהיא הייתה צריכה לציית להם.

באתר האינטרנט של טווארה היא כותבת: "בצעירותי, חלקתי חדר שינה עם שאר המשפחות של הכת. קראנו לכולם 'אחינו ואחיותינו של ישו הקדוש'. כל חיינו סבבו סביב סגידה לאלוהים ולכנסיית גלוריווייל".

קהילת גלוריווייל נפוצה בניו זילנד מאז שלהי שנות ה-60, בעיקר באזור האי סאות' איילנד. מייסד הכנסייה היה מטיף ששמו נוויל קופר, סבה של טווארה. הוא הקים את הקהילה יחד עם אשתו גלוריה, אשר על שמה נקראה הכת.

לגדול כאישה בגלוריווייל הייתה משימה לא פשוטה. כל נשות הקהילה, ללא יוצא מן הכלל, היו צריכות ללבוש שמלות כחולות ולעבוד בשביל הקהילה – ולא עבור משכורת. לאורך השנים, נערות רבות מצאו את עצמן נשואות לגברים מבוגרים, אשר ציפו מהן לטפל במשק הבית, לשרת אותם ולציית לכל בקשותיהם.

טווארה מספרת שוותיקי הכת נהגו להעניש את הילדים הלא ממושמעים ולהכות אותם. המשפחות בגלוריווייל היו גדולות, שכן נאסר השימוש באמצעים למניעת היריון. לסבה של טווארה לצורך העניין היו לא פחות מאשר 19 נכדים. בני הכת מספרים שתקיפה מינית הייתה תופעה שכיחה בקהילה – ונוויל בעצמו הואשם בשלושה מקרים של תקיפת קטינה (הצעירה ביניהן הייתה בת 12). זאת הייתה המציאות של טווארה במשך 18 שנים, עד שהיא החליטה לברוח משם.

למרות הזכרונות המרים שלה מן הכת, טווארה מספרת שישנם דברים שהיא מתגעגעת אליהם בגלוריווייל. טווארה כותבת בספר הזכרונות שלה: "כשעזבתי את המשפחה שלי, לא העליתי בדעתי שאני אתגעגע לכת. לא תיארתי לעצמי עד כמה יחסרו לי בני המשפחה וחבריי. אני כמהה לחדש איתם את הקשר".

בשבוע שעבר, ב-15 למאי, נוויל קופר נפטר בגיל 92 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. בני הקהילה היו היחידים שהורשו להשתתף בלוויה. עקב פעילותו הנוראית לאורך השנים, חלק מבני משפחתו סרבו להגיע – כולל שניים מנכדיו.

 (מקור)