כמעט כולנו גדלנו עם סיפור לפני השינה, לרוב מאחד מספרי הילדים הקלאסיים. ילדות, בגדול, היא תקופה אפלה. ילדים הם סוג של פסיכופטים מפחידים שאנחנו מקבלים את ההתנהגות שלהם בתקווה שהיא תעבור. ספרי ילדים, הם כמו ילדים, לכאורה חמודים, אבל מתחת לפני השטח מדובר בפסיכוזה לא פשוטה. הרבה מהם מכילים מסרים נסתרים, סודות אפלים וסופרים שנויים במחלוקת (בלשון המעטה). אנחנו נהרוס לכם את הילדות, ואתם תמשיכו להקריא את הספרים האלה לילדים שלכם.
פיטר פן בממלכת הקריפיות
פיטר פן שבה את ליבם של מיליארדי ילדים מאז שפורסם במחזה בשנת 1904 ולאחר מכן בספר שפורסם ב-1911. פיטר הוא ילד נצחי שמסרב להתבגר, וחי בארץ קסומה בשם "ארץ לעולם-לא", יחד עם חבורת ילדים בשם "הילדים האבודים". אלא שהסיפור שובה הלב (איזה ילד לא רצה לעוף ולחיות בלי השגחת הורים?) מסתיר מאחוריו כמה עובדות קצת מפוקפקות על הסופר ג'יימס מתיו ברי, שביסס את הספר על דמות אמיתית.
נתחיל מזה שהסיפור עצמו, בקריאה מעמיקה, קצת מטריד. מדובר בילד שפורץ לחדרים באמצע הלילה ומפתה ילדים אחרים לבוא איתו לארץ מוזרה, שם הם נלחמים עם חרבות (!) במבוגר משוגע שרוצה לרצוח אותם (!!). הספר הוא גם לא הכי פוליטיקלי קורקט, במיוחד בקריאה מודרנית - וונדי היא הנערה היחידה בחבורה, והיא מופקדת להיות ה"אמא". שזה אומר שהיא בעיקר מבשלת, מכבסת ומתקנת בגדים. לא ממש דמות נשית חזקה. גם אזכורי האינדיאנים די גזעניים ויש כמה רמזים לכך שפיטר רוצח את הילדים האבודים אם הם מעיזים להתבגר. באופן כללי סביר להניח שהספר היה עובר צנזורה מחמירה בימינו.
סיפור הרקע של הספר הוא די אפל - אחיו של ברי מת בגיל 13, ואימו של ברי מעולם לא התאוששה מכך. לפי כמה סברות אחיו של ברי היה "הילד האהוב", ולאחר מותו היא קראה לו "הילד האבוד שלה" והתנחמה בכך שהוא יישאר ילד נצחי, ולעולם לא יתבגר ויעזוב אותה. בסך הכל יחסים בריאים.
ב-1897 ברי החל להתיידד עם משפחת לואלין דיוויס, לאחר שפגש את ילדי המשפחה ג'ורג', ג'ק ופיטר בפארק סמוך לביתו. יותר מאוחר ברי החל להתיידד ולבלות הרבה זמן עם אימם של הבנים, סילביה, למרות ששניהם היו נשואים בזמנו. אבי המשפחה מת ב-1907, וברי החל להיות אפילו יותר מעורב בחיי המשפחה. ב-1910 סילביה האם מתה, ושלושת הילדים נותרו יתומים. באופן די מדהים, ברי (שכבר התגרש) הפך להיות האפוטרופוס הכמעט בלעדי של הילדים, תוך כמה תחבולות - הוא שינה במעט את הצוואה של סילביה לפני שמסר אותה למשפחתה. וכך הילדים נמסרו למישהו שאינו קרוב משפחה, בלי שום התנגדות.
האימוץ היה כה מוזר, ששנים מאוחר יותר פיטר התראיין ואמר: "כל הסיפור הזה, כשאני מסתכל לאחור, הוא מאוד מוזר ובלתי יאמן". ברי אהב להעלות מחזות עם הילדים ולהלביש אותם בתחפושות שונות. הוא גם אהב לצלם את הבנים בעירום, ובאחד המכתבים כתב "אני אוהב להפשיט את הילדים ולישון ליד ילד צעיר". בנוסף הוא כתב "אני חושב על הילדים הקטנים... איך הפשטתי אותו והוא פתאום קבר את ראשו בברכיי... על גופו הנוטף מים של דיוויד באמבטיה, מחליק ממני כמו דג קטן". יש די הרבה רמזים נוספים לכך שברי היה פדופיל - הוא לא אהב חברת נשים, והעדיף להסתובב עם ילדים קטנים. אשתו הראשונה אף טענה כי מעולם לא קיימו יחסי מין.
גם נסיבות מותם של הילדים פיטר ואחיו ג'ורג' מטרידים - ג'ורג' התאבד בטביעה בגיל 21 יחד עם גבר אחר, ולפי הסברות שניהם היו הומוסקסואלים בארון שפחדו שהחברה תגלה את סודם. פיטר התאבד כשהיה בן 63 בדרך נוראית במיוחד: הוא זרק את עצמו מתחת גלגלי רכבת נוסעת. לפני שהתאבד דאג להשמיד את כל המכתבים שברי כתב למשפחתו.
אליס בארץ ה-LSD
ב-1865 לואיס קרול, שהיה שם העט של המתמטיקאי צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, הוציא לאור את הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", שמספר את מסעותיה של אליס הקטנה בארץ מוזרה ובלתי מובנת, עם חיות מדברות, מאכלים מוזרים ומנהגים ביזאריים לחלוטין. הספר זכה להצלחה מיידית ועד היום הוא אחד הספרים הכי נמכרים בעולם. הוא זכה לאינספור פירושים, מחוות וגם סרטים, הצגות ואפילו משחקי מחשב שנוצרו בהשראתו. הספר גם זכה להרבה ביקורת – טענו כי הוא אינו מתאים לילדים שכן הוא אפל מדי, וגם שאליס מרדנית מדי, מתחצפת לדמויות סמכות, מלמדת את הילדים להמרות את פי הוריהם ואין ממש דמויות חיוביות בספר.
קרול ביסס את דמותה של אליס על ילדה אמיתית בת 10 בשם אליס לידל, שעמה היה מיודד. היחסים בין השניים היו מפוקפקים; בין השאר נטען כי קרול היה פדופיל שאהב לבלות עם ילדות. קרול, שהיה צלם חובב, אף צילם את אליס בפוזות שלעין מודרנית נראות לא נאותות, אלא שבחברה הוויקטוריאנית יחסים כאלה לא היו חריגים במיוחד.
אחד מסודות קסמיו של הספר הוא השנינויות הרבות, אלגוריות, דו משמעויות והמון נונסנס והומור. קרול שתל ביקורת רבה על החברה הוויקטוריאנית הקשוחה, על מוסד המלכות ועל מבוגרים באופן כללי. וכיאה לדו-משמעויות הרבות שיש בספר, הפירושים לו הם אינסופיים: פרויד סבר שמדובר בספר אירוטי שמתאר את החזרה לרחם, בשנות ה-60 תנועת הפסיכדליה אימצה אותו וטענה שמדובר במסע טריפי בסגנון LSD, ושקרול בוודאות היה בהשפעת סמים וכתב את הזיותיו ופילוסופים מצאו בו משלים מפורסמים כמו משל המערה של אפלטון. ואכן יש כמה תהיות פילוסופיות-קיומיות מפורסמות שמופיעות בספר – כמו לדוגמה הקושיה: אם נחליף את כל איברינו ומראנו החיצוני, האם עדיין נישאר אותו האדם? "האם החליפו אותי בלילה?", שואלת אליס. "אבל אם אינני אותה אחת... אז מי אני בכלל?". כמובן ששאלות אלו רלוונטיות בתקופת ההתבגרות הקשה, כשהגוף שלנו משתנה.
אחד הדברים הכמעט ודאיים שאנחנו כן יודעים שקרול השתיל בספר הוא סוגיות פיזיקליות, לוגיות ומתמטיות, וגם כמה חידות, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהוא היה פרופסור למתמטיקה. מכיוון שלחלקנו יש פוסט-טראומה מהבגרות, לא נלאה אתכם בחידות המתמטיות (מי שרוצה להתעמק מוזמן), אבל מומחים בפיזיקת קוונטים טוענים שקרול הקדים את זמנו, וחלק מהרעיונות שהוא מעלה בספר בוססו כתיאוריות מדעיות רק שנים רבות לאחר שהספר פורסם.
דורות'י והאלגוריה הפוליטית של עוץ
ב-1900 יצא לראשונה ספר הילדים "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק ל. באום והפך כמעט מיידית להצלחה מסחררת. כיום הוא נחשב לקלאסיקה ספרותית, ולאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות האמריקאית. כמו הרבה מספרי הילדים, מדובר בספר מסע - דורות'י היתומה, נוחתת עם ביתה בארץ מוזרה בעקבות ציקלון הרסני. שם היא נודדת ופוגשת מגוון דמויות שונות ומשונות, ומנסה למצוא את הקוסם, השליט הכל יכול, שיכול אולי לעזור לה לחזור לביתה בקנזס. כשהם לבסוף מוצאים את הקוסם הם מגלים שהוא נוכל, ושאין לו כוחות בכלל. אלא שהחבורה בראשות דורות'י מגלה כי הכוחות לחזור הביתה נמצאו כל הזמן הזה בתוכם, ודורות'י אכן מצליחה לחזור לבסוף.
הספר זכה לעיבוד קולנועי מצליח מאוד, הצגות, עיבודים טלוויזיוניים ומחזות זמר. הוא גם קיבל המון פרשנויות וניתוחים. רבים חשבו שמדובר במסע רוחני, והשוו את דרך האבנים הצהובות לדרך ההארה. אחרים חושבים שמדובר בכלל בסיפור עם מוסר השכל פמיניסטי - הנשים בסיפור אקטיביות ולא ממש מחכות שיצילו אותן, וכל הדמויות הגבריות די עלובות וחסרות כוח (כולל הקוסם חסר הכוחות). בסופו של דבר דורות'י אכן מצילה את עצמה בעזרת כוחותיה שלה (ובעזרת המכשפה הטובה).
אבל הפירוש המקובל כיום בקרב חוקרי ספרות והיסטוריונים הוא דווקא שהספר כולו הוא אלגוריה פוליטית מורכבת, ושכל הדמויות משקפות דמויות אמיתיות מהפוליטיקה והחברה האמריקאית בתחילת המאה ה-20. בתקופה הזאת היו הרבה שינויי פוליטיים וכלכליים בארה"ב , ובאום היה פעיל פוליטי, ואף היה עורך וכותב בעיתון פוליטי. דורות'י, ששמה דומה למדי לנשיא ארה"ב דאז, תיאודור רוזוולט, אמורה לייצג את העם האמריקאי - תמימה, צעירה ופשוטה. דרך האבנים הצהובות אמורה לסמל זהב, כי באותה התקופה ארה"ב סערה בעקבות "תקן הזהב", והאם צריך להצמיד את ערך הדולר לזהב. גם סופת הציקלון אמורה לייצג אירועים שקרו במציאות - באותה התקופה סופות נוראיות הרסו יבולים רבים, וחקלאים נשארו ללא מחיה. גם הדחליל ואיש הפח הם ייצוגים של החקלאות והתעשייה בארה"ב, שניהם חסרי כוח ומנוצלים על ידי המכשפה הרעה מהמערב, עד שהם מתאחדים בעקבות מותה של המכשפה - זוהי אמורה להיות מטאפורה לאירוע פוליטי במינסוטה, בו חקלאים ועובדים הביאו למהפכה פוליטית, והחליפו את השלטון במדינה.
למרות שהתיאוריה על המשל מקובלת מאוד כיום, משפחתו של באום דחתה את המשמעויות הנסתרות כביכול בספר וטענה שבסך הכל מדובר בספר ילדים חביב.
ווילי וונקה האנטישמי
"צ'ארלי בממלכת השוקולד", שפורסם על ידי סופר הילדים רואלד דאל ב-1964, הוא אחד מספרי הילדים המוזרים והלא שגרתיים שיש. הוא מספר על צ'ארלי, ילד עני, שרק רוצה שוקולד אך משפחתו הענייה אינה יכול לקנות לו ממתקים. יום אחד וילי וונקה, בעל בית חרושת לשוקולד, מכריז על מבצע ובו חמישה ילדים יזכו לבקר במפעל המסתורי. צ'ארלי כמובן הוא אחד הזוכים והוא יוצא למסע מוזר במפעל הביזארי, שמלא בעובדים קטנים ובמכונות איומות. במהלך המסע הילדים האחרים, שמתוארים כמפונקים ורעים, זוכים לשלל טיפולים אכזריים החל מטביעה בשוקולד וכלה בשינויים פיזיים מרחיקי לכת.
הגרסה הראשונה של הספר זכתה להרבה ביקורת. נטען כי היא אלימה מדי בשביל ילדים, בגלל שהדמויות עוברות עונשים גופניים נוראיים ולא פרופורציונאליים. בנוסף הגרסה הראשונה הייתה קצת לא פוליטיקלי קורקט - בני האומפה-לומפה העובדים במפעל תוארו בתחילה כגמדים קטנים שחורים מאפריקה ועבדים. יותר מאוחר פרט זה שונה, והם הפכו לגמדים כתומים מארץ בדיונית. גם וילי וונקה עורר דאגות, אחרי הכל מדובר בדמות אקסצנטרית וסדיסטית, שאוהב לפתות ילדים קטנים ואז לענותם במפעל המוזר שלו.
חייו של דאל עצמו היו מלאים בטרגדיות וקשיים - שני הוריו מתו כשהיה בן כ-4, והוא נשלח לפנימייה בריטית קשוחה. במהלך מלחמת העולם השנייה נפצע קשה כששירת כטייס. גם במהלך כתיבת "צ'ארלי בממלכת השוקולד", עברה עליו תקופה קשה מאוד - בנו התינוק נפצע קשה בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן בתו הקטנה מתה ממחלה. אבל לדאל יש גם צד אפל עוד יותר - הוא היה חובב נאצים ידוע, והתבטא רבות באמירות אנטישמיות ואנטי-ישראליות. בין השאר אמר כי יהודים תמיד מעוררים שנאה, וכי יש סיבה שהיטלר בחר להשמידם. הוא אמר שבזמן המלחמה, חיילים יהודים ששירתו איתו לא תיפקדו, היו פחדנים והעדיפו להישאר בבסיס מאשר לצאת לחזית. יותר מאוחר הכחיש שהוא אנטישמי וטען שהוא רק אנטי-ציוני, ובזמן מלחמת לבנון הראשונה השווה את הגנרלים הישראליים להיטלר והימלר.