אורגון. נובמבר, 1923. אדוארד ניקולס (50), רוי וילסון (35) ואדוארד "דיואי" מוריס (25), כולם תושבי העיירה בנד, אשר במרכז המדינה צפונית בארה"ב, החליטו להיענות להזמנה של חבר משותף להשתכן בבקתת ציידים ביער דאשוט לאורך החורף. שלושתם היו חוטבי עצים, פועלים בתעשיית העץ המקומית. מבחינתם, זו הייתה הזדמנות פז לצאת להרפתקה של כמה חודשים ועל הדרך, לעשות קצת כסף מציד של חיות היער וממכירת הפרוות שלהם לכל המרבה במחיר. באותה תקופה, מכירת פרוות היה אחת הדרכים הטובות ביותר להרוויח כסף, אבל גם מהמסוכנות ביותר – שכן סכנות רבות עורבות ביערות הללו, כאלו שיכולות להפוך את השהות במקום לסיוט עבור ציד לא מנוסה.
חודשים ספורים חלפו מאז ששלושת החברים יצאו למסע שלהם, כאשר ניקולס חזר לעיר כשבוע לפני חג המולד, בשביל למכור את השלל שלהם. הוא הגיע עם סט של פרוות יקרות ששלושתם הצליחו להשיג במהלך תחילת החורף. הצייד הוותיק השתעשע והתפאר בהישגי החבורה, רק כדי לחזור לשם זמן קצר מאוחר יותר בשביל להמשיך בעבודה.
ארבעה שבועות חלפו מאז חג המולד, כאשר אלן וילקוקן, איש עסקים מקומי, נסע מביתו בעיר פאל ריבר אל אתר נופש שהיה בבעלותו באזור אגם אלק. בדרכו לשם, הוא עצר בבקתה כדי לבקר את שלושת החברים ובילה איתם במשם ערב שלם. מאוחר יותר, הוא טען כי החבורה הייתה במצב רוח מרומם ומאוד מרוצים מכך שהצליחו להשיג את ידיהם על שלל פרוות יקרות. איש העסקים עזב את הבקתה ב-16 בינואר והמשיך את דרכו אל אתר הנופש שלו – ה-Elk Lake Lodge. מאוחר יותר, התברר שזו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את ניקולס, וילסון ומוריס בחיים – והפעם הבאה שמישהו יראה אותם תהיה סימפטית פחות, בלשון המעטה.
מעשה בחתול מורעב ופטיש מגואל בדם
לקראת חודשי האביב, אחד התושבים המקומיים הפנה לתשומת ליבו של אינס מוריס, אחיו של הצייד הצעיר בחבורה, כי עבר זמן רב מאז שמישהו בדק ביער את מלכודות החורפנים (Mink). מוריס החל לדאוג לשלומו אחיו הצעיר ודאג לארגן משלחת חיפוש בשביל לבדוק את מצבם של הציידים.
באפריל של 1924, הוא יצא עם חבורה של אנשים אל עבר הבקתה, אך היא הייתה ריקה מאדם. על הכיריים ניתן היה למצוא סירים, אשר הכילו תבשילים שנשרפו – כאילו שהם עמדו על האש זמן רב, עד שזו דעכה והותירה את התנור קר כקרח. פינת האוכל בבקתה הייתה מסודרת למשעי. כלי האוכל עדיין הבריקו מניקיון. בבקתה נמצאו רובים, מלכודות ובגדי חורף יבשים. ירחונים היו מפוזרים בכל עבר ופינת העבודה שבה הציידים פשטו את עורם של חיות הבר נראתה כאילו מישהו נטש אותה באמצע העבודה.
על פי עדויות של חברי משלחת החיפוש, חתול בית התגלה במקום. הוא היה מורעב, אך עדיין בחיים. מצבו העיד על כך שהבקתה הייתה נטושה מזה מספר חודשים. לא היו סימנים או ראיות שמצביעות על כך שהגברים תכננו לעזוב את המקום – אך מה שהדאיג עוד יותר את אינס מוריס וחבריו, היה המצב של מכלאת השועלים.
על פי הדיווחים, שלושת הציידים הסכימו לטפל בחמשת השועלים היקרים של אד לוגאן, בעל הנכס, בזמן שהותם. כעת, המכלאה הייתה ריקה לחלוטין מהחיות של לוגאן – והדבר היחיד שנמצא שם היה פטיש משולב עם חולץ מסמרים, אשר היה מגואל בדם.
הסצינה בבקתה הספיקה בשביל לעורר אימה בקרב בני משפחות וחבריהם של הציידים, אך המצב בסביבת הבקתה לא היה טוב יותר. כל המלכודות שהשלישייה הניחה ברחבי היער נמצאו מוזנחות, חלקן אפילו הכילו חיות שנלכדו במרוצת הזמן. חברי המשלחת גילו לפחות 12 דָּלָקים, שועלי בר ובואש אחד – כולם מתו ברעב או קפאו למוות. בשלב הזה, השמועה על היעלמותם המסתורית של ניקולס, וילסון ומוריס הגיעה לאוזנו של קלמנס א. אדמס, אחד הסגנים של השריף המקומי והמפקח על הציד ביער דאשוט. אדמס כינס צוות מטעמו ואלו יצאו לסייע במאמצי החיפושים.
הכוח של אדמס מצא בתוך זמן קצר את מזחלת השלג של הציידים, בערך חצי קילומטר מהבקתה. היא הייתה שרועה בשלג, על גדות ימת לאבה – כ-30 ק"מ מערבית לבנד. כתמים חומים כיסו אותה מכל עבר. מאוחר יותר, התגלה כי הכתמים הללו בעצם היו דם אנושי שנקרש והתייבש. לצד המזחלת, הם מצאו שביל אשר הוביל אל כתמים אדומים באגם הקפוא. כמו כן, במקום נמצאו גם שערות שקפאו בקרח וכמה שיניים טוחנות של בני אדם. כמה מטרים בתוך האגם הקפוא, ניתן היה לראות סימנים שמעידים על כך שמישהו ניסר חור בשכבת הקרח, אשר היה רחב מספיק בשביל להכניס פנימה גופה אנושית.
שלושת הציידים והחשוד העיקרי
חברי המשלחת המתינו עד שהשמש תפשיר את הקרח, על מנת שהם יוכלו לשוט לאזור של החור באמצעות סירה. בסוף אפריל, איניס מוריס, אד לוגאן וקלמנס א. אדמס שטו אל עבר הנקודה שבה נראה החור – ושם הם מצאו את גופותיהן הרקובות של הציידים. הם קשרו את הגופות המנופחות בחבל וגררו אותם אל גדות ימת לאבה, שם הם נשארו עד הבוקר. אדמס זימן למקום חוקרים נוספים, אשר קבעו - כצפוי - כי ניקולס, וילסון ומוריס נרצחו על ידי תוקף מסתורי. גופותיהם נעטפו בסדינים אשר הוכתמו בדם שלהם. גופותיהם היו מרוטשות ועשה רושם שמי שרצח אותם, ניסה לבתר אותם ללא הצלחה לפני שזרק אותם לאגם.
מלבד הפציעות ממכות הפטיש שנמצא במכלאת השועלים בבקתה, החוקרים הצליחו למצוא גם פציעות ירי אצל כל אחד מהציידים. חוקרים הבחינו כי ניקולס נורה בלסת שלו על ידי רובה ציידים, אשר הותיר אותה מפורקת לחלוטין. כמו כן, היה לו חור כניסה בראש, ככל הנראה מאקדח תופי. על גופתו, נמצא שעון יד שעצר בשעה 09:10 – ככל הנראה בשעה שהוא נזרק אל מי ימת לאבה. רוי וילסון נורה גם הוא בראשו, כמו גם בכתפו הימנית. מוריס נמצא עם חור כניסה של רובה ציידים בכתפו השמאלית ומספר שברים בגולגולת. על פי ההערכות, הוא היה האחרון שנרצח, כאשר הרוצח המסתורי היכה אותו למוות באמצעות הפטיש.
חקירת המשטרה הובילה אותם לחשוד שאדם ששמו לי קולינס ביצע את המעשה הזוועתי. אד לוגאן סיפר לשוטרים כי הוא זכר שקולינס היה צייד מנוסה שחי באזור והיה לו רקע עם אחד הנרצחים – ניקולס. לטענתו של לוגאן, הוא היה עד למריבה בין השניים בעבר אשר נוגעת לארנק שנגנב מקולינס. החשוד סבר כי ניקולס גנב ממנו את הארנק ואף התעמת איתו על כך. בעל הבקתה סיפר לשוטרים כי הוא שמע את קולינס אומר בפירוש כי הוא "הולך להרוג את ניקולס ביום מן הימים".
לוגאן נזכר מאוחר יותר כי קולינס נהג גם לכנות את עצמו "צ'ארלס קימזי" – שם אשר היה מוכר היטב לרשויות האכיפה באזור. בשנת 1923, קולינס שכר מכונית עם נהג פרטי תחת השם הבדוי. במהלך הנסיעה, הוא היכה את הנהג עם חפץ קהה, קשר אותו בחבל, זרק אותו לבאר מים וגנב את המכונית. למזלו של הנהג, הוא שרד את התקרית ודיווח על כך למשטרה. גורם בכיר במשטרה טען כי קולינס היה מוכר היטב בקרב קהילת הציידים והפרוונים של אורגון. למעשה, רבים העידו שהוא היה צלף מוכשר עם אקדח תופי וקלע מיומן ברובה ציידים. בהתחשב במידע הזה, המשטרה המקומית הוציאה צו מעצר על שמו והציעה פרס על ראשו בשווי של 1,500 דולר (אשר שווה ערך לכ-20 אלף דולר בימינו). כמו כן, הרשויות שיגרו הודעה בהולה לציבור הקוראת להם להיזהר מהחשוד, אשר הוגדר כמסוכן מאוד ולוקה בנפשו.
האליבי של צ'ארלס קימזי
בזמן שהמשטרה ניסתה להתחקות אחר עקבותיו של קולינס, התברר להם שהוא נצפה על ידי משטרת התנועה של העיר פורטלנד – שם הוא הזדהה בשמו הבדוי, צ'ארלס קימזי. כאשר קצין המשטרה שאל אותו מה מעשיו בעיר, הוא ענה שהוא צייד מקומי שמוכר פרוות. הקצין הפנה אותו אל חברת פרוות בשם "שומאכר", שם הוא מכר את השלל שלו לבעלים בתמורה לכמה מאות דולרים במזומן. כאשר המשטרה בדקה את הרשומות של בית העסק, הם ראו שהחשוד מכר את הפרוות ב-22 לינואר – כשבוע אחרי הביקור של וילקוקן בבקתה. כמו כן, הם הבחינו שהוא הזדהה בתור "אד ניקולס". משמעות הדבר שהוא ככל הנראה השתמש ברישיון הציד של ניקולס – כלומר, המסמך הגיע לידיו בדרך כלשהי. אך האם הוא אכן רצח את השלישייה, גנב את התעודה של ניקולס ומכר את השלל שלהם, או שמא זו הייתה רק תאוריה חסרת בסיס?
המשטרה והציבור תרו אחר קולינס במשך ארבע שנים, אך ללא הצלחה. בשלב מסוים, תיק הרצח הוגדר כפתוח ועורר עניין רק בקרב מקורבים ובני משפחותיהם של הציידים שנרצחו. יום אחד, בפברואר 1933, סוהר המתגורר באורגון זיהה את קולינס חולף על פניו ברחוב. הוא הזעיק את השוטרים המקומיים וקולינס נעצר ללא התנגדות.
במהלך החקירה נגדו, קולינס הכחיש כל קשר לרצח ואפילו סיפק אליבי. לטענתו, הוא בילה את החורף של 1924 בקולורדו בעבודות על נתיבי תחבורה מרכזיים במדינה. מאוחר יותר, הוא אפילו סיפק מסמכים שהוכיחו כי הוא עבד שם באותה תקופה. כתוצאה מכך, חוקרים מיהרו לאסוף ראיות נוספות נגדו – עדיין משוכנעים שהוא רצח את הצייד בימת לאבה. בשלב מסוים, הם זימנו את קארל שומאכר, הבעלים של פרוות "שומאכר", לזהות אותו במסדר. שומאכר טען שהוא לא מזהה אותו, טענה שמתקבלת על הדעת בהתחשב בכל השנים שעברו מאז. כמו כן, קצין המשטרה שעצר אותו באורגון לא הצליח לזהות את קולינס בתור צ'ארלס קימזי.
למרות התמוטטות תיק התביעה הנוגע לרצח בימת לאבה, התובע המחוזי הצליח להרשיע את קולינס בתקיפה של הנהג הפרטי. בסופו של דבר, קולינס נשלח למאסר עולם בכלא אורגון סטייט, אבל עד היום, תיק החקירה של הציידים בימת לאבה מוגדר בתור פרשת הרצח הלא פתורה הישנה ביותר בתולדות מדינת אורגון.
למרות שרבים סבורים שקולינס היה האדם שלחץ על ההדק ואחז בפטיש, אף אחד מעולם לא הצליח לאשר את הטענה הזאת, מה גם שהרבה דברים לא מסתדרים. כמו למשל, איך אדם אחד הצליח לגבור על חבורה של גברים, ציידים מנוסים, עם נשק? ואיך הוא סחב את כל הגופות שלהם לבד? השאלות הרבות וההוכחות לאליבי של קולינס מובילות למסקנה אחרת לגמרי - הרוצח המסתורי המסיך להסתובב חופשי, ואם הוא פעל במקומות מבודדים והמטרות שלו היו אנשים מרוחקים - יתכן שהוא השאיר אחריו עוד שובל ארוך של גופות.