אמש הובאו למנוחות בישראל בני המשפחות בירן וכהן שנהרגו באסון הרכבל סטרזה-מוטרונה שבצפון איטליה. הלוויה התקיימה ללא סיקור תקשורתי בהתאם לבקשת מקורבי הקורבנות, בזמן שרופאים דיווחו שאיתן (השורד היחיד מן האסון הטרגי) פקח את עיניו לראשונה ויצא מכלל סכנה. בינתיים, רשויות האכיפה באיטליה ממשיכות לחקור את נסיבות האסון הקטלני שגבה את חייהם של 14 בני אדם.
בשבוע האחרון המשטרה המקומית עצרה בינתיים שלושה חשודים בפרשה, ביניהם לואיג'י נריני בן ה-55 (בעלי החברה והמנכ"ל), אנריקו פרוקיו בן ה-44 (מנהל התפעול) וגבריאל תדיני בן ה-63 (מנהל השירות). השלושה מואשמים כעת ב"הסרה מכוונת של אמצעי זהירות נגד תאונות בעבודה", עברה פלילית הכולל עד 10 שנות מאסר במקרה של אסון.
בזמן שחוקרי המשטרה ממשיכים לבדוק את נסיבות התאונה הקטלנית, רבים במדינה לא יכלו שלא להיזכר בשני אסונות רכבל נוספים שקרו בצפון איטליה – אחד מהם אפילו מוכר עד היום בתור אסון הרכבל הקטלני ביותר בהיסטוריה.
"חשבתי לעצמי: 'אני עומדת למות עכשיו. אני עומדת למות'"
ה-9 במרץ, 1976, התחיל כיום שגרתי לחלוטין באתר הסקי של הר סרמיס, הסמוך לקוואלזה בדולומיטים האיטלקיים. באותו בוקר גורלי, אלסנדרה פיוונסה, בת ה-14 ממילאנו, הגיעה לאתר יחד עם חבריה לכיתה וגלשה לאורך היום במדרונות המושלגים. קצת אחרי השעה 17:00, היא עלתה שוב על הרכבל יחד עם שניים מחבריה ומה שהתחיל בתור עוד נסיעה אל פסגת ההר, הפך להיות הסיוט שיצלק אותה לכל החיים.
"נכנסתי יחד עם חבריי, פרנצ'סקה וג'יאני", סיפרה אלסנדרה לכתבים. "הייתה באותו זמן רוח חזקה מאוד והקרון היה עמוס באנשים, הרבה יותר ממה שהוא יכול היה להכיל". במרחק של כ-200 מטרים לפני התחנה הסופית של הרכבל, ממש אחרי עמוד התמיכה הראשון של הרכבל, הקרון עצר בפתאומיות באמצע הדרך.
אלסנדרה המשיכה: "הייתי בחלק הקדמי של הקרון כשראיתי את הכבלים של הקרון מסתובבים ורועדים. אני זוכרת היטב שידעתי שקורה משהו לא בסדר והתחלתי לפחד. חשבתי לעצמי: 'אני עומדת למות עכשיו. אני עומדת למות'. ואז נפלנו". לטענתה, היא איבדה את הכרתה בין רגע ולא זוכרת דבר מהנפילה עצמה. למרות זאת, היא לעולם לא תשכח את הרגע שבו התעוררה בתוך שרידי הקרון.
"אני מניחה שהתעוררתי כמה דקות אחרי ההתרסקות", הוסיפה אלסנדרה. "הדבר הראשון שאני זוכרת היה שהבנתי שאני לא מסוגלת ללכת. כשהסתכלתי על רגליי בפעם הראשונה, ראיתי שאחת מהן הייתה מסובבת לחלוטין. למזלי, לא נפגעתי בראש או בגב ויכולתי להזדחל החוצה".
הקרון עצמו צנח מגובה של 50 מטרים והחליק במדרון ההר עוד 100 מטרים לפני שהגיע לעצירה מוחלטת. מחלצים שהגיעו למקום העידו שגג הקרון קרס ממשקל המנוע ומעך את רוב הנוסעים שהיו בפנים. אלסנדרה הצליחה לשרוד את הנפילה לאחר שגופותיהם של שני חבריה הגנו עליה בזמן ההתרסקות.
אלסנדרה התבררה להיות השורדת היחידה של אסון הרכבל בקוואלזה. בת ה-14 פונתה לבית החולים במצב בינוני, בזמן שכל 43 הנוסעים האחרים מתו כתוצאה מנפילת הקרון. ממצאי חקירת המשטרה חשפו כי הנפילה קרתה בגלל הצטלבות של הכבלים על הגג. הכבל, שכונה "הרקולס", היה בעובי 52 מילימטרים והיה עשוי משזירה של 148 חוטי פלדה. למרות זאת, אפילו לו לא היה סיכוי ברגע שהוא נתקע במנוע של הקרון.
חוקרי אסונות קבעו שהרוח החזקה באותו יום הייתה מה שגרם להצטלבות הכבלים, שנקטעו בגלגלי השיניים העוצמתיים של המנוע. המשך החקירה חשפה שורה של טעויות אנוש קטלניות. ראשית כל, התברר מאוחר יותר שמפעילי הרכבל כיבו מסיבה כלשהי את בלמי הבטיחות של הקרון – שיכלו למנוע את האסון הקטלני. כמו כן, על פי הוראות היצרן הקרון עצמו יכול היה להכיל 40 בני אדם בכל נסיעה (או משקל של עד 3.2 טון) לכל היותר. אף על פי כן, באותה נסיעה המפעילים הכניסו פנימה 44 נוסעים. כאשר מפעילי הרכבל נחקרו בנוגע לאסון, הם טענו כי הניחו שלא חרגו מהמשקל המותר כיוון שנוסעים רבים היו ילדים ששוקלים פחות מאנשים בוגרים.
מתוך 43 הקורבנות, 15 היו ילדים בין הגילים 7 ו-15. הסדרן בשעת האסון היה נער בן 18. כמו כן, רוב הקורבנות היו תיירים מרחבי אירופה, שכללו בין היתר 21 אזרחי מערב גרמניה, 7 אזרחים אוסטרים ועוד אישה אחת מצרפת.
חוקרים קבעו כי הגורם לאסון הייתה טעות אנוש מצד מפעילי הרכבל, שהחליטו לכבות את בלמי הבטיחות. בסופו של דבר, ארבעה אנשים הואשמו בפרשה, הורשעו ונשלחו לבית הסוהר.
טרגדיה מכה בקוואלזה בשנית
אסון הרכבל בקוואלזה נחרט בדפי ההיסטוריה בתור אסון הרכבל הקטלני ביותר עלי אדמות – אך למרבה הטרגדיה הוא לא היה אסון הרכבל היחיד במקום. ב-3 בפברואר 1998, כמעט 22 שנה מאוחר יותר, ארע באתר הסקי אסון חריג נוסף שגבה את חייהם של יותר מתריסר בני אדם. בשעות הצהריים של אותו יום, מטוס של חיל הנחתים האמריקאי יצא לתרגולת בגובה נמוך באזור הר סרמיס. בשעה 15:13 דקות, כלי הטיס פגע עם הכנף הימני שלו בכבל של הרכבל וקטע אותו. כתוצאה מכך, אחד הקרונות נפל מגובה עשרות מטרים והתרסק על מדרון ההר.
חקירת המקרה חשפה כי הטייס, קפטן ריצ'ארד ג'. אשבי והנווט ג'וסף שוויצר חרגו מנהלי הבטיחות כשעפו בין ההרים במהירות של יותר מ-870 קמ"ש ובגובה שנע בין 80 ל-100 מטרים – נמוך יותר מהגובה המינימלי שנדרש לצורך התרגולת. בעקבות הפגיעה, כנף המטוס הימני נפגע, אבל הטייסים הצליחו לחזור בשלום לבסיס. בינתיים, הנוסעים שעל הקרון לא שרדו את האסון.
20 בני אדם (19 נוסעים ומפעיל הקרון) נהרגו אחרי שצנחו מגובה של 80 מטרים. בדומה לאסון הקודם, גם כאן רוב הקורבנות היו תיירים, כולל 7 אזרחים גרמנים, 5 אזרחים בלגים, 2 פולנים, 2 אוסטרים ואחד מהולנד.
אשבי ושוויצר נשפטו על מעשיהם בארה"ב והואשמו בסעיף הריגה וגרימת מוות ברשלנות. על אף העובדה שהשניים פעלו בניגוד לנהלי הבטיחות בשעת התרגולת, הם זוכו מכל אשמה במרץ של 1999 – מה שעורר זעם בקרב תושבי אירופה וגרם למתיחות רבה בין ממשלות ארה"ב ואיטליה. אף על פי כן, השניים מצאו את עצמם בדוכן הנאשמים שוב כמה חודשים לאחר מכן, אחרי שהתברר שאלו שיבשו את הליכי החקירה של האסון.
השניים נשפטו בשנית אחרי ששניים מחברי הצוות שלהם העידו בפני חוקרים צבאיים שאשבי ושוויצר השמידו קלטת וידיאו שהוקלטה בזמן אותה טיסה גורלית. הפעם, השניים הורשעו בשיבוש הליכי חקירה וגם בהתנהגות לא הולמת לקצין. שניהם שוחררו משירות בחוסר כבוד במאי של 1999 ואשבי נידון לחצי שנת מאסר על מעשיו.