בשבוע שעבר סיפרנו לכם על הסודות האפלים של ספרי הילדים שכולנו אוהבים, והרסנו לכם (ולעצמנו!) את הילדות. החלטנו להמשיך עם אובדן התמימות, ולחקור עוד קצת את המקורות המטרידים של סיפורי הפיות והיצורים הקסומים.
יצורי הפרא הם יהודים שעירים
"ארץ יצורי הפרא", שפורסם ב-1963, הוא ספר ילדים מקסים שכמעט כולו מתרחש בדמיונו של ילד אחד בשם מקס. מקס, ילד פרועו בלתי ממושמע, נשלח לישון בלי ארוחת ערב כעונש. מקס המשועמם מפליג בדמיונו לארץ משונה, בה גרות מפלצות גדולות ושעירות. במהרה מקס מוכתר למלך "ארץ יצורי הפרא", אך בעקבות געגועים הוא מחליט לחזור לביתו. הספר מאוד קצר (כ-10 משפטים בלבד), אך למרות זאת, ובזכות האיורים המקסימים הוא הפך לספר ילדים אהוב במיוחד והשראה למספר מחזות, סרטים ושלל מרצנדייז.
מוריס סנדק, שכתב את הספר, היה בן למשפחת מהגרים יהודים קשת יום, שהגיעה מפולין לברוקלין. סנדק סיפר שביסס את הספר על ילדותו הקשה – אביו היה עובד קשה יום וילדיו בקושי ראו אותו, ואימו הייתה מנותקת רגשית. סנדק סיפר שמשפחתו אמנם הצליחה לברוח לפני שהשואה פרצה, אך כל משפחתו המורחבת נרצחה, מה שגרם לאימו להיגרר לדיכאון קשה ולתפקד בקושי. הוא נהג להתפרע ולהפליג לדמיונות כדי לברוח מהמציאות הקשה, ממש כמו מקס בספר. את המפלצות השעירות סנדק שאב מהביטוי באיידיש "וילדע חייה" ("חיה פרועה" בתרגום חופשי), בו אימו נהגו לכנותו כשהתפרע. גם המראה של היצורים מושפע מילדותו – הוא סיפר שכילד הוא ראה את הקרובים היהודים המבוגרים שביקרו בביתו כ"יצורים שעירים, גדולים ומכוערים שתמיד צובטים לי את הלחי ואומרים דברים כמו 'איך גדלת'".
למרות שעם פרסומו אנשי חינוך טענו כי הוא מפחיד ומרדני מדי בשביל ילדים, פסיכולוגים אוהבים במיוחד את "ארץ יצורי הפרא", וטוענים שיש בספר משמעויות נסתרות ועמוקות, שדווקא יכולות לעזור לילדים להתגבר על פחדים. הרבה מהתמות של הספר עוסקות בפרידה מהילדות, בחקר בריא של פחדים ובדרך לפרוק זעם ילדותי בצורה לא הרסנית.
בת הים ההומוסקסואלית
רובנו מכירים את בת הים הקטנה מסרט הדיסני שובה הלב, בו אריאל החמודה מקריבה את קולה עבור אהבה אמיתית עם נסיך, חיה באושר ועושר וגם משיגה את קולה בחזרה. אלא שהאגדה המקורית ממש לא חמודה, ואפילו לא בטוח שהיא מתאימה לילדים. הסיפור המקורי, אותו כתב הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסון, פורסם לראשונה ב-1836 בקובץ סיפורי ילדים.
הסיפור מתחיל די דומה למה שאנחנו מכירים: בת הים עולה ממעמקי הים לפני האוקיינוס, שם היא רואה ספינה שעל סיפונה הנסיך יפה התואר. היא כמובן מתאהבת בו, כשלפתע סופה גדולה פוגעת בספינה ובת הים מצילה את הנסיך מטביעה. היא מחליטה לוותר על חיי הנצח שלה, על משפחתה ועל חבריה בים, ופונה למכשפת הים שתרקח לה שיקוי שייתן לה רגליים. המכשפה אכן מכינה שיקוי שכזה, אך מזהירה שכל צעד שתיקח בת הים, היא "תרגיש כאילו סכינים דוקרים אותה בכאב חד". בנוסף לכך היא גם הופכת לאילמת. מה לא עושים בשביל בחור חתיך.
בהמשך נסיכה מארץ אחרת מגיעה לממלכה, והנסיך חושב בטעות שהיא זאת שהצילה אותו מטביעה. הנסיך והנסיכה הזרה מתכננים להינשא, ובת הים הקטנה מתלווה אליהם לספינה בחגיגות ליל כלולותיהם. וכאן מגיע הטוויסט – כדי להציל את עצמה מהלהפוך לקצף ובעצם למות, בת הים הקטנה צריכה להרוג את הנסיך ואת אשתו החדשה. בסופו של דבר היא משתפנת, והופכת ל"בת אוויר". כלומר, בסוף המקורי של הסיפור בת הים מתה (לא לפני שהיא כמעט רוצחת את הנסיך), והנסיך מתחתן עם מישהי אחרת. לא ממש הסוף הטוב של דיסני.
הסיפור מתאים לערכים הוויקטוראניים של אז, שטענו שאם ילד יהיה טוב וכנוע, הוא יגיע לגן עדן. כמובן שהביקורות על הסיפור הן אינסופיות: טענו שהוא אלים מדי בשביל ילדים (ואכן אדפטציות מאוחרות שינו את הסוף האכזרי), ופמיניסטיות רבות שונאות את העובדה שקולה של בת הים נלקח ממנה, באופן הכי מילולי שיש, ושהיא מקריבה את עצמה בשביל הנסיך, שבכלל לא מודע למאמצים הגדולים שהיא עושה עבורו.
פרשנות נוספת טוענת שמדובר בעצם במשל הומוסקסואלי: אנדרסון היה ידוע כבי-סקסואל, והוא ניהל מערכות יחסים עם הרבה גברים. בתקופה בה כתב את "בת הים הקטנה" אנדרסון היה מאוהב בגבר בשם אדוורד קולין, שעמד להינשא לאישה, ודחה בגועל את חיזוריו. לפי הפרשנות הזאת, אנדרסון מסמל את בת הים, ועזיבתה את הים משולה ליציאה מהארון בשביל אהובה. הוא, בתגובה דוחה אותה ומעדיף אחרת.
פו הדב נרקומן אובססיבי
פו הדב, או בשמו הבריטי המקורי "ויני הפו", הוא ספר ילדים שובה לב שכתב אלן אלכסנדר מילן, ויצא לאור ב-1926. בעקבות הצלחת הספר, פורסם לו ספר המשך. הספר עצמו מתמקד בהרפתקאות של הילד כריסטופר רובין, הקרוי על שם בנו של הסופר, ילחד עם חיות שונות - דוב חמוד בשם פו, חזירזיר, חמור, ארנב ועוד חיות מדברות. הספר החל מסיפורים שסיפר מילן לבנו לפני השינה, והורכב מחיות שהיו צעצועיו של הילד. הספר הראשון היה הצלחה מטורפת, ומילן ומשפחתו הרוויחו הון. אלא שמילן לא היה מרוצה – הוא לא רצה להיות נודע כסופר ילדים, והייתה לו קריירה כמחזאי לפני שכתב את הספר. הוא אף ניסה להרוג את דמותו של פו בסוף הספר השני. באוטוביוגרפיה שלו מצוין שמילן היה מאוד ממורמר מההצלחה של הספר ומהעובדה שהמורשת שלו כסופר היא "ספר ילדים די בינוני".
בנוסף העובדה כי הדמות המרכזית מבוססת על בנו ויש להם את אותו השם עוררה הרבה מתח במשפחה – כריסטופר רובין האמיתי סבל מהצקות בלתי פוסקות בבית הספר. כשבגר הוא תיעב את הספרים וטען שאביו ניצל את ילדותו בשביל כסף.
ואם זה לא מספיק, בשנת 2000 ז'ורנל רפואי של רפואת ילדים פרסם מאמר שטוען שהדמויות של פו הדב סובלות מהפרעות נפשיות קשות. פו הדב עצמו אובחן כבעל נטיות אובססיביות (בעיקר לדבש), ומתייחס אליו כמו שנרקומן מתייחס למנת סם, כולל לסכן את עצמו על מנת להשיג את המנה הבאה. יש לו גם קומפלוסיות כמו ספירה חוזרת. בנוסף, הוא מאובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז, ואינו מסוגל להתרכז במטלה אחת לאורך זמן. חזרזיר מאובחן כבעל הפרעת חרדה ומפגין סימנים קלאסיים של נוירוטיות וחרדה לא רציונלית. איה החמור סובל מדיכאון חמור, והוא לרוב עצוב ואינו מפגין כלל שמחה. ומה עם כריסטופר רובין עצמו? הוא מאובחן כסכיזופרן, לא פחות. בכל זאת הוא מדבר עם צעצועים, והכל בראש שלו.
סינדרלה והרגל המדממת
סינדרלה היא אגדת הילדים האולטימטיבית שגרמה לכל ילדה לחלום שתהפוך מלכלוכית לנסיכה. זהו סיפור עמים שיש לו אלפי גרסאות, והגרסה הכי עתיקה מגיעה דווקא מסין. הגרסה הראשונה שהופיעה בספר יצאה ב-1697 בספרו של שארל פרו וב-1812 האחים גרים כללו את הסיפור בספרם "לכלוכית". לפי הגרסה של האחים גרים, שהיא הנפוצה ביותר, נערה יפייפיה מתייתמת מאמה. אביה נישא מחדש לאישה נוראית, ולה שתי בנות רעות ומגעילות. אמה החורגת ואחיותיה החורגות הופכות את סינדרלה למשרתת ומנקה ומכריחות אותה לישון באפר המדורה (ולכן היא נקראית סינדר-אלה, מהמילה סינדר שמשמעו אפר). חייה משתנים כשהנסיך מכריז על נשף אליו מוזמנת גם משפחתה של סינדרלה. אך כמובן שהיא לא מורשה להגיע אל הנשף. בהמשך היא בוכה על גורלה, ואז מגיעה ציפור קסומה שמסדרת לה שמלה יפה, נעלי זהב (בחלק מהגרסאות הן עשויות מזכוכית) וטרמפ בדמות מרכבה מדהימה. אלא שסינדרלה חייבת לחזור הביתה עד חצות, אז הקסם פג.
כמובן שבנשף עצמו כולם מוקסמים ממנה, והנסיך במיוחד. סינדרלה עוזבת את הנשף לפני חצות ומגיעה הביתה. הנסיך רוצה למצוא שוב את הנסיכה המסתורית ולכן מארגן נשף נוסף. גם הפעם מגיעה סינדרלה בעזרת הקסם. הפעם היא נסחפת בנשף ואינה שמה לב לשעה ולכן כשהשעון מצלצל חצות היא ממהרת החוצה ומפילה את הנעל שלה בדרכה.
הנסיך המאוהב יוצא עם הנעל הבודדת ברחבי הממלכה בניסיון למצוא את הנערה שהנעל תתאים לה. הוא מגיע קודם לביתה של סינדרלה כי לשם ראו עדים שהיא בורחת. אמה החורגת רוצה שהבנות שלה ינשאו לנסיך, אך יודעת שהרגליים שלהן גדולות מדי. וכאן מגיע החלק שלא סיפרו לכם בדיסני: אחת האחיות מורידה לעצמה את הבוהן, אך הנסיך רואה את הדם ומבין שהונו אותו. האחות השנייה קוצצת את עקבה כדי להכניס את כף רגלה לנעל, אך גם הפעם התגלית מתגלה. לבסוף סינדרלה עצמה מתגלה כנערה המסתורית והיא נלקחת לארמון. בחתונה, יונים עוקרות את עיניהן של האחיות החורגות כעונש.
אולי גם תופתעו לגלות שהמעשייה מבוססת באופן רופף על כנראה על סיפור אמיתי: בסביבות שנת 500 לפני הספירה נערה יוונייה יפייפיה בשם רודופיס, שפירוש שמה הוא "לחיים ורודות", נשבתה ונמכרה לעבדות. היא הגיעה לבסוף למצרים, שם הבעלים שלה הציג אותה לראווה בזכות יופייה, לרוב כשהיא לובשת נעלי זהב, שהפכו לסמל ההיכר שלה. הפרעה של המצרים ראה את הנערה בארוע כלשהו, והתעקש שתהפוך לאחת מנשותיו.