באביב של שנת 1862, שנה אחרי פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, כוחותיו של הגנרל יוליסס ס. גרנט (היאנקיז) נדחפו עמוק לתוך שטח הקונפדרציה (חיילי הדרום) לאורך נהר טנסי.
בתחילת אפריל הוא הקים מחנה ליד כנסיית שילה במה שלימים ייקרא "קרב פיטסבורג לנדינג" או "קרב שילה" - אחד הקרבות החשובים במלחמה ההיא.
בקרב נהרגו 3,000 חיילים ונפצעו יותר מ -16,000, ולהיות פצוע אז הייתה חוויה ממש לא נעימה, שהסתיימה במקרים רבים במוות בשל זיהומים שהרפואה המודרנית הייתה יכולה לרפא בקלות.
חלק מהחיילים בקרב שילה ישבו בבוץ במשך יומיים גשומים במיוחד, וחיכו לחובשים, אבל בלילה הראשון קרה משהו מאוד מוזר בשטח - הפצעים של החיילים החלו לזהור. החלק היותר מוזר הוא שהפצועים שזהרו בבוץ הבריאו מהר יותר מהפצועים שלא זהרו, אחרי שכל השורדים פונו לבית החולים.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים, משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
התופעה זיכתה את הזוהר המוזר בכינוי "הילה של מלאך" ובשנת 2001, כמעט 140 שנה אחרי הקרב, ביל מרטין בן ה-17 ביקר בזירת הקרב עם משפחתו. כשהוא שמע על הפצעים הזוהרים הוא מיד שאל את אמו לפשר העניין ולמזלו היא מיקרוביולוגית המתמחה בבקטריות זוהרות.
אמו של ביל המליצה לו לערוך ניסוי ויחד עם חברו, ג'ון קרטיס, הם חקרו את התנאים בזמן הקרב וגילו שתולעים נימיות (נמטודות) טפיליות שגשגו בפצעים הפתוחים והמטונפים של הלוחמים האמריקנים.
התולעים האלה מקיימות מערכת סימביוטית עם בקטריות בשם "פוטורבדוס לומינסנס" (אותן גברת מרטין חקרה) ובמהלך מחזור החיים של התולעים, הבקטריות נפלטות מגופן במטרה להרוג את המארחים עם קוקטייל כימי המפיץ אור כחלחל.
מפני שבני אדם הם לא חרקים קטנים, הבקטריות לא גרמו לנזק, למעט הילה שאולי סייעה לחיילי האויב לדעת איפה שוכבים הפצועים, אבל בשאר המזיקים שנכנסו לפצעים הפתוחים הבקטריה כבר טיפלה.
תנאי השטח ומזג האוויר של הקרב היו אידיאליים לבקטריה ושותפתה התולעת אך ניסוי במעבדה הוכיח שהבקטריות לא מסוגלות לחיות בטמפרטורת הגוף ולכן הפצעים הפתוחים היו סביבה עוינת עבורן. ואז נפל האסימון - לילות טנסי באביב מספיק קרירים כדי שחייל פצוע בשטח ייכנס להיפותרמיה (ירידה קיצונית בטמפרטורת הגוף) ואז כל חתיכות הפאזל השתלבו במקומן.
(מקור)