מתוך ספר חדש שהתפרסם בנושא בשם "הילדות של היטלר: יונים בין נשרים" מאת טים הית', ומגלה צד נסתר, אכזרי ונואש של הנאצים לפני שהובסו:
ברבי דאנסק רעדה מתחת לשמיכה דקה בתעלה ששכבה בה באאכן, עיר גרמנית נצורה, באוקטובר, 1944. היא הייתה חברה ב"בונד דויטשר מדל", ליגה של ילדות גרמניות שהתנדבו להילחם ולהגן על בתיהן ומשפחותיהן מהפלישה האמריקאית על העיר. התקיפה האמריקאית החלה בתשע בבוקר. "זה היה פתאומי מאד, רועש ומבהיל" היא מספרת, "הייתה סדרת פיצוצים, שלוו על ידי יריות ממכונות ירייה, צעקות וקריאות לעזרה. שרקתי במשרוקית שלי כדי לעורר את האזעקה. דרך המשקפת שלי, ראיתי את חיילי האויב. ילדות נוספות ואני התחלנו לירות על האמריקאים ברובים שלנו."
מציאות הלחימה המזוויעה התקבלה על ידי דאנסק הצעירה בהלם: "היה הבזק אור ובום חזק; נפלתי על הקרקע וראיתי את גופותיהן הקרועות של חברותיי, חלק מהן זרוקות עליי כשדם פורץ מפיהן. עשן יוצא מהחורים בגופן ואדים עולים מקיבתן הפעורה." היא הייתה רק בת 15.
בהתחלה, ה"בונד דויטשר מדל" לא יועדה להיות יחידה לוחמת של הרייך השלישי. הארגון הוקם בשנות העשרים של המאה הקודמת וההשתתפות בו נהייתה חובה לילדות אריות ב-1936. מטרת הארגון הייתה להחדיר אידיאולוגיה נאצית בדור חדש של ילדות.
בנות העשרה בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה זכו לחינוך מוגבל ביותר, שכלל: התעמלות פיזית, בישול, כיבוס, ניקיון וגידול ילדים (למרות שחינוך מיני לא היה חלק מתכנית הלימודים). דגש רב הושם על אימונים גופניים, שכללו ריקודי ערום. הנערה הגרמנית הייתה צריכה להיות יפה, רכה, קורנת וחזקה. אחרי הלימודים, ילדות ונערות הופנו להשתתף בארגונים החברתיים הנאציים על מנת להכיר את ערכי המולדת החדשים.
מנהיגי המפלגה הנאצית השקיעו אמצעים ותשומת לב רבה בקבוצות נוער אלו, הימלר ואף היטלר נהגו לנאום מולן לעתים קרובות. הלגה באסלר, אחת המגויסות הצעירות מספרת כעת "היטלר עצמו הגיע לדבר איתנו יום אחד, הברכיים שלי רעדו כשלחצתי לו את היד והבטן שלי התהפכה. בנות אחרות בכו, הושיטו זרועות וניסו להגיע אליו, חלק הביאו לו פרחים. מאותו יום הסתכלתי על היטלר כמושיע אישי שלי, כמו שהיום בנות תופסות כוכבי פופ כאלילים. רבות מאיתנו הושפענו עמוקות מהפגישה איתו, היינו מאוהבות בו באופן מסוים."
לאחר התקרבות כוחות הברית אל ערי גרמניה ב-1944, היטלר הוציא צו הקובע כי ילדות מגיל 10 צריכות להיות מיומנות להילחם עד מוות כדי להציל את הערים שלהן. הבנות למדו כדי להכין מטענים ממולכדים, להיות צלפיות, להרוס כבישים, פסי רכבת וקווי טלפון ואפילו איך לתפעל נשק נגד טנקים. הילדות הפכו לחלק מיחידות גרילה נשיות שהיוו את קו הלחימה האחרון בגרמניה.
ברבי הייתה אחת המגויסות בעיר אאכן: "תכנית ההגנה שלנו הייתה מוכנה – תעלות, חוטי תיל, מכוניות, משאיות וקרונות של רכבת חשמלית הפוכות בדרכים" היא מספרת "המשימה שלנו הייתה לגרום לכמה שיותר נפגעים אצל האויב. היינו משוכנעות שאנחנו יכולות לעצור בעדם לכבוש את העיר שלנו. לפני שהאמריקאים תקפו, אחת ממנהיגות היחידה שלנו אמרה 'בנות גרמניות, אתן כמו הזאבות האפורות של האומה שלנו. כמו הזאבות בטבע הפראי, כך הנשים הן טורפות טבעיות, מעניקות ומגינות. כמו הזאבות, אתן תשוטטו בין הצללים ולא תשאירו אף אויב בחיים. האויבים שלנו יטבעו בדם שלהם, או בדם שלנו, אם יגיע לכך." ברבי ממשיכה ומספרת "מעולם לא שכחתי את דבריה של המדריכה הזו כיוון שכשהלחימה החלה, היא החליפה מיד לבגדים אזרחיים ונכנעה. ממש זאבה!"
ווילי אנדרסון, טוראי אמריקאי צעיר שלחם בחזית, מספר כיום "זה היה הלם לראות שמי שיורה עליך זה ילדות. לא הייתה לנו ברירה, החזרנו אש והרגנו אותן. תקרית אחת זכורה לי במיוחד. התקדמנו ברחוב צדדי, לפתע ירייה נורתה מאחד המרתפים וחייל שלנו נהרג. ירינו בזוקה למקלט דרך הירידה אליו ואחר כך, אחד משלנו ירד לבדוק. הוא חזר במצב של שוק וסיפר 'אלוהים אדירים, יש שם ילד מת. ילדה.'"
חייל אמריקאי אחר שלחם באותו גדוד מספר "הן לחמו היטב, יחסית לזה שהיו ילדות או נערות צעירות. הן צלפו בנו, זרקו רימונים ועשו כל מה שיכלו כדי להרוג אותנו. אבל כשתפסנו אותן בחיים, הן נכנעו מיד וביקשו מאיתנו ממתקים וחטיפי שוקולד. הן היו רק ילדות שבכלל לא היו צריכות להיות שם."
ברבי נלכדה על ידי האמריקאים: "נשאלתי איך נפצעתי וסיפרתי להם את האמת" היא אומרת " החייל שאל אותי אם הנאצים עודדו אותי להילחם ולימדו אותי איך לירות ואמרתי שכן. אחר כך הוא רצה לדעת אם אני אוהבת את היטלר ואם אני רוצה להמשיך להילחם. אמרתי לו שאני רק רוצה לעצור את האויב מלפגוע בחברים שלי. המלחמה שלי הסתיימה והייתי שמחה באופן מסוים, אבל גם חששתי לגבי מה שעלול לקרות לנו עכשיו."
אם מה שמתואר באאכן נשמע נורא, המצב בברלין היה לא יתואר. באפריל שנת 1945, ברלין הייתה הרוסה, כשהאזרחים שנותרו בה מסתתרים במרתפים ותעלות הביוב. דברי תעמולה הושמעו ללא הרף ברמקולים הפזורים ברחבי העיר, ומזכירים לתושבים מה יקרה להם אם יפלו לידי הבולשביקים. אפילו הייתה תחנת רדיו שהמשיכה לפעול וקראה לבנים ובנות של ברלין לצאת ולהילחם, למות אם צריך, בשביל המולדת. עדיף דם, מאדום.
בשביל הבנות הצעירות של הבונד דויטשר מדל, הקרב על ברלין היה סיוט מתמשך. היידי קוך נזכרת: "מעולם עד אז, לא ידעתי פחד כזה. הקולות שברמקולים דרשו מהאזרחים לא לברוח כמו פחדנים, והבטיחו שהקלה תגיע בקרוב. גופות הבוגדים היו תלויות מהעצים ועמודי החשמל. זה היה כאילו כולם השתגעו. את רוב הזמן בילינו בלחפור חורים, לבנות קירות מלבנים ולהפוך חשמליות ומכוניות על הכבישים. בעיר היו הרבה חברי SS, שאלתי אותם הרבה שאלות עד שאחד מהם פנה אליי וצעק 'את יודעת מה יקרה אם הרוסים יגיעו לכאן? הם בטח יאנסו אותך ואז יירו בך, את מבינה?' הסתובבתי וברחתי."
דנה האנשהל, אז בת 21, נזכרת: "אמרו לנו שאסור להרשות לאויב להשתלט על שדה התעופה, כצלפית, הייתי צריכה צריכה להתחבא בקצה השדה, ראיתי את אנשי המיליציה הנאצית נכנעים לרוסים, חלקם נורו ונדקרו בכידונים על ידם. השניות הבאות היו הארוכות ביותר בחיי. שכבתי תחת רכב נטוש, כיוונתי את הרובה, הלב שלי דפק, הסתכלתי בכוונת וכיוונתי את הרובה לעבר חייל רוסי, עצרתי את הנשימה ולחצתי באיטיות על ההדק. ראיתי את הרוסי עף מההדף. רוסי אחר רץ לעזור לגבר שיריתי בו, אז הרגתי אותו גם כן. אחר כך, פצצות החלו ליפול קרוב מאד אליי, התרחקתי מהרכב, לאחר שנייה הוא התפוצץ. רצתי לעמדת העזרה הראשונה, היה שם גבר שנכרתו לו הידיים או הרגליים, היה דם בכל מקום, כמו בקצבייה. חלק מהבנות שלנו לא יכלו להתמודד עם זה, חלק הקיאו ואחרות בכו בהיסטריה. במרפאה נתנו לי מים מסוכרים ואמרו לי שאני סובלת מהלם."
עד שברלין נכנעה במאי אותה שנה, נספרו כ-125,000 קורבנות אזרחיים, כתוצאה מההוראה החד משמעית של היטלר לא להיכנע. רבבות נוספות נפצעו, נאנסו או איבדו את הדעת. הילדות הלוחמות של היטלר ביניהן.
טרזה מולייה נזכרת כיצד הוכתה בידי חייל רוסי: "התעוררתי כשפי היה חסום וידיי קשורות. הכל היה מעורפל. היו סביבי כל מיני חפצים על הרצפה. כשהראייה שלי התחדדה, ראיתי שאלו ראשים של חיילים גרמנים מסודרים סביבי במעגל. כמה מטרים ממני, עמדו חיילים רוסים והשתינו על כרזה של הפיהרר. תהיתי לאן נעלמתי חברה שלי אנאליס, מאוחר יותר גיליתי שהם אנסו אותה וירו בה. אחד מהם התענג לספר לי שאני הבאה בתור."
חברה נוספת של טרזה, אניטה פון שונר, עברה אונס קבוצתי אכזרי בידי חיילים רוסים: "לא יכולתי לעצור אותם, כשאחד מהם אנס אותי, האחרים החזיקו בי. שרדתי את מה שעברתי בשביל הילד שלי, אז כל הזמן עצמתי את העיניים. הם היו כמו להקה של חיות טרף, ואחרי שסיימו להתעלל בי, נותרו לי סימני נשיכה על הצוואר, החזה והכתפיים. הדבר הכי נורא היה שאחר כך גיליתי שאני בהריון שוב, הפעם מאחד האנסים. ילדתי אותו בכל זאת, כמו נערות גרמניות אחרות. אך לא יכולתי להראות חיבה לתינוק ומסרתי אותו לאימוץ מיד אחרי הלידה. אפילו לא רציתי לדעת אם זה בן או בת."
(מקור)