מים זה דבר מלחיץ. לא רק לחתולים לפני מקלחת, אלא גם לנו, בני האדם. מים משנים את המשקל שלנו, מסוגלים לחדור אל הגוף שלנו דרך הרבה יותר מדי נקבים ואם נישאר בהם שנייה אחת יותר מדי - ניחנק ונמות. אם כך, איך הפכה השחייה לפעולה עם קונוטציות חיוביות? תעלומה. שחייה הרי מאגדת את סך כל הפחדים האנושיים: פעילות גופנית, סכנת טביעה ואת האפשרות (שלא לומר צורך) להוריד חולצה מול אנשים. ועדיין אומרים על חלוצים בתחומם שהם "שחו נגד הזרם" והיום הם "שוחים בכסף", כשבאמת מתבקש יותר להגיד דברים כמו "הוא דשדש באוקיינוס של סיוטים" או "היא טבעה במחמאות כשלפתע הבינה שהכל ריק מתוכן וחזרה הביתה לראות סדרה". את הטענה המטופשת הזו קל עוד יותר להוכיח כשנתקלים באתרי שחייה שהדבר האחרון שצריך לעשות בהם הוא לקפוץ למים ולשחות. אלה האגמים, הימים, המעיינות ובורות הרחצה שמלאים - סליחה, שוחים - בסיפורי אימים, אגדות מסתוריות והיסטוריה אפלה במיוחד. קחו אוויר, אנחנו צוללים.
הפסנתר ממשיך לנגן
נניח שאתם גרים בצד אחד של אגם, ורוצים לעבור לגור בצידו השני. ונניח שחורף בחוץ, ומימיו של האגם קפאו. לא תעקרו את הבית מהיסודות ותתחילו לדחוף אותו לעבר הגדה השנייה? אה, כן, בתרחיש הזה השנה היא 1895 ואתם חיים בעיירונת הפצפונת סיילם שבמדינת קונטיקט. היא כמו סיילם המפורסמת ממשפטי המכשפות רק בלי שום משפטי מכשפות וללא כל פרסום. המשפחה שעומדת במרכז הבעיה המתמטית שהצגנו לא הצליחה לדחוף את הבית על כל תכולתו לרוחבו של אגם גארדנר במהלך יום אחד, ולכן השאירה אותו שם ללילה. אולם בלילה נבקעו סדקים בשכבת הקרח שכיסתה את האגם, וביתה של המשפחה החל לשקוע במים. בני המשפחה הצליחו לחלץ חלק מרכושם לפני שהבית שקע לגמרי, אך את הפסנתר המשפחתי לא יכלו להציל. עצוב, אבל מתגברים. כלומר, כולם התגברו חוץ מהפסנתר עצמו, שיש מטיילים שנשבעים שעד היום ניתן לשמוע את צליליו עולים מהאגם, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שטבע.
אפשר עדיין לראות את הילדה שטבעה
מסכנה מדינת אוהיו, שאין בה הרבה אגמים טבעיים ושכנותיה מנקרות את עיניה עם כל מיני מקווי מים משגעים שסתם ככה התפתחו שם באופן טבעי. במהלך המאה העשרים התמחתה רשות הטבע והגנים של אוהיו בהקמת סכרים על גדות נחלים מקומיים והפיכתם לאגמים הלכה למעשה. אחד האגמים המלאכותיים הללו הוא אגם מונרו, שנמצא באמצע שמורת טבע בעלת שם דומה. בלב האגם נבנה אי זעיר מבטון, שמשמש נקודת תצפית והיה יכול להיות לוקיישן מושלם אלמלא הרוח שרודפת אותו. על פי המעשייה המקומית, ילדה קטנה טבעה באגם מונרו, ומאז היא מסרבת לעזוב. בשעות הדמדומים, כשהשמש השוקעת מטילה אור אחרון על אי הבטון, ניתן לראות עליו דמות קטנה שמחכה לחילוץ. מי שיזהה מהחוף, ישחה למרכז האגם ויעלה על האי - לא יחזור. הילדה תיקח אותו איתה אל ביתה הקר מתחת למים.
אוי הסלע האדום - מדם
רד רוק פול (בריכת הסלע האדום) בסנטה ברברה הוא בור שחייה שמושך אליו מבקרים רבים. מטיילים אוהבים להפוך אותו לתחנה האחרונה במסלולם, שם הם מוצאים את הנקודה המושלמת על אחד הצוקים שמקיפים את הבור - וקופצים למים מגובה 12 מטר. עד כאן - החלום האמריקאי. אבל בשעות הערב והלילה המקום משנה את פניו, ולא פעם עולה ממנו ריח של דם. ריח הדם הוא סימן האזהרה לפני צאתן של הרוחות שרודפות את המקום, שאוהבות יותר מכל לתפוס מבקרים ולמשוך אותם אל האזורים העמוקים במרכז האגם, בתקווה שיטבעו. מטיילת אחת סיפרה שהן נראות תחילה כמו כתם אדום על פני המים, אך ברגע שהן תופסות אותן הן ילפתו אותך ויעשו הכל כדי שלא תצא מהמים. כשהצליחה סוף-סוף להיחלץ, המטיילת הייתה מגואלת בדם. היא חשבה שנפצעה בניסיון לצאת מבור השחייה, אבל גם אחרי שהתנגבה לא מצאה על גופה שום פצע או סימן.
אגם סקובי-דו ורוחות הרפאים
אגם סקובי בניו-המפשייר ידוע גם כאגם הרדוף. כלומר, זה ממש השם הכמעט-רשמי של המקום, והכינוי יוחס לו כבר באמצע המאה ה-18. ב-1753, השתתף השופט מת'יו פאטן במשלחת שיצאה לקבוע את גבולותיה של העיירה הסמוכה לאגם הרדוף. את רשמיו מהמקום תיאר ביומנו: "לא הרבה אחרי רדת החשכה, נשמעו אנחות וצווחות של אדם במצוקה, והן נמשכו בעצב כמעט עד הבוקר". אגדה אחת על מקור שמו החלופי של האגם מספרת על חלוץ אמריקאי שנרצח על ידי חבריו בלילה חורפי, ואגדה נוספת מתעקשת כי עוד לפני שהגיעו לשם חלוצים, שריפה גדולה גבתה את חייהם של בני השבטים הילידיים שחיו באזור. כשהבריטים הגיעו למקום, הם ציפו למצוא אגם מוקף צמחיה ירוקה, ומצאו במקום זאת שממה אפופת עשן וזרועת גופות.
הלגונה הארורה
לגונת טרוק (קרויה גם צ'וק) שבאוקיינוס השקט, מצפון לגינאה החדשה, במהלך מלחמת העולם השנייה, שימשה כמעגן לצי הקיסרי היפני - נסללו בחופיה מנחתים למטוסים, נבנו בהם מרכזי תקשורת ומכ"ם ומאות אוניות מסוגים שונים עגנו בו והפליגו ממנו. בפברואר 1944, יצאו האמריקאים למבצע "כדור ברד" והתקיפו את בסיסי הצי היפני באזור - עשרות אוניות הוטבעו וכ-270 מטוסים עשו דרכם לתחתית האוקיינוס. וזה ניכר - גם היום, צוללנים באזור חוזרים עם סיפורים על העולם השלם שקיים במצולות הלגונה מחלקים מכאניים, דרך כלי נשק וציוד אישי ועד לעשרות גולגלות ועצמות אדם.
המים יגרמו לכם לאבד את שפיותכם
הדרך אל נהר מאד בצפון קליפורניה איננה דרך קלה, ואולי זה הסימן הראשון לכך שעדיף בכלל להימנע מביקור במקום. הלו, קוראים לנהר הזה Mad - מה כבר יכול לצאת ממנו מלבד סבל וייאוש? אבל אחרי שירדתם מהכביש הראשי והלכתם במשך שעה ועקבתם אחרי סימני הדרך ואולי גם עצרתם להתייעץ עם בואש או דישון - גם אתם תגיעו אל נהר המאד, ותוכלו לחזות במי התכלת הצלולים שלו. ואולי תשאלו מה העניק למקום היפה הזה את שמו, ונספר: בכנות, יש מצב שתיטרף עליכם דעתכם אם תשחו במקום. מטיילים שטבלו בנהר סיפרו שסבלו אחר כך מחזיונות נוראיים, שכללו בין השאר גם חלקי גופות מבותרות שפוזרו בחייתיות על הצוקים שמקיפים את נהר המאד משני צידיו. החזיונות האלה תוקפים בעוצמה עזה יותר את מי שסובל מחולשה, שברון לב או מצב נפשי מעורער, וקיימת גם שמועה שבמקרים מסוימים הם לא נפסקים גם הרבה אחרי שעוזבים את המקום.
המכשפה שהטביעה את העיירה
"יום אחד אני אמות - ואני אקח את כולכם איתי". אלה היו המילים האחרונות של ג'ולי בראון (שלפעמים קרויה גם ג'ולי וייט), מיסטיקנית, מרפאה וכוהנת וודו שחיה בעיירה פרניר שבאזורי הביצות במנשאק, לואיזיאנה. בראון היhתה חברה אהובה ומוכרת בקהילתה, אבל כולם ידעו שלא כדאי להרגיז אותה כי הקללות שלה נוטות להתגשם. ביום מותה של בראון ב-1915, התכנסו תושבי העיירה לחלוק לה כבוד אחרון. עוד לפני שהספיקו לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה שלה, הם שמעו רוח נושבת ועץ נופל. אבל זה לא נגמר בעץ סמלי: סופת הוריקן סחפה את אזור הביצה והרסה את העיר עד היסודות. 275 תושבים נהרגו, ורבים נלכדו תחת ההריסות ומתו בזמן שהמתינו לחילוץ. ג'וליה סימס, שאספה עדויות על החיים באזורי ביצות מנשאק, כותבת: "הרוח נשבה במהירות שהרגישה כמו 190 קמ"ש, יכולת לשמוע אותה… היא נשמע כמו רכבת משא". הנבואה של ג'ולי התגשמה. העיירה פרניר מעולם לא הצליחה להתאושש ולא נבנתה מחדש. הביצה העמוקה הפכה לקבר אחים. סיורים שנערכים כיום במקום מזהירים את המבקרים מפני תנינים, יתושים ומפני רעש המהום שנשמע באזור - השיר האחרון של ג'ולי בראון.
הסלעים הנושכים
כאילו לא מספיק מסוכן בקלבסס, העיר הקליפורנית שמשמשת כביתם של בני משפחת קרדשיאן, זה גם הבית של בור השחייה רוק פול (בריכת הסלעים), שכשמו לגמרי כן הוא - מקווה מים לא מאוד עמוק, שכל תחתיתו מרוצפת סלעים. עד כאן הכל נשמע סביר, אבל הסלעים ברוק פול הם, איך לומר? נקמניים יותר מסלעים בבורות מים אחרים. על פי האגדה, הסלעים החלקלקים משנים צורתם בלילה, כשהשמורה בה נמצא רוק פול סגורה למבקרים. מטיילים שבכל זאת העזו דיווחו על תופעה משונה - הם הרגישו פעם אחר פעם נשיכות ברגליהם כשעמדו או נכנסו למים לרחצה לילית. דגים טורפים אינם חיים באזור, והמטיילים הדגישו: אלה אינן חבלות או דקירות מסלעים כי אם נשיכות של ממש. השמועות עוררו את סקרנותו של חוקר תופעות על-טבעיות, שהגיע למקום וחיכה לשקיעת השמש. אחרי שגם הוא הרגיש את הנשיכות הוא מיהר להאיר על המים בפנס עוצמתי וראה את קרקעית רוק פול מכוסה גולגלות אדם.
