דברים שאין להם הסבר מושכים ומרתיעים אותנו בו זמנית. מצד אחד, יש מהפיתוי והקסם בתופעה או סיפור שאי אפשר לפרש ולהבין. מצד שני - פחד אלוהים, מי רוצה בכלל להתעמת עם דברים גדולים ולא מובנים? בגלל הכפילות הזאת, הסיפורים הבאים יוצאי דופן. הם מלאי פרטים ועדויות, אבל אין להם שום הסבר. הם מפלרטטים טיפה עם העולם שמעבר, אבל תמיד דואגים להישאר מעוגנים במציאות הפיזית. הם קיצוניים, אלימים, מפחידים - וממש לא ברור איך הם קרו.
"היא הייתה כמו בשר קפוא"
אם החורף הישראלי ולילותיו שיכולים להגיע לטמפרטורה של 10 מעלות גורם לכם להגיד "שיו, ממש קפוא בחוץ", כדאי שתחשבו פעמיים לפני שתסעו למיניסוטה בארצות הברית. תחשבו פעמיים ואז, נגיד, תבטלו את תוכניות הנסיעה שלכם כי בלילות אכזריים במיוחד, הטמפרטורות במיניסוטה יורדות גם עד מינוס 30. זה גם בדיוק מה שקרה לג'ין היליארד, אז בת עשרים, שהתפרסמה לאחר שקפאה לחלוטין - ושרדה. היליארד נהגה במכוניתה, ועברה תאונת דרכים שגרמה לרכבה להחליק מהכביש ולמנוע לדמום. היליארד התחילה לחצות את שדות התירס שעמדו בינה לבין נקודת הציון הקרובה ביותר שהכירה: הבית בו גר ידידה, וולי. נקודת הציון הקרובה הזו, ברשותכם, ניצבה במרחק של שלושה קילומטרים ממקום התאונה. היא צלחה כמעט את הדרך כולה, אך קרסה והתמוטטה פחות מחמישה מטרים לפני הכניסה. השעה הייתה אחת בלילה, והטמפרטורה בחוץ, כזכור, מקבילה לזו של מקרר גלידות. בקוטב. אחרי חורף גרעיני.
רק בשבע בבוקר יצא וולי מביתו והבחין בהיליארד, שרועה על הארץ וקפואה לחלוטין. הצעירה הובהלה לבית החולים, שם לא הצליחו אפילו לקחת ממנה דם לבדיקה, כיוון שעורה הקפוא היה קשיח מדי ואיים לשבור את המחט. חום גופה היה נמוך מדי למדידה על ידי המדחום, עיניה היו מזוגגות ולא הגיבו לאור, אך הרופאים הצליחו לשמוע פעימות לב איטיות בגופה. מדידת הדופק שלה הצביעה על קצב של 12 פעימות בדקה, כשישית מהקצב הממוצע בשעת מנוחה. היליארד כוסתה בשמיכות חשמליות כדי לחמם את גופה, והרופאים קיוו שאם תתאושש, לא תסבול מנזק חמור לאיבריה הפנימיים. אבל לא רק שהיליארד חזרה להכרה, היא לא סבלה כלל מנזק פנימי, ואחרי שהחלימה מכוויות הקור (בכל זאת, לא מדובר בנסיכה מצוירת אלא באישה בשר ודם) - השתחררה מבית החולים והמשיכה בחייה. "אני לא יכול להסביר איך קרה שהיא חיה", אמר בראיון אחד מהרופאים שטיפלו בהיליארד. "הגוף שלה היה קר, קשיח לגמרי, כמו חתיכת בשר שמוציאים מהפריזר".
פתקי הקוד הלא מפוענח יובילו לרוצח?
הסיפור של ג'ין היליארד מחמם לב (סליחה), אבל רוב המקרים המסתוריים העסיסיים קשורים לסכנה ולמוות. כמו במקרה של ריקי מקורמיק, גבר אמריקאי שהסימנים שנמצאו במקום גילוי גופתו הצליחו לבלבל גם את חוקרי ה-FBI. לא נעים ולא מכובד להשתמש בסטיגמות, אבל מקורמיק היה, מה לעשות, היה ממש נער פוסטר של גטו. הוא נשר מהתיכון בגיל 16 וחי אצל אמו עד מותו בגיל 41. ואולי מדויק יותר לומר שחי גם אצל אמו, שכן החיפושים אחר רמזים לחידת מותו הובילו את המשטרה לחמש דירות שונות. מקורמיק מעולם לא נישא, אבל היה אביהם של ארבעה ילדים מנשים שונות. כדי להוסיף לחגיגת האלגנטיות הזאת, הוא היה גם בעל תיק לא קטן במשטרה ואף ישב כשנה בכלא לאחר שהורשע בבעילת קטינה. גופתו של מקורמיק נמצאה בשדה תירס (האם זו הייתה צריכה להיות כתבה על מקרים משונים שאירעו בתוך וליד שדות תירס?), על ידי עוברת אורח. הגופה נמצאה במרחק 24 קילומטרים מהכתובת המעודכנת של מקורמיק, כשלא ברור איך האיש בכלל הגיע לשם, שכן לא הייתה לו מכונית והאזור לא נמצא במסלול של אמצעי תחבורה ציבורית. על הגופה, שכבר החלה להירקב, לא נמצאו סימני אלימות. לעומת זאת, כן נמצאו עליה שני פתקים לא מפוענחים.
הפתקים נשמרו בסוד. מותו של מקורמיק כלל לא תויג כפשע, כיוון שאיש לא דיווח על היעדרותו ולא זוהו מניעים לפגיעה בו. אולם 12 שנים לאחר המקרה, פרסם ה-FBI שהוחלט לפתוח מחדש את התיק ולחקור אותו הפעם כמקרה רצח. הבולשת פרסמה את הפתקים שהיו בכיסיו של מקורמיק, ונאלצה להודות שחוקריה פשוט לא הצליחו להבין את הצופן שנכתב בהם. הפתקים, שעל פי הערכות ה-FBI נכתבו כמה ימים לפני מותו של מקורמיק, מכילים שורות ארוכות של אותיות, מספרים וסימני פיסוק שלכאורה אין ביניהם כל קשר הגיוני. ההודעה על קיומם והקריאה לציבור שיעזור בפענוח הקוד הובילו לאלפי פניות של מפענחים חובבים, וב-FBI נאלצו לבקש מהציבור שיפסיק להתקשר למספר הטלפון שפרסמו ולהפסיק לשלוח תאוריות והסברים באי-מייל. בסופו של דבר, הוקם עמוד אינטרנט ייעודי לדיון בפתקים ובכתוב בהם. אם כל זה לא מספיק, משפחתו של מקורמיק מסבכת עוד יותר את העניין וטוענת כי הפתקים כלל לא נכתבו על ידי הקורבן. "הדבר היחידי שידע לכתוב הוא את שמו שלו", אמרה אמו של מקורמיק בראיון לעיתון מקומי ב-2012, "הוא לא כתב שום קוד".
מי רצח משפחה שלמה?
מי שאהב את השלג מהסיפור הראשון ואת המוות הלא פתור מהסיפור השני, ועדיין היו חסרים לו אלמנטים קריפיים - יהנה כנראה מהסיפור הבא. משפחת גרובר גרה באמצע שום-מקום. זו לא הגזמה מוחלטת, אגב, כיוון שהחווה בה גרו עמדה בתווך בין שתי רשויות מקומיות, והמקום זכה שיקראו לו בשם הקליט הינטרקייפק (Hinterkaifeck) שפירושו "מאחורי קייפק". קייפק היה כפר לא רחוק, אולם בינו לבין בית משפחת גרובר עמד יער שלם. כן-כן, המשפחה החליטה שהיא רוצה לגור בהתחלה של אגדה מבעיתה ובחרה להתגורר בחווה בלב יער מבודד בגרמניה. החורף בשנת 1922 באזור היה קשה - השלג לא הפסיק לרדת, ועוזרת הבית של משפחת גרובר התפטרה ועזבה את המקום בטענה שהנחלה רדופת רוחות. בסוף חודש מרץ קרו שני דברים - המשפחה קיבלה עוזרת חדשה, ואב המשפחה, אנדראס, סיפר לדיירים בחווה הקרובה שבסביבת ביתו הופיעו פתאום עקבות בשלג, שהובילו אל היער מאחורי החווה. הוא לא הספיק לדווח על כך למשטרה.
בבוקר הארבעה באפריל, הגיעו שכניהם של משפחת גרובר אל החווה כדי לדרוש בשלומם. בכל זאת, איש מששת בני הבית לא נראה בציבור כבר שבוע. הם מצאו את חמשת הגרוברים: אנדראס ואשתו סזיליה, בתם ויקטוריה ושני ילדיה, סזיליה וסטפן, וכן את עוזרת הבית מריה - כולם מתים. השישה נרצחו במכוש ובחנק. ארבע גופות נמצאו באסם, גופתה של מריה נמצאה בחדרה וגופתו של סטפן התינוק הייתה מוטלת בעריסה. על פי הערכת המשטרה, בני הבית פותו אחד אחרי השני להגיע לבדם לאסם, שם נרצחו. מריה וסטפן נהרגו בבית כיוון שכבר שכבו לישון בזמן ששאר בני הבית עוד היו ערים. יותר ממאה אנשים נחקרו בחשד למעורבות במקרה, האחרונים שבהם הובאו לחקירה גם ב-1986, 64 שנים לאחר הרצח עצמו. המשטרה מצאה במקום גם את חסכונותיה של המשפחה, מה ששלל את המניע הכלכלי להריגת השישה. אולם ללא מניע כספי - מה גרם לחיסולה המוחלט של משפחת גרובר? המקרה, שנותר עדיין ללא פתרון, עמד במרכזם של ספרים רבים, תכניות טלוויזיה וסרטים.
הבית הכי רדוף בעולם
ולקינוח, אטרקציה תיירותית. כלומר, אטרקציה עבור מי שמעדיף לישון שעתיים ולבלות את שאר הלילה בפחד מפני רוחו הזדונית של סר ג'ורג' מקנזי. מקנזי היה לורד סקוטי, שהתגורר באזור העיר אדינבורו במחצית השנייה של המאה ה-17. הוא נודע ברדיפתו אחר אנשי דת, ויוחסו לו מספר הוצאות להורג וגם מקרי "לייט" של כליאה ועינויים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות המפורסם קירקיארד באחוזת קבר משפחתית עשויה, אלא מה, אבן שחורה ומאיימת. רק שלא ממש מנוחה ובטח שלא לעולמים. ב-1998 דייר רחוב חיפש מקלט מהגשם, ונכנס לאחוזת הקבר כדי להעביר בה את הלילה. האגדה מספרת שבסקרנותו הוא פתח את אחד הארונות ושחרר את רוחו של מקנזי חזרה לעולם הגשמי. זו, כמובן, טענה שקצת קשה להוכיח, אבל הסיפור לא מסתיים כאן.
השמועה על אחוזת הקבר הפתוחה ורוחו של מקנזי הידוע לשמצה התפשטה ברחבי אדינבורו. אנשים הגיעו כדי לראות בעצמם אם המקום אכן רדוף, והדיווחים על פגיעות לא אחרו להגיע. אישה אחת דיווחה על "כוח קר" שהתפרץ מאחוזת הקבר והכה אותה בפניה. אישה נוספת התעלפה ועל צווארה הופיעו שטפי דם שנראו כמו עדות לניסיון חניקה. מדריכי תיירים שמשלבים גם היום את בית הקברות בסיורים שהם עורכים, סיפרו בין השאר על מבקרים שננשכו, נשרטו, נדחפו, חטפו בעיטות ואפילו סבלו מכוויות. "אנחנו ממליצים לאנשים שלא ילכו לשם לבדם", סיפרה ג'ן הנדרסון, מדריכת טיולים שפרסמה באתר החברה שלה תמונות של "ניצולים" מאחוזת הקבר של מקנזי. קולין גרנט, כומר ומתקשר מאדינבורו, הוזעק לבית הקברות כדי לנסות לגרש את רוחו של מקנזי. הוא הודה שנכשל במשימה, וכחצי שנה לאחר טקס הגירוש - מת במהלך ביצוע סיאנס.
