בתחילת דרכו של האינטרנט גולשים נהגו לכתוב ולהפיץ סיפורי אימה ברחבי פורומים שונים. אלו הפכו לגלגול מודרני של האגדות האורבניות והצ'יזבטים. בגלל שאנשים נטו להפיץ אותם על ידי העתק-הדבק (קופי-פייסט), דבק בהן הכינוי "קריפיפסטה". הסיפורים האלו הפכו לכה פופולריים, שלעתים, כמו עם אגדות אורבניות, יש שטוענים שמדובר במקרים אמיתיים לחלוטין.
ג'ק הצוחק
זה היה יום קיץ יפה. ג׳יימס היה אז בן 5 ושיחק בחצר הבית הפרוורי שלנו. הוא תמיד היה ילד שקט ובעיקר שיחק עם עצמו. אף פעם לא היו לו חברים, אבל דמיון מפותח ומופרע היה לו בכמויות. הייתי במטבח והאכלתי את הכלב שלנו פידו כששמעתי את ג׳יימס מדבר עם מישהו בחצר האחורית. לא הבנתי עם מי הוא כבר יכול לדבר, יכול להיות שהוא סוף סוף מצא חבר? כשאת אם חד הורית זה קשה להשגיח עליו כל הזמן. החלטתי לבדוק עם מי הוא מדבר שם.
שיצאתי החוצה קצת הופתעתי, ג׳יימס היה הבן אדם היחיד בחצר. הוא דיבר לעצמו? יכולתי להישבע ששמעתי קול נוסף. ״ג׳יימס! הגיע הזמן לחזור הביתה״, קראתי לו. הוא נכנס חזרה והתיישב בשולחן האוכל, הגיע הזמן לארוחת צהריים והכנתי לו כריך הודו. ״ג׳יימס, עם מי דיברת בחוץ״? שאלתי. ג׳יימס הביט למעלה לרגע, ״שיחקתי עם החבר החדש שלי״, הוא אמר בחיוך. מזגתי לו כוס חלב, והמשכתי להציק כמו כל אמא טובה. ״לחבר החדש שלך יש שם? למה לא הזמנת אותו לאכול איתנו״? ג׳יימס הסתכל עלי לרגע לפני שענה, ״קוראים לו ג׳ק הצוחק״. קצת נרתעתי אבל המשכתי, ״אה, זה שם משונה. ואיך הוא נראה החבר הזה שלך״? ״הוא ליצן. יש לו שיער ארוך ואף קונוס גדול. יש לו ידיים ארוכות ומכנסיים גדולים ורפויים וגרביים עם פסים, והוא כל הזמן מחייך״.
הבנתי שהבן שלי מדבר על חבר דימיוני שהמציא בראשו. אני מניחה שזה נורמלי בשביל ילדים בגילו, במיוחד ילדים שאין להם חברים אמיתיים לשחק איתם. זה רק שלב בחיים. שאר היום המשיך כרגיל, וכשהתחיל להחשיך השכבתי את ג׳יימס לישון. כיסיתי אותו, ונישקתי אותו על לחיו. וידאתי שמנורת הלילה דלוקה וסגרתי את הדלת. הייתי די תשושה ונרדמתי זה לא רב לאחר מכן. בלילה היה לי סיוט נוראי.
חשיכה. הייתי במן פארק שעשועים נטוש ומוזנח. פחדתי ורצתי בשדה אינסופי של אוהלים ריקים, רכבות שעשועים שבורות, ודוכני משחקים עזובים. כל המקום נראה מבעית. הכל היה צבוע שחור-לבן, וכל בובות החיות היו תלויות בחבלי תלייה, עם חיוך מחליא תפור לפניהן. הרגשתי כאילו כל הפארק נועץ בי עיניים, למרות שהוא היה ריק מאדם. לפתע שמעתי מוזיקה מתנגנת. אלו היו הצלילים של ״Pop Goes the Weasel״ שבקע ממכונת תקליטים. הייתי מהופנטת לחלוטין. התחלתי לעקוב אחרי המוזיקה לתוך אוהל קרקס, כשאני בטרנס מוחלט, לא מסוגלת לעצור את צעדי. בפנים הייתה עלטה מוחלטת, והאור היחיד הגיע מזרקור בודד שהאיר את מרכז הרחבה. כשהתקדמתי לכיוון האור, קצב המוזיקה האט, והתחלתי לשיר עם המנגנינה, לא מסוגלת להפסיק.
״מסביב לעץ התות
הקוף רדף אחר הסמור
אבל הקוף בסך הכל צחק...״
המוזיקה עצרה רגע לפני שהגיעה לשיא, ולפתע כל האורות נדלקו. הם סינוורו אותי, כל מה שיכולתי לראות הייתה צללית קטנה שהתקדמה לעברי. ואז עוד צללית הופיעה, ועוד אחת, ועוד אחת. עשרות צלליות התקדמו לעברי. לא הצלחתי לזוז, רגליי היו מאובנות, והדמויות התקרבו אלי יותר ויותר. כשהיו ממש לידי הצלחתי להבחין… הצלליות האלה הם ילדים! כשהבטתי בהם הבחנתי שכולם היו מעוותים ובעלי מומים. לחלקם היו חתכים על כל גופם, לאחרים היו כוויות על כל גופם, אחרים עם גפיים חסרות, לחלקם לא היו עיניים! הילדים עטפו אותי וחפרו בבשרי, מושכים ומפילים אותי ארצה, וקורעים אותי מבפנים. כל שיכולתי לשמוע בזמן שנקרעתי לגזרים ונעלמתי היה הצחוק. צחוק נוראי, איום ומרושע.
התעוררתי בבוקר מכוסה זיעה קרה. לאחר כמה נשימות עמוקות הסתכלתי סביבי וראיתי שכמה מבובות האקשן של ג׳יימס הוצבו מסביבו ופונות אלי משידת הלילה שלי. נאנחתי, ג׳יימס בטח קם מוקדם ושם אותן שם. אספתי את הצעצועים והלכתי לחדרו של ג׳יימס, אך הוא עדיין ישן. משכתי כתפיים והחזרתי את הצעצועים למקומם. מאוחר יותר ג׳יימס התעורר והכנתי לו ארוחת בוקר. הוא היה שקט ונראה קצת כעוס, אולי גם הוא לא ישן טוב. החלטתי לשאול אותו על עניין הצעצועים. ״ג׳יימס מתוקי, אתה שמת את הצעצועים בחדר של אמא בבוקר״? הוא הסתכל עלי לרגע, ואז החזיר את מבטו לקערת הדגנים. ״ג׳ק הצוחק עשה את זה״. גלגלתי את עיני, ״אז תגיד לג׳ק הצוחק להניח לצעצועים שלך ולהשאיר אותם בחדר שלך״. ג׳יימס הנהן וסיים את ארוחת הבוקר, ואז החליט לצאת לשחק שוב בחצר האחורית.
בפעם הקודמת במדור: "Annie96 מקלידה..."
הלכתי להירגע קצת בסלון, וכנראה שנרדמתי כי כשפקחתי את עיני ראיתי שכבר עברו שעתיים. ״שיט! אני צריכה לבדוק מה קורה עם ג׳יימס״. הייתי קצת מודאגת מהזמן הרב שהיה ללא השגחה. יצאתי לחצר, אבל ג׳יימס כבר לא היה שם. התחלתי להיבהל וקראתי בשמו, ״ג׳יימס! ג׳יימס איפה אתה״? ואז שמעתי צחקוק מגיע מהחצר הקדמית. רצתי לשם. ג׳יימס ישב על המדרכה. שחררתי אנחת רווחה. ״ג׳יימס, כמה פעמים אמרתי לך להישאר בחצר האחו… ג׳יימס, מה אתה אוכל״? ג׳יימס הסתכל אלי ואז הכניס את היד לכיסו והוציא משם מלוא החופן של ממתקים בכל מיני צבעים. זה ערער אותי. ״ג׳יימס, מי נתן לך את הממתקים״? ג׳יימס פשוט בהה בי ושתק. ״ג׳יימס! בבקשה תגיד לאמא מאיפה הממתקים האלה״. ג׳יימס הביט למטה ואמר, ״ג׳ק הצוחק נתן לי אותם״. הלב שלי שקע בתחתונים, כרעתי על ברכיי והסתכלתי בעיניו. ״ג׳יימס הגיע לי עד כאן השטויות שלך על ג׳ק הצוחק הזה, הוא לא אמיתי! אני רצינית עכשיו, אני צריכה לדעת מי נתן לך את הממתקים״! ראיתי את הדמעות עולות בעיניו. ״אבל אמא, ג׳ק הצוחק באמת נתן לי את הממתקים״. עצמתי את עיני, נשמתי נשימה עמוקה. ג׳יימס מעולם לא שיקר לי, אבל מה שהוא מספר לי בלתי אפשרי. אולי אני מגזימה? אחרי הכל הוא בטח קיבל אותם מטום ולינדה שגרים בבית הסמוך, או ממר ווקר בקצה הרחוב. בכל מקרה, אני אצטרך לשים עליו עין.
באותו לילה השכבתי את ג׳יימס במיטתו, והחלטתי לישון מוקדם. פתאום התעורר מדפיקה חזקה שהגיעה מהמטבח. קפצתי מהמיטה ורצתי במורד המדרגות. נחרדתי מהמחזה שנגלה לעיני: כל הדברים שהיו על הדלפק הועפו לרצפה, והכלב שלנו פידו היה תלוי מת ממנורת התקרה. מישהו חתך את הבטן שלו ומילא אותה בממתקים. אותם ממתקים שהיו לג׳יימס. התנערתי מההלם שהייתי שרויה בו מצעקה רמה שהגיע מחדרו של ג׳יימס וקולות חבטה חזקים. תפסתי סכין מהמגירה ועליתי לחדר במהירות שרק אמא מסוגלת להגיע אליה כשילדה נמצא בסכנה. בעטתי בדלת והדלקתי את האור. כל החדר היה בלגן, כל החפצים והצעצועים הושלכו על הרצפה ובני המסכן בכה במיטתו ורעד מפחד. שלולית שתן הכתימה את סדיניו. בדקתי את גופו של הילד ורצתי החוצה לביתם של טום ולינדה. למזלי הם עוד היו ערים, ונתנו לי להשתמש בטלפון שלהם ולהזעיק את המשטרה. לא לקח להם הרבה זמן להגיע. סיפרתי להם את אשר קרה, והם הסתכלו עלי כמו על משוגעת. הם חיפשו בבית, וכל מה שמצאו היה כלב מת ושני חדרים מבולגנים. השוטר אמר לי שמישהו בוודאי פרץ לבית, עשה את כל זה ונמלט כששמע אותי עולה במדרגות. ידעתי שזה לא נכון. כל הדלתות והחלונות היו נעולים. מי שזה לא היה, הוא לא הגיע מחוץ לבית.
ביום המחרת ג׳יימס נשאר בתוך הבית, לא נתתי לו לעזוב את טווח ראייתי. נכנסתי למוסך והוצאתי משם מוניטור תינוקות ישן. התקנתי אותו בחדר של ג׳יימס, אם משהו יכנס לשם הלילה, אני אוכל לשמוע אותו. הלכתי למטבח ולקחתי את הסכין הגדולה ביותר שהייתה במגירה ושמתי אותה לצידי על שידת הלילה. חבר דמיוני או לא, אני לא נותנת לו להתקרב לילד שלי.
כשהגיע הלילה, השכבתי את ג'יימס במיטתו. הוא פחד, אבל הבטחתי לו שאני לא אתן לשום דבר רע לקרות לו. כיסיתי אותו בשמיכה, נישקתי אותו והדלקתי את מנורת הלילה. לפני שסגרתי את הדלת לחשתי לו ״לילה טוב ג׳יימס, אני אוהבת אותך״.
ניסיתי להישאר ערה ככל הניתן, אבל לאחר כמה שעות התחלתי להתנמנם. התינוק שלי יהיה מוגן הלילה, ואני צריכה את השינה. ברגע שהנחתי את הראש על הכר, שמעתי קול רך בוקע מהמוניטור שעל שידת הלילה. בהתחלה זה נשמע כמו רעש לבן, כמו כשמחליפים תחנה ברדיו. אחר כך הרעש הפך לגניחה שקטה. ג׳יימס ישן? ואז שמעתי את הזה, הצחוק מהסיוט שלי, הצחוק הנורא. קפצתי מהמיטה ותפסתי את הסכין שמתחת לכרית. רצתי לחדר של ג׳יימס ופתחתי את הדלת. ניסיתי להדליק את האור, אבל הוא לא עבד. צעדתי פנימה ויכולתי להרגיש נובל חם וצמיגי נוגע ברגליי. מנורת הלילה של ג׳יימס נדלקה לפתע והבטתי באימה במה שנגלה לעיני.
גופתו של ג׳יימס מוסמרה לקיר, ומסמרים ננעצו בידיו ורגליו. חזהו נפתח, ואיבריו הפנימיים נזלו מטה על הרצפה. עיניו ולשונו הוסרו יחד עם רוב שיניו. נגעלתי, בקושי יכולתי להאמין שזה הילד הקטן שלי. ואז שמעתי את זה שוב, את אותה גניחה רכה ונואשת. ג׳יימס היה עדיין בחיים! התינוק הקטן והמסכן שלי, כל כך כואב לו והוא נאחז בקושי בחייו. חציתי את החדר בריצה, והקאתי על הרצפה. רעש של קרקור בקע מאחורי, והסתובבתי בזמן שאני עדיין מנקה קיא מהפה שלי. ואז מתוך הצללים הגיח השד שאחראי לכל הטרור הזה - ג׳ק הצוחק. עורו החיוור כרוח ושיערו הסבוך והשחור שהגיע עד לכתפיו. היו לו עיניים חודרות ולבנות, מוקפות בעיגולים שחורים וכהים. חיוכו המעוות חשף שורה של שיניים משוננות וחדות, ועורו לא נראה כלל עור של בן אדם, הוא נראה עשוי גומי או פלסטיק. הוא לבש תחפושת ליצן עשויה טלאים שחורים ולבנים, עם שרוולים וגרביים מפוספסים. גופו היה גרוטסקי, ידיו הארכות היו תלויות הרבה אחרי קו המותניים, וכפיפת גבו גרמה לו להראות כאילו אין עצמות בגופו, כמו בובת סמרטוטים.
הוא שחרר צחוק מחליא, כאילו רצה שאדע שהיה מרוצה מתגובתי ל״יצירה״ שלו. אחר כך הסתובב לאט לעבר ג׳יימס והחל לצחוק עוד יותר מהמראה המבחיל שנפרש לפניו. זה גרם לי להתנער מהאימה בה הייתי מצויה, ״תתרחק ממנו זבל״! זינקתי עליו, מניפה את הסכין מעל ראשי ודקרתי אותו, אבל ברגע שהסכין נגעה בו הוא נעלם לתוך ענן שחור. הסכין נחתה על ליבו של ג׳יימס שעדיין פעם, והתיזה דם חם על פני.
לא… מה עשיתי? התינוק שלי, הרגתי את התינוק שלי! נפלתי על ברכיי, ויכולתי לשמוע את הסירנות מתקרבות מרחוק. הילד שלי, הילד המתוק שלי, הבטחתי שאמא תגן עליך. נכשלתי. אני מצטערת ג׳יימס, אני כל כך מצטערת.
המשטרה הגיעה ומצאה אותי על הרצפה מול הילד, עדיין אוחזת בסכין שמכוסה בדמו. המשפט היה קצר, אי-שפיות. שמו אותי ב״בית פירופולוס״, מוסד לפושעים פסיכופתיים. אני פה כבר חודשיים. זה לא כזה נורא. הסיבה היחידה שאני ערה עכשיו היא בגלל שמישהו שם את Pop Goes The Weasel מחוץ לחלוני. אני אדווח לשומרים על כך בבוקר.