אנחנו חיים בעולם שהולך ו"מתמדע". יותר ויותר תופעות, שבעבר נחשבו לקסומות ומסתוריות, מתבררות ומתבהרות הודות לפיתוחים טכנולוגיים והרבה מאוד סבלנות. למרות זאת, הידע האנושי נתקל פעם אחר פעם בתופעות שלא "נכנעות" בקלות למדע ולהיגיון. רעשים בלתי מוסברים שרק חלק מהאוכלוסיה יכולה לשמוע, תקשור עם העולם הבא ואיך סרטים כמו "יחידת המתאבדים" קיבלו אישור. נצלול הישר אל ארבעה מקרים שמייצגים ארבע תופעות שאנחנו אפילו לא קרובים להבין, "יחידת המתאבדים" כנראה תשאר חידה לנצח.

גלגול הנשמות

מכירים את זה שיש לכם תחביב או תחום עניין שהפכו כבר לאורח חיים? ומכירים את זה שנקלעתם לתחביב הזה בגלל תחושה לא לגמרי ברורה שזה הייעוד שלכם? ומכירים את זה שאתם משוכנעים בלב שלם שזה אכן הייעוד שלכם כיוון שבגלגול קודם הייתם כוהנת במצרים העתיקה? כי זה בדיוק מה שקרה לדורותי אידי.

תופעות לא מוסברות
המומיה של פרעה סתי, הייתה מאהבת שלו | צילום: Emil Brugsch

אידי נולדה בסוף המאה ה-19 בלונדון, וגדלה בעיירת חוף אנגלית. כשהיתה בת שלוש, נפלה במדרגות ונחבטה בראשה, ולאחר שהתאוששה החלה להפגין התנהגות משונה, שהלכה והחריפה ככל שבגרה. כשביקרה עם הוריה במוזיאון הבריטי ונחשפה לראשונה לתמונות ומיצגים של תרבות מצרים הקדמונית, אמרה: "זה הבית שלי!" והחלה להתרוצץ ברחבי החדר ולנשק את רגליהם של פסלי הפרעונים.

תופעות לא מוסברות
מעולם לא רכשה השכלה פורמלית בנושא מצרים | צילום: youtube

כנערה, היא סיפרה שפרעה סתי הראשון נגלה אליה בחלום. כשבגרה, היא עברה למצרים, שם נישאה, ילדה בן ושינתה את שמה לאום-סתי. לאורך כל חייה ייחסה אידי את אהבתה למצרים לעובדה שבגופה נכנסה נשמה של כוהנת מצרית. לטענתה, בצעירותה זכתה לשורה של חזיונות, שנמשכו שנה שלמה, ובהם הוכתב לה סיפור חייה הקודמים, בהם היתה ילדה ענייה שנשלחה לחיות בחברת נזירים לאחר שאביה לא יכול היה לשאת את הטיפול בה. היא בגרה והפכה למאהבת של פרעה סתי, וכשהרתה לו שמה קץ לחייה כדי לא להמיט עליו חרפה. אידי התפרסמה בקרב אגיפטולוגים מסביב לעולם, משום שעל אף שמעולם לא רכשה השכלה פורמלית בנושא מצרים, היא היתה אחת המומחיות האהובות והמוערכות בתחום.

העיירות המזמזמות

טאוס בניו-מקסיקו, ארצות הברית היא עיירת אמנים הררית שלווה, עם בעיה מיוחדת: היא מזמזמת. עבור תושבי המקום אין בכך חידוש, כיוון שהזמזום בטאוס כבר הקנה לה תהילה זעירה, ומדענים מרחבי העולם ומתחומי מחקר שונים עלו אליה לרגל כדי לנסות להבין את תופעת הזמזום. אולם אף אחד מהם לא הצליח להגיע לפתרון שיניח את הדעת. לפי ההערכות, כ-2% מבני האדם הם "שומעים פוטנציאליים", ובמידה ויגורו באזור המועד לרעשים, עלולים גם לשמוע באופן קבוע זמזום או המהום בתדר נמוך יחסית ובעוצמות משתנות.

תופעות לא מוסברות
בזזזזזזז בזזזזזזזזזז | צילום: dreamBB

הדיווחים על הרעש בטאוס החלו כבר בשנות התשעים, וגם לאחר שנערכו באזור מדידות מדויקות במכשירים מיוחדות לניטור ואיכון רעשים, לא נתגלה מקור אחד לרעש הטורדני, אולם התאוריות בנושא רבות ומגוונות. מי לא הואשם בהיותו גורם הרעש שמפריע לעיירה - ממתקנים לכליאת חייזרים בחסות הממשלה, דרך קמפיין משונה לעידוד תיירות ועד פידבקים מאנטנות רדיו מבודדות - תושבי טאוס שמעו כבר הכל. תרתי משמע.

תופעות לא מוסברות
מה ערך הדירות פה? | צילום: dreamBB

ואולי החלק המרשים ביותר בתופעה הוא העובדה שהיא בכלל לא נקודתית. מקרים של רעשים וצפצופים מסתוריים דווחו ברחבי העולם - בקנדה, ארצות הברית, אנגליה ואוסטרליה - ובכולם תופעות דומות של רעש בלתי פוסק שמצליח להוציא לפחות חלק מתושבי המקום מדעתם.

תקשור עם המתים

בין אם בסדרת המשטרה העל-טבעית "מדיום" או בקלאסיקת הטראש "אני יודעת מי הרג אותי", לפחות על פי הוליווד, נראה שרוחות רפאים רק רוצות לעזור לנו לפתור תעלומות ולפענח פשעים. ולפעמים המציאות עולה על כל דמיון, כמו במקרה של תרסיטה בסה. בסה עבדה כמטפלת בחולים עם בעיות נשימה בבית חולים בשיקאגו. בפברואר 1977 הוזעק צוות כיבוי לדירתה, וגופתה נמצאה מתחת למזרון כשהיא עירומה מבגדים וסכין מטבח נעוץ בליבה.

תופעות לא מוסברות
תרסיטה בסה, לא עזבה עד שהרצח נפתר | צילום: amazonaws

המשטרה לא הצליחה לאתר את הרוצח, וזכתה לעזרה מכיוון בלתי צפוי. רמי צ'ואה, אשתו של רופא שעבד בבית החולים בו עבדה בסה, טענה כי רוחה של בסה נכנסה בה. צ'ואה היתה נכנסת להתקפים שנמשכו שעות על גבי שעות, בהם היתה רק על סף הכרה, וכשדיברה - עשתה זו באמונה מלאה שהיא-היא תרסיטה בסה. באופן מובן למדי, בעלה התקשה להאמין לה, אולם תרסיטה/רמי ידעה לספק לא רק את שמו של הרוצח ומניעיו, אלא ידעה לספר גם שגנב מבסה תכשיטים ונקבה גם בשמותיהם של עדים אפשריים.

 

תופעות לא מוסברות
אלן שאוורי, הודה במהלך המשפט ברצח | צילום: chicagonow

השם שנקבה בו בזמן שהיתה שרויה בטראנס היה אלן שאוורי, שעבד גם הוא בבית החולים. צ'ואה ובעלה הצליחו לשכנע את משטרת שיקאגו לחקור את שאוורי, ובמקביל נערך גם חיפוש בדירתו. התכשיטים שהזכירה רוחה של תרסיטה נמצאו וזוהו על ידי העדים שהכירו את בסה בחייה, ושצ'ואה לא פגשה מעולם. שאוורי נחקר ונשפט בגין שוד בלבד, כיוון שלא ניתן היה לקשור אותו באופן ישיר לזירת האירוע, אולם במהלך המשפט הודה שהוא אכן מי שתקף, שדד ורצח את תרסיטה ביסה. הוא נידון ל-14 שנות מאסר, מתוכן ביצע חמש שנים בלבד. עקבותיו נעלמו לאחר שחרורו.

תווי פנים אנושיים בחפצים ומקומות

מצחיק מעט לכתוב את זה, אבל נראה שכבר כמעט התרגלנו לראות פנים וגופים אנושיים במקומות בהם הם לא אמורים להופיע. קבוצת הפייסבוק "אימהות מבשלות ביחד" על אלפי החברות והחברים בה פחות או יותר הפכה את זיהוי העוברים בהפרשת החלה לספורט לאומי. ונכון, כולנו יודעים להגיד באופן רציונלי שלפעמים בצק הוא רק בצק. אבל מה קורה כשהפנים מתעקשות ומופיעות שוב ושוב?

תופעות לא מוסברות
יש מתחתיי הפתעה | צילום: desmotivaciones

בלמז דה מורלדה היא עיר קטנטנה במחוז חאאן באנדלוסיה, ספרד. ב-45 השנים האחרונות היא משמשת כמוקד תיירותי, בעיקר משום שבבלמז שוכן "בית הפרצופים", הבית של משפחת קמארה. כבר ב-1971 טענה אם המשפחה, מריה גומז קמארה שפנים מסתוריות הופיעו ברצפת הבית. בעלה ובנה של מריה ריסקו את הרצפה במכוש ויצקו עליה שכבה חדשה של בטון, אולם כעבור זמן קצר גם הופיעה צורת פנים גם ברצפה החדשה. המשפחה התכוונה להרוס גם את הרצפה החדשה, אולם לאחר התערבות ראש העיר הוחלט לפנות את המשפחה מביתה ולחקור את המבנה. רצפת הבית נעקרה ממקומה, ומתחתיה נתגלה מרתף ובו עשרות שלדי אדם, בהם שלדים רבים ערופי ראש. השלדים הוצאו ונקברו בטקס מסורתי. העירייה תיקנה את הרצפה ולמשפחה הותר לחזור הביתה… אבל אז הופיעו פנים נוספים - גדולים וקטנים, ברורים ומטושטשים, צעירים ובוגרים - על קירות ורצפות ברחבי הבית. העיירה הקטנה התפרסמה בין רגע, ועשרות תיירים וחוקרים מתחומים שונים ביקשו לסייר בבית.

תופעות לא מוסברות
לאחר הוצאת הגופות הופיעו עוד פרצופים | צילום: openroadintegrat

לאור הטענות המובנות למדי כי הפנים בטח צוירו על הרצפה על ידי המשפחה, בשנת 1990 נלקחו שתי דגימות מגושי הבטון עליהם הופיעו הפרצופים. הדגימות נותחו במכון הלאומי לקרמיקה וזכוכית (גוף ספרדי אמיתי - תראו בעצמכם!), אך לא נמצאו בהן שרידי צבע. מותה של מריה גומז ב-2004 רק העצים את האגדות שסופרו ממילא עליה ועל ביתה, שגם היום אפשר לנסוע אליו ולצלם את הפנים שחקוקים בו באבן.