מארי בסט הייתה רק בת 17 כשנדבקה במחלת הכולירה, ובהודו של שלהי המאה ה-19 השיטות לקביעת מותם של בני אדם ייתפסו כיום כרחוקות מלהיות אמינות. ההידרדרות הגופנית של הנערה הצעירה הייתה איטית אבל בטוחה: היא התייסרה שעות ארוכות מכאבי בטן ומבחילות, והדופק שלה הלך ונחלש. כשרופא קבע את מותה והנחה לקבור אותה מיד, לא היה בכך שום דבר חריג אלא עוד ביצוע של נוהל שגרתי במדינה הטרופית, שמנסה למנוע את התפשטות המחלה בקרב האוכלוסייה הצפופה.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
קשה שלא לרצות לדמיין את פרצופיהם המופתעים של הקברנים, שנאלצו לחפור מחדש את קברה של הנערה עשר שנים מאוחר יותר כדי לטמון בארון גם את בן דודה. מכסה הארון היה פתוח למחצה, וממנו בצבץ חצי ממה שהיה פעם גופה.
בנוסף, ניתן היה להבחין בבגדיה הקרועים ובשבר גדול ומכוער במרכז הגולגולת. פרקי אצבעות ידה הימנית קפאו כאילו אחזו במשהו בעבר והקברנים נאלצו להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שבסט לא באמת מתה בעת קבורתה אלא נפלה לתרדמת - מצב שכיח ללוקים בכוליריה של אותם הימים.
ככל הנראה, היא התעוררה בארון לאחר כמה שעות ללא שום מושג היכן היא נמצאת והחלה לזעוק לעזרה. כשהבינה שאף אחד לא יגיע, ניסתה בסט להיחלץ בכוחות עצמה, סדקה את מכסה הארון וכתוצאה מההדף עפה אחורה וראשה פגע בסלע שהרג אותה במקום. קיימת, כמובן, אפשרות נוספת ופשוטה יותר: היא השתגעה מצער, ניסתה לחנוק את עצמה ואז חבטה בראשה למוות. במחשבה שנייה, לא בטוח איזו דרך מזעזעת פחות לעבור מן העולם.
המסמר האחרון
זה נשמע כמו סצנה מסרט אימה אבל למעשה תופעת הנקברים בחייהם הינה כשל רפואי ממשי ומוכר, כזה שהמדע מנסה להתמודד עימו כבר למעלה ממאה שנים. בין הסיבות לקבורה בשוגג ניתן למנות את התפשטות המגפות בערי אירופה הצפופות, מצוות דתיות הקוראות לא להלין את נשמת המת וכן מחסור במשאבים ובזמן המאפשרים לטפל בחולים ולהעריך את מצבם.
כעת עולה הנושא שוב לתודעה, בזכות ספר שרואה אור במהדורה מחודשת ונקרא: "קבורה בטרם עת: כיצד ניתן להימנע מכך?". הספר נכתב על ידי צמד הרופאים, ד"ר וולטר הדוון וד"ר ויליאם טאב, המלווים בעמית המחקר אדוארד פרי, ומציג לראווה אוסף מקאברי במיוחד של סיפורי קבורה בוסרית כפי שתועדו ברחבי העולם.
גם הקוראים שאינם מחפשים הדרכה מקצועית בתחום הפוסט-מורטם ימצאו עניין בתיאורים מעוררי הצמרמורת מחד, ומלאי התושייה מאידך, של אלו שנקברו בחיים וניסו לפלס את דרכם דרך ארונות עץ ושכבות של אדמה תחתיה הם מצאו את עצמם.
לפעמים המזל בוגד באותם קורבנות מוכי גורל אפילו יותר מפעם אחת, וגם הניסיון הקלוש שלהם לחלץ את עצמם נכשל. בשנת 1887, למשל, הבחינו לפתע הקברנים שנטלו חלק בלוויתו של צעיר צרפתי בנקישות הבוקעות מתוך הארון.
מתוך החשש ליצור פאניקה בקרב המתאבלים הם החליטו להמשיך את הטקס כרגיל, אבל כעבור זמן קצר גם הם לא יכלו להתעלם. ברגע שהתחילו לכסות בעזרת אתי החפירה את הארון באדמה ההדים הפכו לחזקים יותר ונשמעו באוזני קהל הנוכחים כולו. עדיין, החליטו כולם שלא לפתוח את המכסה, אלא לחכות עד שראש העיר יגיע למקום. התזמון היה מעט ומאוחר מידי עבור הבחור המסכן, שבאותן דקות ארוכות של המתנה נאבק על חייו עד שנחנק למוות.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
מקרה דומה אירע בניו יורק בשנת 1851, כשאישה בשם ורג'יניה מקדונלד נפלה למשכב ונקברה במהירות. האם המשיכה לטעון בעקשנות שבתה לא מתה, ולמרות שהמשפחה כולה חשבה שאלו מילים נואשות של אבל, הם נכנעו וחפרו החוצה את הגופה.
מקדונלד הבת נמצאה שוכבת על צידה כשידיה מלאות נשיכות. היא התעוררה, ככל הנראה, בארון המתים והחלה לנגוס אותן מתוך אימה או רעב (עכשיו רק אלוהים יודע). גם בצרפת נקבר בשנת 1903 ילד בן 14 בחיים שאמו התעקשה שהרופאים טועים, וביום למחרת חפרה את הארון בידיה החוצה. גופו נמצא קפוא כשכל השרירים מכווצים, בשיא המאמץ לפרוץ החוצה. הוא מת כשנחנק מרגבי האדמה שמילאו את פיו ואפו.
שפת הגוף של הנפטרים, שנקברו חיים תמיד חזרה על עצמה: הקיפאון בתנוחה מעוותת, המסמרים הנעוצים בדפנות הארון שקרעו בבשר החי, כשהמתים ניסו לפרק אותם ממקומם, ומעל לכול - הבעת האימה המוחלטת שנשתמרה היטב.
אמנם עיוותים גופניים עלולים לנבוע גם מתהליכים ביולוגיים כמו ריקבון, ומכסי קברים פתוחים למחצה עשויים להיות תוצאת מלאכתם של שודדים שהגיעו לחפש שלל, אולם לפי מה שמצהירים מחברי הספר, כשאדם חי נקבר מת, הגופה שלו מעידה על כך. יהיה קל במיוחד להבחין בכך אם קברת אחת ומצאת במקומה, נניח, שניים מתים.
המתים המהלכים
רעלת היריון (PET) זה מצב רפואי המתרחש בכ-7 אחוזים מכלל ההריונות באוכלוסיה. מעבר לסימפטומים מסוכנים נלווים כמו עליית לחץ דם ובצקות, מהווה המחלה כר נוח לפיתוח תחלואות נוספות, פרכוסים, שקיעה אפשרית בתרדמת ואף מוות. למעשה, הדרך היחידה לרפא את רעלת ההיריון היא לעבור את הלידה עצמה.
הרופאים סבורים כי בסוג כזה של תרדמת שקעה אווריניה מרלי בחודש יולי של שנת 1890. לא ברור כיצד, אבל נערת הכפר ממנטואה שבאיטליה נחשבה למתה כתוצאה ממחלת ההיסטריה, שלפי הקהילה המדעית נתפסה אז כמחלה ביולוגית לכל דבר בקרב נשים ונובעת מדפוסים משובשים של פעילות הרחם.
אופן הקבורה לפרטיו אינו ידוע במלואו, כל מה שברור בוודאות הוא שלאחר כמה ימים פתחו את ארון הקבורה וגילו שהפציינטית ההיסטרית התהפכה בשלב מסוים על יצועה האחרון וכרעה ללדת. לאחר שהביאה לעולם את בתה הבכורה הלכו שתיהן לעולמן. מחלת ההיסטריה הופרכה מכל שורש מדעי, לכן לא ברור עד היום מה גרם לעלפונה של האם הצעירה.
אולי את ההסבר ניתן למצוא במקרה אחר, בו אם צעירה מברקשייר (אנגליה) שהייתה גם אשתו של רופא צבאי סבלה מכאבי לב חמורים לאחר שהביאה לעולם את בנה הבכור. לאותה אישה הייתה מטפלת שניהלה עבורה את משק הבית, וזו החליטה לא לוותר עליה כשכל הרופאים קבעו שהיא נפטרה.
עם תום הלוויה, וכשאחרון הנוכחים עזב, היא ליטפה את פניה ונופפה מולן בנוצות שרופות כדי לעורר אותה לתגובה פיזית אינסטנקטיבית. כשאותה אישה פקחה את עינייה השמיעה מיד קול זעקה, ורופאים שהוחשו למקום ובדקו אותה קבעו כי היא הייתה שרויה בטראנס פנימי למעלה משלושה שבועות.
חדר ההמתנה של המוות
אבל לא רק אנשי מדע ורפואה ניסו במהלך השנים למנוע את האפשרות של מתים הזוחלים אליהם מהקבר. כולנו מתים, אבל חלקנו מתים בצורה אכזרית יותר, ולכן חלק מהאנשים שהכירו את התופעה היו כה מבועתים שהם מצאו עצמם נאבקים על חייהם בקופסה חשוכה מתחת לאדמה, עד שדרשו בצוואתם לשסף את גרונם או לנעוץ יתד בלב לאחר המוות, רק כדי להיות בטוחים שלהם זה לא יקרה.
בגרמניה חשבו על פתרון קולקטיבי יותר, והציבו את ארונות המתים ב"חדר המתנה" למשך כמה ימים לפני שהובאו למנוחות. טבעת המחוברת בחוט לפעמון הונחה על אצבעה של כל גופה במטרה להסגיר תזוזה כלשהי, אם תתרחש כזאת.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
היו גם ניסיונות פרטיים של בעלי אמצעים, שאהבו לעסוק בפיתוחים והמצאות. רוזן בלגי עשיר בשם מישל דה-קרניצ'ה-קרניקי המציא את "גלאי ארונות המתים רובינסון", שהוא מעין כדור זכוכית שהיה מונח על חזה הגוויה, ובעזרת חיבור לפעמון ודגל היה אמור לדווח על פעולות בלתי צפויות מצד הגופה. המערכת הזו כשלה כי כדור הזכוכית היה רגיש מדי, והגיב לכל תנועה קטנה בגופה שעברה תהליכי ריקבון.
גם כיום קיימים לא מעט מקרים שהמדע לא מצליח להסביר בנושא. בשנת 2007, לדוגמה, עלה חייל יליד פיג'י על מטען צד שהתפוצץ באפגניסטן. הרופאים קבעו שכל הניסיונות להצילו כשלו ורגע לפני ששק הגופה אליו הוא הוכנס נאטם לחלוטין, אחד מאנשי הצוות הרפואי הבחין בדופק החלש שלו.
עם שינוי הסטטוס - ממת לשרוי בתרדמת - הוטס החייל לבית החולים המקומי והתעורר שמונה ימים לאחר מכן כששתי רגליו קטועות. שלא כמו שאר המקרים שקדמו לו, לסיפור הזה דווקא יש סוף טוב: הוא הצליח להשתקם ואפילו ייצג את בריטניה במקצה זריקת דיסקוס באולימפיאדת הנכים שנערכה בשנת 2012.
דוגמאות כאלו ורבות נוספות ממחישות עד כמה דק יכול להיות הקו שבין החיים למוות, אפילו בימינו. דבר אחד בטוח - אם כבר מורידים אתכם לאדמה כשאתם עדיין נושמים, מגיע לכם החזר כספי על הוצאות ההלוויה. אחרי הכל, עוד מישהו חוץ מכם צריך לשלם את המחיר.
(מקור)