1. "היה לי אח שמת מסרטן המוח. בזמנו הייתה לנו חתולה שידעה שאחי מתמודד עם משהו. היא הייתה מאוד מרושעת לרוב האנשים, אבל איתו היא תמיד הייתה עדינה. הוא היה מחזיק בכפות הרגליים שלה והיא פשוט נתנה לזה לקרות.

בערך 3 שנים אחרי שאחי מת, ההורים שלי הביאו ילד נוסף לעולם, עוד בן. הוא היה בערך בן שלוש כשסיפר להורים שלנו על חתולה לבנה, חומה ושחורה שהייתה נותנת לו להחזיק את כפות הרגליים שלה. 

החתולה מתה בערך שנה לפני שאחי נולד".

2. "הבן שלי אמר לי פעם: 'אמא, כשאני הייתי גדול ואת היית קטנה, אני זוכר שרקדנו במטבח'. האיש היחיד שרקדתי איתו אי פעם במטבח כילדה, היה סבא שלי".

3.  "כשבתי הייתה בת 3, היא נהגה לדבר על החבר הדמיוני שלה כל הזמן. היא אמרה שהוא גדול וכיפי ושהוא בילה הרבה זמן בלשחק איתה.

יום אחד, עברתי על תמונות ישנות והייתה תמונה של אבי על השולחן. הבת שלי אמרה 'היי, איך השגת תמונה של החבר שלי?'. היו לי צמרמורות. אבי מת בבית הזה 15 שנה קודם לכן, והיא שיחקה בחדר שהיה פעם המשרד שלו.

ביקשתי ממנה בזהירות לספר לי עוד על החבר שלה, ובלי להסס היא אמרה לי שהוא מדבר מצחיק. הצמרמורות הרגו אותי, בגלל שאבא שלי היה אוסטרלי שלעולם לא איבד את המבטא שלו".

גלגול נשמות (צילום: kryzhov | shutterstock)
סליחה ילדה קטנה? מה אמרת? | צילום: kryzhov | shutterstock

4. "בתי בת ה-5 אמרה לי: 'הייתי בבטן שלך פעמיים אמא. בפעם הראשונה מתתי לפני שיצאתי החוצה... אבל חזרתי'. 

אני אכן איבדתי את העובר בהיריון הראשון שלי, 8 חודשים לפני שנכנסתי להיריון שוב. מעולם לא סיפרנו לנו, אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה מה שקרה".

5. "לא סיפור שלי, אבל של אחותו הקטנה של חבר: כל המשפחה שלו יצאה לארוחת ערב במסעדה בכפר סקי, שם הם קנו לאחרונה בית. ברגע שהם נכנסו למסעדה, האחות הקטנה של החבר אמרה 'אני מכירה את המקום הזה. אני ואמא שלי נהגנו לצייר פה'. אמא שלה אמרה לה 'מעולם לא היינו כאן לפני, על מה את מדברת?', והאחות ענתה 'לא. עם אמא שלי מפעם. נהגנו לצייר כאן כל הזמן'.

המשפחה כמובן נלחצה קצת, אבל לא חשבה על זה יותר מדי כי האחות הייתה קטנה והם הניחו שהיא סתם מנסה לשגע אותם. אבל בהמשך הערב, כשדיברו עם מלצרית, הילדה הקטנה שוב אמרה שהיא הייתה מציירת כאן בעבר, והמלצרית סיפרה למשפחה שבעבר, בתחילת המאה ה-20, המסעדה הייתה סטודיו במשך שנים רבות. הם הפכו למסעדה בתחילת שנות ה-2000. אין צורך לומר, אבל המשפחה והמלצרית היו מצומררים מהסיפור". 

6. "כשאחי היה קטן, בן 3 או 4, הוא אמר שהוא היה בג'ונגל והציל שם חיות ושיום אחד הוא התלבט בין להמשיך להישאר עם החיות או לבוא איתנו. הוא בחר בנו אבל הזכיר לאמא שלי שהוא לא יכול להישאר לנצח, אלא רק לזמן מה.

הוא מת בינואר האחרון בגיל 26".

גלגול נשמות (צילום: Patrick Foto | shutterstock)
לעולם אל תהיו בחדר אחד עם בני 4 ומטה | צילום: Patrick Foto | shutterstock

7. "כשבני היה בן 3 הוא תיאר את חייו כבלרינה על במה - מהתאורה למוזיקה למחיאות הכפיים. מלותיו הבאות גרמו לי לצמרמורת: 'הייתי במסיבה על ספינה ונפלתי למים ואז - פוף! הגעתי לכאן'. ביקשתי ממנו לספר לאביו על זה כשהוא חזר מנסיעת עסקים שבועיים אחר כך, והפרטים היו זהים. אחרי זה לא דיברנו על זה שוב. לא רציתי לחזור לזה".

8. "כבר ברגע שיכולתי לדבר, בערך מגיל שנתיים, הייתי מספרת להורים שלי על משפחת הירח שלי ואיך שחייתי איתם עד שיום אחד אמרתי מלה רעה ושלחו אותי לארץ. נחתתי בשיח, אמי עשתה סלט מהעלים ואז נולדתי. אמא שלי כל כך כעסה כשהייתי אומרת לה שהיא עושה דברים שונה מאיך שאמא ממשפחת הירח שלי עשתה".

9. "כשאחותי הקטנה הייתה בת 3, היא התחילה לדבר עם אמא שלי על הזמן בו היא הייתה 'ילדה גדולה ואת היית ילדה קטנה'. היא אמרה שהיא הלכה לחתונה של ההורים שלנו. היא תיארה את עצמה פיזית ואמי אמרה שהיא נשמעה בדיוק כמו סבתא שלה.

אחותי גם דירה על 'הבית הירוק' שהיא הייתה חיה בו בקצה שביל עפר ועל כך שאמא שלה מתה מהכשת נחש כשהם גרו שם והיא הרגה את הנחש במעדר. השיחות האלה תמיד גרו בלילה, לפני השינה.

יום אחד, כשהיינו בגינה, אבי חידד את המעדר ואחותי אמרה שהוא לא עושה את זה נכון. הוא ביקש ממנה להראות לו איך עושים את זה. היא שמה את ידיה על ידיו ומיקמה אותם בתנוחה הנכונה. מאוחר יותר הוא אמר שהיא צדקה והוא עשה את זה לא נכון.

כל זה קרה ב-1980. סבתא של אמי מתה ב-1968 ואמא של סבתא שלה מתה ב-1902. אנחנו לא יודעים אם היא באמת מתה מהכשת נחש, אבל אני הייתי בת 15 כשהיא התחילה לספר את הסיפורים האלה ולכן אני זוכרת הכל היטב. זה נמשך בערך חצי שנה, עד שאחותי הייתה בת 4. אז היא הייתה אומרת 'התעייפתי מלדבר על זה'".

ולסיפור הקריפי והמסקרן האחרון, קבלו הפעם דווקא מבוגר, שזכר מה קרה לו בגלגול קודם מאז שהיה פעוט:

10. "אני לא מאמין בעל טבעי. אני בחור די הגיוני. יש לי תארים במדעים ורפואה, אבל מאז שהייתי ילד קטן היה לי זיכרון שלי מועד מחוץ לדלת אחורית של מועדון. לא יכולתי להחזיק את עצמי (או שהייתי שיכור או שמסומם) והחלקתי במורד מדרגות, חבטתי בראשי בסמטה ומצאתי את מותי. הייתי בערך בן 19, רזה, עם שיער בלונדיני ארוך ולבשתי מעיל עור חום-אדום. אני זוכר את שלטי הניאון, המדרגות, את הדלת שעברתי בה ואפילו את עיצוב הפנים. הייתי יכול לצייר את התמונה הזו בדיוק מושלם אם היה לי את הכישרון לכך.

בכל מקרה, לפני שנתיים יצאתי לטיול ברים בבודפשט ובזמן שחקרתי שרידי פאב עם אשתי - מצאתי את הפאקינג סמטה! זה היה משעשע בגלל שאמרתי לאשתי מוקדם יותר כשהגענו לבודפשט שיש בה משהו שגורם לי להרגיש בבית, משהו מוכר. הרגשתי באופן מוזר יותר מדי נוח שם, כאילו שמעולם לא עזבתי את המקום.

אני חושב על זה לעתים קרובות".