ה-12 בנובמבר, 1970. העיר פלורנס, מדינת אורגון – צפון-מערב ארה"ב. עשרות תושבים נאספו סמוך לחוף הים, שם משרד התחבורה המקומי עמד לפתור בעיה יוצאת דופן בדרך מאוד לא שגרתית. כמה ימים קודם לכן, מטיילים מצאו באותו מקום גווייה של לווייתן ראשתן באורך של יותר מ-13 מטרים שנשטף מן האוקיינוס השקט. התגלית נחשבה תחילה לאטרקציה של ממש, שמשכה עשרות ואולי מאות סקרנים מהאזור לבוא ולהסתכל על מה שנותר מהיונק הימי האדיר. למרות זאת, עד מהרה שרידי הלווייתן הפכו למטרד בלתי נסבל – עם צחנה שנישאה ברוח למרחק של קילומטרים. באותם ימים, משרד התחבורה של אורגון היה אחראי על חופי המדינה ועל כן, נציגיו היו אלה שנאלצו לחשוב על דרך לסלק את הנבלה המאסיבית.
ג'ורג' ת'רונטון, המשנה למהנדס הדרכים המחוזי דאז, היה זה שהכריע בסוגיה בסופו של דבר. הוא התייעץ עם עמיתיו ואיתם, הגיע למסקנה שהפגר ימשיך להסריח גם אם יקברו אותו – וקרוב לוודאי שאף אחד לא ירצה לחתוך אותו לחתיכות ולפנות אותו מהחולות. אי לכך ובהיעדר כל אפשרות אחרת, הוחלט לטפל בלווייתן כאילו היה סלע ענקי שהתדרדר וחסם את אחד הכבישים במדינה. כלומר, לפוצץ אותו לכל הרוחות עם חומר נפץ.
"כשעבדתי ככתב טלוויזיה באותו זמן, היה לי רצף של כתבות טובות ובכלל לא רציתי לנסוע לפלורנס", סיפר פול לינמן, כתב ערוץ החדשות KATU שהגיע לסקר את סילוק גוויית הלווייתן. "אמרתי להם 'על מה אתם מדברים? אני עושה רק כתבות רציניות. תשלחו מישהו אחר!'. ברגע שאמרו לי שהם הולכים להשתמש בחומר נפץ, אספתי את הדברים שלי והייתי בדרך לשם".
ת'ורנטון התייעץ מבעוד מועד עם מומחה לחומרי נפץ מחיל הים האמריקאי ולאחר מכן, קבע שנדרש חצי טון של דינמיט כדי להיפטר משרידי הלווייתן – שמשקלו הוערך בכ-8 טון. לא עבר זמן רב והידיעה שחבלנים עומדים לפוצץ את הפגר התפשטה ברחבי העיר. "אני זוכר שרצתי אל אבא שלי בשיא ההתרגשות כדי לספר לו", אמר קלי אומנהופר, תושב פלורנס שהיה אז בן 14. "אמרתי לו שהם עומדים לפוצץ את הנבלה עם 20 ארגזים של דינמיט. הוא לא האמין לי. הוא אמר לי 'אתה בטח שמעת לא נכון. זה בטח 20 מקלות של דינמיט'. ואמרתי לו בפירוש: 'אבא, לא 20 מקלות, 20 ארגזים'".
חבלנים הניחו את חומר הנפץ בצד הלווייתן שהיה רחוק מקו המים של האוקיינוס השקט. המחשבה שלהם הייתה שכמות כזו של דינמיט תאייד את רוב שרידי הגווייה ומה שבכל זאת יישאר, יתפזר במים או ייאכל על ידי שחפים ואוכלי נבלות אחרים. דקות ספורות לפני הפיצוץ, שוטרים דאגו שכל הסקרנים יתרחקו לפחות 400 מטרים מהפגר רק כדי לוודא שאף אחד לא ייפגע. ת'ורנטון אז החל את הספירה לאחור. כשהטיימר הגיע ל-0, האדמה בפלורנס רעדה. הנוכחים הביטו בפטריית העשן בתדהמה ונציגים של משרד התחבורה כבר עמדו לטפוח אחד לשני על השכם. לפתע, חתיכת בשר נפלה על הארץ. אז עוד אחת, ועוד אחת. בשלב הזה, כולם הביטו מעלה באימה ונחרדו לראות גשם של בשר לווייתן נופל עליהם מהשמיים.
1970, the Oregon Highway Division consulted with the U.S. Navy and decided the best way to dispose of a whale carcass was to blow it up with a 1/2 ton of dynamite.
— Rex Chapman (@RexChapman) November 14, 2022
The explosion caused blubber to rain down on spectators for over a 1/4 of a mile…pic.twitter.com/9JqVwCLxGP
A five-foot chunk of the whale hit a new Oldsmobile that spectator Walter Umenhofer had bought at a dealer's "whale of a deal" promotion. Due to the physical damage and the smell that permeated the car, insurance covered the full retail value of the Olds. pic.twitter.com/4WPvKOs9rv
— U.S. Naval Institute (@NavalInstitute) November 12, 2022
"אחרי הפיצוץ הראשוני, כולם היה המומים לחלוטין", ציין אומנהופר. "בערך חצי דקה לאחר מכן, חתיכות לווייתן בגדלים שונים התחילו ליפול על כולנו". מומחים העריכו בהתחלה ששרידי הפגר שלא יתאיידו בפיצוץ יהיו זעירים ורובם יעופו לכיוון המים. אף על פי כן, בשר הלווייתן התעופף לכל עבר והגיע בגדלים שונים – חלקם באמת היו זעירים, אך אחרים שקלו כמה קילוגרמים.
"עמוד עשן בגובה של יותר מ-30 מטרים הופיע על החוף מיד אחרי הפיצוץ", העיד לארי בייקון, עיתונאי שנשלח לסקר את הפיצוץ מטעם עיתון ה-Register Guard. "חתיכות של בעל החיים התעופפו לכל עבר. חלק מהנוכחים החלו לצווח באימה. אחרים רצו לתפוס מחסה". אף אחד לא נפגע למרבה המזל, אולם נגרם נזק לרכוש.
"ברגע שחלקיקי הבשר התחילו לעוף שמעתי 'בום!'", נזכר אומנהופר. "הסתובבתי וראיתי חתיכה ענקית שנחתה על המכונית של אבא שלי. היא הייתה כבדה כל כך, שהיא שיטחה את הגג וכמעט כופפה את הרכב באמצע. אבי התחיל לצעוק 'האוטו שלי!'. הוא רק קנה אותו". למזלו, משרד התחבורה של מדינת אורגון פיצה אותו על הנזק והוא רכש מכונית חדשה לאחר מכן.
הרשויות המקומיות החליטו בעקבות התקרית לבחון מחדש את השימוש בחומר נפץ כדי לסלק גוויות של בעלי חיים מהחופים. פול לינמן סיכם זאת בכתבה הווידיאו שלו ואמר: "אפשר לומר בוודאות שאם לווייתן יישטף שוב אל חופי מחוז ליין, לא רק שהגורמים הרלוונטיים ידעו מה לעשות – הם ידעו בוודאות מה לא לעשות".
"לפעמים, כשאני חושב על זה ממש, אני מסוגל להריח את הצחנה של הלווייתן הזה"
חלפו החודש 52 שנים מאז תקרית פיצוץ הלווייתן בחופי פלורנס ורבים עדיין נדהמים לגלות שמדובר באירוע אמיתי לחלוטין. כתבת הווידיאו של לינמן הפכה מאז לוויראלית ברשתות החברתיות ולמרות גילו המופלג, הכתב לשעבר עדיין זוכר את התקרית הביזארית כאילו קרתה אתמול. "אפילו אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין מסוגל לזכור כל מה שקרה שם", סיפר. "לפעמים, כשאני חושב על זה ממש, אני מסוגל להריח את הצחנה של הלווייתן הזה". בינתיים, האיש שהחליט לפוצץ את שרידי בעל החיים התקשה להתגבר על הכישלון המונומנטלי.
"אני משוכנע שהתוכנית שלי תעבוד", ת'ורנטון אמר ללינמן באותו יום גורלי. מקורביו סיפרו שהאירוע רדף אותו עד יומו האחרון. הוא סרב בתוקף לדבר על המקרה ופעם אחת אפילו טען שתמיד כשהוא חושב על מה שקרה, הלווייתן "שוב מתפוצץ לו בפרצוף". המהנדס הלך לעולמו בשנת 2013, כשהוא היה בן 84.
רשויות אורגון הכריעו מאז שבמידה ולווייתן יישטף שוב אל חופי המדינה, הם ידאגו לגרור את הפגר בחזרה אל המים – וכשזה לא יתאפשר אז לקבור אותו. ביולי של 2020, תושבי העיר החליטו להנציח את התקרית ההזויה וכמעט 50 שנה אחריה, קראו לאחד הגנים העירוניים שלהם "פארק הלווייתן המתפוצץ".