בעיירת סאמרטאון, אשר במדינת טנסי, ישנה אחוזה, ובאחוזה הזו מתגורר אדם ששמו ראס – ראס מק'קיימי. גבר חביב למראה בעשור השישי לחייו, יוצא חיל הנחתים האמריקאי וחובב כלבים שמתגורר עם חברה שלו ושלושת ילדיו. על פניו מדובר באדם נורמלי לחלוטין ואזרח למופת, אבל התהילה האינטרנטית שלו מעידה דווקא על ההפך הגמור. החיוך המקסים שלו עלול לתעתע בכם, כי ראס מוכר ברחבי העולם בתור האדם שמפעיל את בית האימה הקיצוני ביותר בארה"ב – ואולי אפילו בעולם כולו.

בית אימה אינה תופעה חדשה, למעשה מדובר באטרקציה בידורית שקיימת לפחות מאז תחילת המאה הקודמת. בתצורתה הקלאסית, מדובר במסלול כלשהו שמעוצב במטרה להפחיד ולהבהיל את המבקרים שעושים בו את דרכם. דוגמא קלאסית לזה תהיה רכבת שדים, אשר מצוידת בשלל אפקטים, כמו דימויים זוועתיים שתלויים לאורך המסילה, רמקולים שמנגנים קולות מפחידים ושחקנים בתחפושות שקופצים על הקרון במטרה להבהיל את הרוכב. המטרה פשוטה: להעצים את אפקט הפחד.

בתי אימה מגיעים בשלל צורות. חלקם מוקמים 'יש מאין' בקרנבלים נודדים, אחרים מתקיימים בבניינים כאלו ואחרים (כמו בתי חולים או מפעלים נטושים) או אפילו באיזה נקודה נידחת ביער. חלקם מביכים, אחרים משעשעים ויש גם כמה שבאמת ניכר כי המעצבים שלהם השקיעו המון מחשבה בחוויה – אבל העיקרון נשאר אותו הדבר אצל כולם: ליצור חוויה בידורית. להקפיץ מעט את הדופק ולהגביר קצת את האדרנלין בגוף.

לטענתו של ראס, העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם בבית האימה שלו – אבל ברגע שתראו מה הוא עושה לאורחים שלו, אתם תבינו שהדבר האחרון שמתחולל אצלו בבית זה חוויה בידורית.

"אנשים יכולים למות, האפשרות הזו סבירה בהחלט"

בהיעדר הגדרה אחרת לפעולותיו של ראס, ניתן לומר ללא צל של ספק שהוא מענה את האורחים שלו באכזריות. למרות שהוא לא משתמש בטכניקות קיצוניות כמו עקירת ציפורניים, חשמול או הטבעה, השיטה שלו להעצים את חווית האימה דומה מאוד לטקטיקות עינוי. באתר הבריטי The Sun דווח כי הוא ושותפיו נוהגים לסטור למשתתפים, לגלח את ראשם, לקשור אותם במשך זמן רב בתוך חללים זעירים (כמו מקררים ישנים), לכסות אותם במזיקים (חולדות הן הבחירה האהובה על ראס) ואפילו לגרום להם לאכול את הקיא של עצמם – ותאמינו או לא, אבל האטרקציה שלו היא בין הפופולאריות ביותר בארה"ב.

בריאיון שהוא ניהל עם העיתונאי הניו זילנדי דיוויד פארייר בתוכנית הטלוויזיה שלו "Dark Tourist", ראס סיפר שיש לו רשימת המתנה של 24 אלף אנשים, שמגיעים מרחבי העולם. פעם אחת, אישה טסה במשך 19 שעות מכווית, רק בשביל לקבל הזדמנות לחוות את בית האימה השנוי במחלוקת.

ראס עבר לסאמרטאון לאחרונה מסן דייגו ומיותר לציין שהוא לא בדיוק התקבל בברכה על ידי התושבים המקומיים. לאורך התקופה האחרונה, תושבי סאמרטאון התלוננו עליו ללא הפסקה ואפילו תבעו אותו בבתי משפט בניסיון להוציא נגדו צווים שימנעו ממנו להפעיל את בית האימה.

"אני מבין למה אנשים נבהלים ממה שאני עושה אבל בסופו של דבר, הדברים שאני עושה לא חמורים מדי", הוא מסביר לעיתונאי הניו זילנדי. "למרות זאת, מדובר בחוויה הקיצונית ביותר שניתן לחוות בגלל המתח הנפשי שאני מצליח לייצר. מה שאני מנסה לייצר, בשורה התחתונה, זה חוויה שתגרום להם לחשוב שאני מסוגל לעשות משהו גרוע יותר ממה שאני עושה להם". במילים אחרות, המטרה של ראס היא לא לשבור לאורחים שלו את הגוף, אלא את הרוח. כאשר הוא נשאל מאיפה הוא למד את כל הטכניקות שלו, התשובה הקצרה שלו היא "23 שנים בצבא האמריקאי".

ראס מודה שהוא נוהג להשתמש בהיפנוזה בשביל להעצים את חווית האימה של באחוזה, אבל הוא מדגיש שאין לו שום בעיה להשתמש באלימות. "ישנה אפשרות שאנשים יסיימו את המסלול עם חתכים, שריטות, שטפי דם או אפילו עצמות שבורות", הוא מספר. פעם אחת ב-2008, אחד המבקרים שלו אפילו לקה בהתקף לב באמצע ה-"מופע". למזלו של ראס, הוא שרד. "אנשים יכולים למות, האפשרות הזו סבירה בהחלט", הוא מספר לעיתונאי הניו זילנדי, "למרות זאת, אני עושה את מה שאני עושה כבר 16 שנים ואף אחד לא מת לי בידיים". לטענתו, החלק המרגש ביותר בבית האימה שלו היא המחשבה שאתה עשוי למות וככל הנראה שפה הוא נבדל משאר בתי האימה. זאת אומרת, בניגוד למקומות אחרים, שאתה יודע שזה לא אמיתי, אצלו אתה מגיע לנקודה שבה אתה מתחיל לפקפק בכוונותיו של המפעיל. אתה מגיע לנקודה שאתה מתחיל לתהות: 'אולי ראס באמת הולך להרוג אותי?'. בנקודה הזו, בתאוריה, כל ה"כיף" מתחיל.

למרות הפופולאריות האדירה של ראס, הוא לא גובה כסף מהאורחים שלו. הדבר היחיד שהוא מבקש מהם להביא זה שק אוכל לכלבים (אותו הוא תורם לכלביות באזור), שני טפסים רפואיים (אחד מרופא המשפחה שמאשר שאתה בריא והשני מפסיכולוג שמאשר "יציבות נפשית") וחליפת אוברול של חיה כלשהי – אותה האורח ילבש בזמן שראס מענה אותו.

לפני שמתחילים בסדרת העינויים, ראס מקפיד ליידע את המשטרה המקומית שיש לו אורחים באחוזה, על מנת שאלו לא יגיעו לנכס וישבשו את כל החוויה. כמו כן, הוא נוהג לערוך מפגש אותו הוא מכנה "טקס טופס הוויתור". מדובר בישיבה בת כ-5 שעות שבה ראס מתעקש שהאורח יקרא בקול רם את כל הסעיפים בחוזה בן 45 עמודים של בית האימה שלו, שמטרתו בעצם להסיר את כל האחריות על הנזקים הגופניים והנפשיים שהוא הולך לחולל במשך ה-"מופע" בן ה-8 שעות. בעבר, ראס נהג להפעיל את בית האימה ללא "מילת ביטחון", אך עם הזמן הוא החליט להוסיף את מנגנון הבטיחות הזה. למרות זאת, חשוב להדגיש כי הסעיף האחרון בחוזה מתיר לראס להתעלם מן העובדה שאתה משתמש במילת הביטחון.

תיאטרון "מתיחת הגבולות"

לאחר "טקס טופס הוויתור" ראס מתחיל את ה"מופע" שלו, לרוב על ידי הגבלת האורח שלו – בין אם זה על ידי חליפת משוגעים, ניילון נצמד או איזולירבנד חבלה. משם והלאה, אתה נתון לחסדו של המפעיל. חלק מהאורחים שורדים כמה דקות בלבד, אחרים כמה שעות, אך אף אחד לא הצליח לשרוד לאורך כל סדרת העינויים. בנובמבר 2014, אישה ששמה שרה פ. קבעה את שיא אחוזת מק'קיימ', כאשר היא הצליחה לשרוד 6 שעות. באשר לשאלה למה אנשים רוצים לקחת חלק בתופעה הזאת, ובכן, התשובות משתנות מאדם לאדם אך העיקרון נשאר אותו הדבר – המצוד אחר אדרנלין.

"מה שראס עושה מסקרן אותי", סיפרה לינדסי בולי, עקרת בית בת 36 ואם ל-3 בריאיון לאתר הבריטי The Guardian. "ישנם אנשים שמטפסים על הר אוורסט וישנם אנשים שאוהבים אתגרים אחרים – אני מהסוג השני. בתוך הראש שלך זה עינוי, אבל בסופו של דבר זה בסך הכל מופע. אין לי בעיה להודות שאני מזוכיסטית ורוב הדברים שראיתי אותו עושה לאנשים בחשבון היוטיוב שלו לא מפחידים אותי".

למען הסר ספק, ראס נוהג לצלם את כל האורחים שלו ולהעלות את החוויות שלהם לערוץ היוטיוב שלו, McKameyManor, שגרף לאורך השנים כמעט 39 מיליון צפיות. בולי מוסיפה שהיא רוצה להיות האדם הראשון שיצלח את אחוזת מק'קיימי – זה לא קרה.

"הפעם האחרונה שביקרתי פה הייתה ברוטאלית", מספרת כריסטינה באסטר, אנאליסטית שעובדת בשירות הממשל האמריקאי. בפעם האחרונה שהיא וראס נפגשו, היא צרחה בהיסטריה והייתה כל כך נסערת שהוא נאלץ להוציא אותה מהאחוזה אחרי 5 דקות – הפעם, היא חוזרת ומבטיחה לעשות תיקון לאותה חוויה. "חזרתי בשביל לבחון את הגבולות שלי, כדי לראות אם אני יכולה למתוח את היכולות שלי מעבר למצופה. אני לא אשקר, אני מפוחדת מאוד. אני מצפה שהוא יקרע לי את הצורה. אני די בטוחה שאני עומדת להצטער על ההחלטה הזאת". בסופו של דבר, היא הצליחה לשבור את השיא הקודם שלה. חבולה, רועדת מקור ועם ראש מגולח, כריסטינה הצליחה לשרוד במשך 4 שעות – והיא הייתה מרוצה שראס דרבן אותה להמשיך הלאה ולא לפרוש.

"אני חושב שהטעות הכי גדולה שיש לאנשים לגבי היא המחשבה שאני פסיכופת", מספר ראס לעיתונאי הניו זילנדי. "אנשים חושבים שאני נהנה לפגוע בבני אדם וזה לא נכון, זאת לא המוטיבציה שלי. אני קומיקאי, הבית הזה הוא תיאטרון. כל המופע הזה הוא שואו-ביזנס. איכשהו, התמזל מזלי ומצאתי את הנישה שלי שאף אחד אחר בעולם לא עושה טוב יותר ממני, אבל בסופו של דבר מה שאני מנסה לייצר זאת חוויה ייחודית לאורחים שלי. זה מאוד פשוט, אני אוהב לבדר אנשים".