טראומה היא חשיפה לאירוע מסכן חיים. בתנאים מסוימים הטראומה תשאיר צלקות בנפש ותהפוך להפרעה פוסט טראומטית (PTSD) שתחבל קשות בתפקוד ובשמחת החיים של הסובלים ממנה. אם הטראומה הכתה שורש בתוכנו, הקושי לטפל בה ילך ויגדל. התגובה לטראומה תהיה קשה יותר כשמדובר באירוע מתמשך ובפגיעה מידי אדם בכוונת זדון (לעומת פגיעה מאיתני טבע או מרשלנות). האירועים שנחשבים טראומטיים מכול הם מצבי מלחמה ומעשי אונס. בשבת השחורה בשבעה באוקטובר התלכדו לצערנו כל הגורמים הללו, כך שקיימת סכנה משמעותית למגפה פוסט טראומטית – שפוגשת מערכת בריאות נפש מוחלשת ומורעבת שהוזנחה במשך שנים. 

בימים אלה דווח כי 1,600 חיילים סבלו מתסמינים של הפרעה פוסט טראומטית מתחילת המלחמה, והם מצטרפים למפונים רבים מהעוטף ולניצולי מסיבת הנובה, שמחוגי השעון נעצרו אצלם בשבעה באוקטובר ונפשם לא מוצאת נחמה והחלמה. 

ביה"ס ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן והאגף לבריאות הנפש בבי"ח שיבא תל השומר פתחו תוכנית לאומית להכשרת חוסן בטראומה לאומית שנותנת מענה לצורכי השעה - מעניקה ידע וכלים לשבירת מעגל הטראומה. 60 בוגרי המחזור הראשון, שהתקיים בנובמבר, כבר מסייעים בשטח לנפגעי הנפש הרבים בעקבות המלחמה. במחצית ינואר 2024 ייפתח מחזור נוסף ובוגריו ייקלטו לסטאז' בשיבא ובהמשך יהיו סבבים נוספים. התוכנית, המוצעת ללא עלות, אינה אירוע חד פעמי אלא מהלך אסטרטגי ביוזמת ובתרומת משפחת איבצ'ר, שמיועד לחולל שינוי ולקדם את בריאות הנפש בתקופה הקשה הזאת.

משתתפי התוכנית לומדים פרוטוקולים למתן עזרה ראשונה נפשית ורוכשים ידע מעשי בנושא חוסן ופוסט טראומה. התוכנית מגדילה את החוסן האישי ומחזקת את הביטחון המקצועי לסייע במצבי חירום. חוסן הוא לא סגולה מולדת, חוסן הוא יכולת נרכשת שאפשר לבנות ולשכלל במהלך החיים. תוכנית רייכמן-שיבא מגדילה את החוסן של המשתתפים ומאפשרת להם להוביל ולהנחות פעילויות מקדמות חוסן בקהילה ובמקומות עבודה. כן, מתברר שגם בגיהינום יש תקווה.

"אנחנו מגיבים נורמלי למצב לא נורמלי"

"כאמא לשני לוחמים, ידעתי שהצבא אמור לתת מענה רגשי לחיילים, אבל בעיניי חשוב שתהיה מעטפת שכזו גם להורי החיילים ולבנות הזוג", משתפת בוגרת התוכנית לימור לוינס זו-ארץ, יועצת למנהלים וארגונים ובוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, "כשפרצה המלחמה קיבלתי פנייה מעמותת השועל (עמותה של בוגרי סיירת גבעתי). בשגרה, העמותה עסקה בעיקר בסיוע לבוגרי הסיירת במעבר מהצבא לאזרחות. במלחמה עלו צרכים חדשים. בשלבים הראשונים של המלחמה הסיוע התמקד בתרומת ציוד ובמקביל עלה גם צורך רגשי. את הידע שצברתי בתוכנית החוסן, תרגמתי באופן מיידי בעשייה ההתנדבותית שלי במלחמה, כשהקמתי לעמותת השועל מערך חוסן ותמיכה נפשית המורכב ממענה אישי וצוותי ללוחמי מילואים משוחררים בוגרי היחידה, וכן חיזוק העורף התומך מבית, על ידי מפגשי תמיכה של הורים ובני זוג של הלוחמים שהתמודדו עם דאגה לחיילים, שהחמירה כשהלוחמים נכנסו לעזה והקשר הטלפוני איתם נותק.

לימור לוינס זו-ארץ (צילום: באדיבות המצולמת)
לימור לוינס זו-ארץ. "חשוב שתהיה מעטפת תומכת להורי החיילים ולבנות הזוג" | צילום: באדיבות המצולמת

"יחד עם פסיכולוג בוגר הסיירת פתחנו קבוצת הורים שנפגשו בזום בהנחיה שלנו. ההורים דאגו כמובן לחיי הלוחמים, אבל לא פחות מזה עלתה דאגה עמוקה לבריאות הנפשית שלהם, בייחוד לאור הלחימה האינטנסיבית והמראות הקשים שחוו עוד לפני כן, כשהשתתפו בקרבות ביישובים ב-7 לאוקטובר. בזכות הידע שקיבלתי בתוכנית יכולתי להרגיע שרוב האנשים מחלימים מאירועים טראומטיים גם בלי עזרה מקצועית. כבני אדם, כמו שיש לנו תהליכי החלמה של הגוף, יש בנו יכולות החלמה וריפוי של הנפש. מי שסובל למשל מהפרעות שינה שבועיים אחרי טראומה, ברוב המקרים יצליח לחזור לעצמו ולישון טוב בשבועות שאחרי כן. אנשים צמאים לידע הזה, זה נותן הרבה תקווה וכוח להתמודד. 

"אמא אחת מהקבוצה, שהיא בעצמה מטפלת, שיתפה שסגרה את הקליניקה כי הרגישה שלא תוכל לתמוך במטופלים כשהיא מוצפת חרדה. הקבוצה חיזקה את האמא הזו על כך שהקשיבה לעצמה כמו שהייתה ממליצה למטופלים שלה לעשות. זו גם הייתה דוגמא להורים אחרים, שקיבלו תוקף למה שגם הם עוברים ויכלו קצת להירגע, שהם בסך הכול מגיבים באופן מאוד נורמלי למצב הלא נורמלי. כמו כן, לפעמים אנחנו כל-כך רוצים לטפל באחרים שאנחנו שוכחים לטפל בעצמנו, ודווקא במצבי דחק מאוד חשוב לדאוג למשאבים שלנו, כדי שנוכל להתמודד".

לוינס זו-ארץ מספרת כי הרבה הורים לא הבינו למה הצבא מנתק את החיילים מהטלפונים, הם הרגישו שזה לא מוצדק והתעורר סוג של כעס, "אפילו לצלצל הביתה לא נותנים להם". "יש לנו כוחות התמודדות עצומים כשאנחנו מבינים מה נדרש מאיתנו, אבל אם לא מבינים הנחיות מסוימות, או שהכללים נתפסים שרירותיים, זאת פגיעה בחוסן", היא אומרת, "הסברנו להורים שהחיילים במציאות קשוחה, שהמעברים בין עזה לבין הבית מטלטלים ועלולים להזיק יותר מאשר להועיל. התפתחה שיחה חשובה על מעברים בחיים - הרבה פעמים אנחנו מסתגלים למצב נתון, אבל כשחיים בשני יקומים מנוגדים המעברים וההסתגלות כל פעם מחדש צורכים המון אנרגיה. הסברנו שכרגע מאוד חשוב שהחיילים יהיו ממוקדים במשימות שלהם, ושהרבה פעמים אפילו הם עצמם מביעים חשש מקשר עם הבית, שעלול להציף אותם רגשית. ההבנה הזאת עזרה להורים להתחבר להנחיות ולשמור על חוסן". 

גל חדש של דאגה התחיל, לטענתה, כשהלוחמים יצאו משדה הקרב והגיעו הביתה, וההורים סיפרו שהילדים מכונסים ולא משתפים במה שקורה להם. "בתוכנית חוסן חזרו והדגישו שאין נקודה אחת בזמן שבה חייבים לדבר - אנחנו עדיין בתוך האירוע, הלחימה נמשכת, הלוחמים נדרשים לחזור לשדה הקרב", היא מסבירה, "העיבוד הרגשי יכול להופיע בהמשך, וגם אז השיתוף לא צריך להיות בהכרח עם ההורים, אלא דווקא עדיף שיקרה בקבוצת השווים, למשל עם החברים לצוות. הלוחמים הם הילדים שלנו ואנחנו רגילים לגונן עליהם, אבל הם עכשיו אלו ששומרים עלינו, טבעי שירצו לחסוך מאיתנו פרטים מסוימים, זה מעיד על זהירות ואכפתיות. 

"טיפלנו במקרה של חייל שנפצע ושוחרר מהצבא. חבר טוב בצוות שלו נהרג, אבל בגלל שהחייל שוחרר הוא לא יכול היה לבוא ללוויה של החבר במדים. זה ציער אותו, וגרם לו למחשבות שליליות שהיו חסרות בסיס אך השפיעו עליו. העברנו את המסר הזה לצבא מתוך תקווה שאולי ישנו את ההנחיות – דוגמה לחשיבות של מערכת לראות מקרוב את צרכי הפרט ולעשות התאמות גם בתקופה סוערת. חוסן הוא אמנם סוג של שריר, של כוח, אבל תשומת לב ורגישות מבטאות חוסן לא פחות.

"אחת החוזקות של הקורס הייתה ההתנסות ב'מסר', מרכז הסימולציות של שיבא, שאפשר לנו לתרגל בפועל סיטואציות של סיוע במצבי דחק", היא מסכמת, "כעת לאור הביקוש הרחבנו את הפעילות גם לקבוצות ללוחמים המשוחררים עצמם, לקראת החזרה שלהם לחיים, לעבודה ולמשפחה".

"המפתח הראשון לחוסן הוא להיות חלק מקבוצה"

"ההשתתפות בתוכנית תפסה אותי בעיצומם של המילואים כקצינת יירוט בסוללת כיפת ברזל", מספרת בוגרת נוספת, טל פרחי, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסטודנטית לתואר שני בהתנהגות ופיתוח בארגונים, "כדי לשמור על עצמי ולהיות בעלת יכולת לתפקד במילואים נמנעתי מסרטונים ועדויות משבעה באוקטובר. נשאבתי לעשייה היומיומית בתפקיד, התמקדתי במשימה והשתדלתי להיות פחות מעורבת רגשית בסערה שהתחוללה בעורף. כששמעתי על התוכנית, ידעתי שהיא תוכל להעניק לי כלים והמשגות לאתגרים שאנו מתמודדים איתם בצל המלחמה בסוללה ובאופן אישי בחיים.

"במהלך הקורס חשפו בפנינו פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים ואנשי צבא (טייסים לשעבר) רקע תיאורטי, אתגרים מהקליניקות, סימפטומים נפשיים שהמלחמה יצרה באוכלוסייה ומודלים פרקטיים להתערבות נפשית ראשונית. בשיבא התנסינו בסימולציות שנכתבו על רקע שבעה באוקטובר, והן דרשו ממני להתמודד עם המציאות הכואבת ולהגיב בזמן אמת עם הכלים שיש בידיי. חזרתי מותשת וכאובה פיזית בגוף. הבנתי שהתוכנית השפיעה עליי מאוד כשמצאתי את עצמי משתפת את הסביבה הקרובה שלי ואת הפסיכולוגים והמ"פ שאיתם אני עובדת במילואים בחוויה שעברתי. הבנה נוספת הייתה ברצון שלי להשתמש ברקע התיאורטי ובכלים במסגרת ההתערבות שכבר הובלתי מהשבוע השני ללחימה בסוללה.

"כעיקרון חוסן תלוי בסביבה שבה אנחנו פועלים, אם אנחנו מרגישים חלק מקבוצה או מקהילה זה המפתח הראשון לחוסן. בשיתוף פעולה עם מ"פ הסוללה קבענו שיח מפקדים שבו שיתפתי ברקע התאורטי להיווצרות טראומה. דיברנו על מודל מעש"ה, שהוא פרוטוקול למתן עזרה ראשונה נפשית בזמן אירוע. בנינו תרחיש של נפילת רקטה ועשינו סימולציות איך נכון להתמודד. האפשרות לתרגל ביחד נתנה תחושה טובה של מסוגלות וחיבור בין האנשים. גם בתקופה הכי סוערת ולחוצה נעשו שיחות אישיות בין מפקדת הסוללה למפקדים ונקבע פורום למידה דו שבועי ללמוד ולתחקר את עצמנו מקצועית. מיסדנו מפגש יומי לשיקוף תמונת מצב כדי לצמצם את חוסר הוודאות. השיתוף בידע מגביר את הלכידות הקבוצתית. שיטות העבודה שלנו טובות לזמן שגרה והופכות לקריטיות בחירום. הן מבטיחות שנישאר מקצועיים גם בתוך הכאוס. אני מרגישה משמעות אדירה ביכולת שלנו כצוות מפקדים בסוללה לעצב נרטיב איתן לאנשים בתקופה כ"כ שברירית".

אקדמיה המחוברת לחברה

התוכנית מחולקת לשלושה חלקים - חלק עיוני, תרגול מעשי עם שחקנים והתנסות בשדה (המשתתפים בתוכנית קיימו שלוש התערבויות חוסן בקהילה המלוות מקצועית על ידי הסגל), ונלמדים בה נושאים כגון ביצוע שיחות חוסן עם נפגעי טראומה, הערכת רמות סיכון בתגובות פוסט טראומטיות, הושטת עזרה ראשונה נפשית וחוסן במצבי לחימה. בנוסף יוצגו גישות חדשניות בטיפול בפוסט טראומה על-ידי פסיכיאטרים מובילים (נוירופידבק, פסיכותרפיה פסיכדלית ועוד).

ד"ר אריאל להמן פרופ אמתי זיו ודפנה איבצ'ר  (צילום: שוקי דקל )
ד"ר אריאל להמן פרופ אמתי זיו ודפנה איבצ'ר | צילום: שוקי דקל

"אנו גאים להעניק לסטודנטים שלנו ידע פסיכולוגי יישומי בחוסן בטראומה לאומית שנחוץ כל כך בימים אלו, מברכים על שיתוף הפעולה הפורה עם המרכז הרפואי שיבא ומודים למשפחת איבצ'ר על תרומתה", אומרת ד"ר אריאל להמן, מנהלת התוכנית מטעם בית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן, "התוכנית משקפת את התפיסה של אקדמיה המחוברת לחברה ומספקת מענה לצרכי השטח".

גם פרופ' אמתי זיו, מנהל ביה"ח השיקומי המשולב ע"ש פרופ' מרדכי שני, המרכז הרפואי שיבא, בירך על שיתוף הפעולה: "אנו גאים להיות שותפים בזכות לזרוע בקרב הסטודנטים והבוגרים את הידע התיאורטי והמעשי וההבנה לצרכי הנפש וחיזוק החוסן של המתמודדים והמתמודדות. אנו מודים למשפחת איבצ'ר על תרומתם הנדיבה ומאמינים שהמיזם יקדם את החוסן ואת יכולות ההתמודדות של החברה בישראל".