אל הסדנה הזאת הגעתי קצת אחרי יום הולדתי ה-42. ישבתי אז עם אהובי במסעדה ירושלמית מפנקת, שתינו יין, הבטתי לו בעיניים והודעתי מפורשות שהשנה אני מבקשת כמה שיותר חוויות. טובות ונעימות, כן? - "ועל כולן אני מתחייבת להגיד כן!", הוספתי והשקנו את הכוסות כאות התחייבות. יומיים לאחר מכן, הגיעה ההזמנה ל'סדנת עירום'.
אם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים, נניח, אם זה משהו שהייתי מצטרפת אליו, התשובה ככל הנראה הייתה לא. אבל היום אני במקום אחר. במיוחד שהתחייבתי להגיד "כן!", כך שלא נותר לי אלא לאשר הגעה.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
המפתח לארץ הפלאות
סדנת העירום נולדה על ידי אלימור הניג, מי שמשמשת כמנכ"ל מרחב מודעות וחולקת את החזון של "גן עדן לכל אדם" עם זוגתה פריידי מרגלית שייסדה את שיטת "המטאיזם", פילוסופיית חיים מעשית. אלימור מספרת שבתור ילדה היא הסתובבה תמיד מלאת בושה בעצמה. מבט אחד באישה הבלונדינית היפהפייה הזאת, שהרגליים שלה מסרבות להסתיים, גורמת לתהות על איזו בושה לעזאזל היא מדברת?! אבל זה מתחבר בדיוק לאחת מהנחות היסוד המרכזיות של השיטה שגורסת ש"אין כלום בחוץ". הכל בפנים, הכל בתוכנו והמציאות שאנחנו חווים אינה אלא הולוגרמה המשקפת את מה שאנחנו חושבים על עצמנו. כך שזה לא משנה אם את אחת הנשים היפות על הכדור פה, תחושת הבושה שלה בעצמה הייתה אמיתית לגמרי. "לא משנה מה עשיתי או איך נראיתי, תמיד התביישתי בעצמי", היא מודה בכנות, וכנות, כפי שתיכף יתברר בסדנה, היא מילת המפתח. המפתח לארץ הפלאות.
הבושה המשיכה ללוות אותה גם לתוך חייה הבוגרים כאישה בוגרת, מוכשרת ומהממת כאחד, אך עדיין מלאת בושה במי ומה שהיא. לכך התלוו גם חרדות והתנהגויות טורדניות שהפכו את חייה לבלתי אפשריים כמעט. גן עדן לכל אדם? עבורה החיים היו גיהינום. לדבריה, רק כשהכירה את פריידי מרגלית, למדה את רזי השיטה והחלה לטפל בעצמה. אז היא הצליחה לראשונה בחייה לשחרר את עצמה מתוך הסבל הזה ולחיות את החיים שהיא באמת רוצה. חיים של הגשמה, אהבה וחופש.
חונכנו להתבייש
סדנת העירום נולדה בדיוק מהמקום הזה. "זה תמיד מצחיק אותי שבעוד שרגשות אחרים נחשבים היום כלגיטימיים, היום קל לנו להודות שאנחנו כועסים או מפחדים. הבושה עדיין נותרה כרגש שכולנו מתעקשים להסתיר", היא אומרת. "קשה לנו להודות שאנחנו מתביישים, ומעבר לכך אני אפילו אומר שחונכנו להתבייש. שרק לא נתפוס מקום, שרק לא נעז לעוף על עצמנו, שרק לא נגשים את החלומות שלנו. אילפו אותנו להצניע את עצמנו ולהתבייש במי שאנחנו באמת".
זאת בדיוק מטרת הסדנה. לזהות את הבושה שמסתתרת בנו, לרוב בכלל בחלקים הלא מודעים שלנו, לשחרר אותה ולהתפשט מהמטען העודף שהיא מייצרת לנו.
סדנת אומץ. התהליך
אני חייבת לציין שהסדנה הזאת לא מתאימה לכל אחד. עבודת העומק הנדרשת בה היא עבודה עמוקה, לא תמיד פשוטה, אבל אלוהים כמה שהיא מתגמלת. וחשוב לזכור שאתם לא עושים את זה לבד, כן? התהליך מלווה מההתחלה ועד הסוף (אי שם לתוך הלילה, כי אף אחד לא רוצה ללכת בסוף), והאומץ שמתגלה במהלכה מרגיש לרגע כמו כדורים ממריצים. תחושת היי מטורפת, טבעית לחלוטין.
התהליך מתחיל במדיטציה דינאמית במהלכה הצפנו סיפורים שנצרבו בתוכנו שמהותם בושה, חקרנו והבנו לעומק את הרגע הזה בו הבושה נצרבה בדיסק שלנו, ומשם העבודה עוברת לגוף, כי גם הגוף זוכר. באמצעות מוזיקה והנחיה מדויקת מתחיל תהליך של שחרור הבושה מתוך הגוף, שכולל פירוק והתפרקות, אבל לא מתוך איבוד שליטה אלא מתוך החלטה אחת פשוטה: לשחרר אותה. אין מקום בגוף שלא נוגעים בו - משחרור שרירי הפנים דרך פרצופים מוזרים ועד הוצאת אנרגיה בחבטה על כריות (עד עכשיו תפוסים לי שרירי הידיים). התחושה היא תחושה של התעלות אקסטטית, אין מילה אחרת לתאר את זה.
עוד ועוד שכבות של בושה יורדות, עוד ועוד קליפות מתקלפות מאיתנו. המחשבה האחרונה ששחררתי הייתה איך אני נראית בעיניי אחרים כשאני עושה פרצופים מוזרים וחובטת בכרית. ורק תחשבו כמה מקום המחשבה הזאת תופסת בתוכנו. כמה פעמים נחשב ונחשבן ונבדוק ונסנן את התגובות שלנו לפי מה שיחשבו עלינו. כמה נעדיף לרצות מאשר להתעמת, או להגיד את האמת הצרופה שלנו. אבל אז, כשהקליפות יורדות, המציאות הופכת צלולה, נכוחה. למי אכפת איך אני נראית? זאת אני, וזה הכי טוב שיש ברגע הזה. וזהו. אלוהים, כמה זה משחרר.
עוד קליפה יורדת ועוד אחת ורק בסוף, תוך כדי תנועה ובחושך מוחלט (מוחלט!) מי שרוצה יכול גם להתפשט פיזית. לא חובה. המוזיקה מגבירה קצב, הבסים נכנסים לתוך התאים, הגוף נע מעצמו והלב רוקד, עף. וכל הזמן הזה כל אחד עם עצמו בלבד - החושך בפנים כשעוצמים את העיניים הוא בדיוק אותו חושך בחוץ כשפוקחים אותן, אז מה זה משנה? אין כלום בחוץ.
אני חייבת לציין שעבורי, השלת הבגדים בסוף התהליך הייתה אך טבעית, הגיונית אפילו. מפתיעה בפשטותה וקלותה. התעטפתי בשמיכת המסעות שלי, "גלימת ההיעלמות" המהממת שלי מבית רויאל ג'יפסי, ורקדתי את עצמי לדעת. אף אחד לא רואה כלום, כולם מכונסים פנימה ועדיין התחושה היא שכולנו מחוברים באחדות אינסופית. כמה זמן לא רקדתי ככה. הייתי באוויר, ליטרלי, לא רציתי שייגמר.
עופו על התהליך
בסוף כמעט היו צריכים לגרש אותנו. השעה הייתה כבר אחרי אחת בלילה ואף אחד לא רצה ללכת. ארבע שעות (או חמש, גם הזמן נעלם) חיברו בין כולם, אנשים שעד לפני זמן קצר לא הכירו זה את זה הרגישו כמו משפחה. כולם הסכימו להתפשט מכל החסמים שתוקעים אותם, מהדפוסים הלא משרתים ומהאמונות הלא מיטיבות. אנשים שהניחו לרגע את המציאות בחוץ וצללו פנימה, הסכימו להישיר מבט אל עין הבושה, לחבק אותה ואז גם להתפשט ממנה.
טיפ אחרון לסיום - גם אם תגיעו ל"סדנת עירום" רק מתוך סקרנות (שזאת תמיד סיבה מצוינת! וזה באמת מסקרן) הייתי מציעה לכם להתמסר. תשאירו מחוץ לדלת את מה שאתם חושבים על עצמכם, את מה שאתם חושבים שיחשבו עליכם, את מה שאתם חושבים שתעשו או לא תעשו, כי כל אלה לא רלוונטיים. תתמסרו לתהליך, תבטחו בו, כמובן תוך כדי חיבור לגבולות שלכם, ותעופו.